על שירה וסולידריות חברתית / יובל גלעד

על שירה וסולידריות חברתית / יובל גלעד

התאבדותו של שי אריה מזרחי תפסה אותי בלובי של ספריית בית אריאלה, עת התקשרה אליי חברתו לבשר לי על הטרגדיה בלילה הקודם. תוך כדי שיחה ארוכה ודי מוזרה, אמרה לי שפונים אליה בפייסבוק בו הודיעה על כך, לשאול אם מדובר במתיחה. שי אריה שמר על ריחוק גם מול ידידיו, ועם זאת היינו אמורים להיפגש זמן קצר לאחר מעשהו. ויש לומר את האמת, כשהטלפון הסלולרי צלצל עם מספר החברה (אותו היה לי כי ניסתה לעזור במציאת עבודה בחברה בה עבדה) היה איזה חשש כשעניתי. ועדיין, איש לא ידע על תוכניתו, ואינני בטוח שהוא עצמו ידע עליה. ולמרות זאת יש הרבה סיבות למעשהו שלא ארחיב עליהן כאן, וזה ממילא תמד ראשומון. אבל לנושא העבודה והפרנסה היתה השפעה, ועל כך ארחיב מעט.
כי ביום השנה לזכרו, אני מבקש לומר כמה דברים על שירה ועבודה. את שי אריה הכרתי במסגרת עבודתי כעורך ב'גוונים', הוצאה לאור. שי היה המחסנאי, והתייחס לעבודתו ברצינות רבה, בעיקר להפצת ספרי השירה בהן ראה בבת עינו. הוא היה מבלה את מרבית יומו בהוצאה, שכן פרט לחברתו למעשה לא היו לו כמעט יחסים חברתיים לא וירטואליים. כך התחברנו במידת מה, אבל תוך שמירה על אותו ריחוק מוזר שאפיין את יחסיו של שי, להבנתי. יכולתו כקורא וכעורך לשוני לא נפלו משלי, ולכן היה קצת מוזר שאני בתפקיד הצווארון הלבן, והוא הכחול.
שי היה זה ששכנע אותי לבוא למפגשי 'מאבק המשוררים', אותו מאבק חסר סיכוי לשיפור זכויות המשוררים מאספקטים שונים. הייתי משתתף קטן, כי אני ברנש די מיזנטרופי, אבל ניסיתי לסייע בכתיבה בנושא. המאבק התמקד בהפצת השירה והנחלתה, נושא אליו לא התחברתי, שכן אין לי בעיה שיהיו לשירתי עשרה קוראים, ובאספקטים הסוציאליים, כלומר פרנסת המשורר, יכולתו להוציא ספר בלא מימון עצמי וכו', שהיה והינו לדעת נושא חשוב. בדיוק היום אמר לי מתי שמואלוף שמותו של שי ייצג סוף של תקופת מאבקים: מאבקי 'גרילה תרבות', מאבק מחאת הדיור ברוטשילד, וגם 'מאבק המשוררים' הקטן. ההצלחות היו חלקיות ביותר, ועדיין, יותר טוב מכלום. שי היה מגויס למאבק זה ולאחרים בכל רמ"ח אבריו, וזאת שכן היה מודע היטב למאבק המתמיד של המשורר שאיננו בעל הכשרה מקצועית.
חלף לו זמן מה. שי פוטר מההוצאה, ואחר כך גם אני. נקודת מפגש נוספת שלנו היתה ברחוב קטן ליד גשר בגין, במקום העבודה האחרון המסודר האחרון שלו. הוא עבד שם כעורך תרגומים, אני באתי להתראיין ולא התקבלתי. אחרי הראיון שי יצא להפסקת סיגריה עם חבר, ואני עמדתי איתם (לא מעשן!). זאת היתה שיחה פרולטרית של מי שנאבקים להוציא את פרנסתם בארץ הקשה הזאת, חסרת הרחמים. בה המשכורות נמוכות ויוקר המחיה בלתי אפשרי וכו'.
אני חושב שפיטוריו האחרונים (בעקבות אותו פרסום פייסבוק אומלל שהשווה בין קצין ישראלי פאשיסט לנאציזם, גם אם פיטוריו נעשו, לפחות רשמית, על רקע טענת גלישה בפייסבוק בשעות העבודה ולא על רקע פוליטי, כביכול) היו מכה שממנה התקשה להתאושש. וזאת כי הוא באמת נאבק לעבוד, אהב לעבוד, ועבד קשה.
הקשר בין שירה לעבודה הוא בעייתי. אני מסתכל על כמה ידידים וידידות שלי, משוררים ומשוררות, ורואה בעיקר כאלה המתקשים עד נכשלים לחלוטין בתחום הפרנסה. הסיבה איננה רק חידלון אישים, ויתור עצמי ופינוק, של משוררים החושבים שמגיע להם להתפרנס משירתם, בשעה שאפילו יהודה עמיחי הגדול לא התפרנס משירה. זה קיים, ומשוררים הם יצורים עם אגו ענק, בדרך כלל. אבל יש לכך סיבה נוספת: משוררים הם יצורים של הוויה, שעבודתם היא לנשום, להרגיש, לחשוב, להריח, להתבונן, לטעום ולהקשיב כמו ילדים, כדי ליצור הזרה למציאות. ההזרה מאפשרת לכתוב שירים חדשים שמתבוננים בדברים השגורים ביותר – עוולות פוליטיות, יחסי אהבה ומשפחה, חיי שגרה – באופן חדש, בעזרת צירופי מילים וסיטואציות מקוריים. בנוסף לכך, יש להודות על האמת, הרבה מאיתנו קצת גבוליים מבחינה נפשית. כנראה יש משהו במצב הסף שמאפשר הופעת שירה.
אמנם, רוב הזמן משוררים לא כותבים. הם הווים, או לפחות צריכים להוות. להוות פירושו לא לעשות כלום, לשוטט, לקרוא, לחשוב, אפילו לבהות בטלוויזיה, כלומר מה שנקרא בחברה הנורמטיבית בטלה או חופש. אבל כל אלה חיוניים לרגעי הפלא בהם השיר מופיע ונכתב, גם אם אחר כך נדרשת עבודת עיבוד. נכון, ישנם גם משוררים מעטים שמתפרנסים בסדר, רכשו מקצוע מסודר, ויש אחרים שהשתלבו בעמדות כוח ספרותיות המאפשרות קבלת משכורת נאה, גם אם בצידה התקרנפות וליקוק חוזר ונשנה של אנשים בעמדות כוח.
אבל רבים, רבים מדי, כמעט אבודים בתחומי הכסף. וכאן המסר שאני רוצה להעביר בשם שי אריה מזרחי, איש מאבק המשוררים ואדם טוב שנאבק למען שיפור החברה. אמנם שי תקשר בעיקר דיגיטלית, כמנהג ימינו, או באתר 'כאוס' שלו בו פרסם משוררים לשם עידודם (ואתר זה ממשיך), אבל היה לו לב אכפתי וגדול.
ובכן, זה העניין: בני הקהילה המשוררית צריכים לדאוג זה לזה וזה לזו וזו לזו וזו לזה במידת האפשר, בהיקשרים מטריאליים גרידא. לעתים ישנה תמיכה, אבל בעיקר בצורת כתיבה של משוררים על שירת אחרים, פרסום שירים של אחרים, וכל זאת תוך מאבקי אגו אינסופיים (וטבעיים!) בין חבורות ספרותיות, אסכולות פואטיות, קנאות על פרסים ועוד (קראו את 'בלשי הפרא' של בולניו ותראו שכל זה טבעי ואף נדרש).
אבל בצד התמיכה הרוחנית, נדרשת גם תמיכה מקצועית-כספית. על משוררים לעזור זה לזה במציאת עבודה (ויש מעטים העושים זאת! אבל מעטים מדי), לעודד אחד את השני בתחום זה, ואף ליצור רשתות חברתיות תעסוקתיות, מעין גילדה מקצועית, כפי שהיה נהוג לפני מאות שנה בהולנד בקרב בעלי מקצוע אמנותי. כן, המאבק צריך להיות גם על פרסים ועל תקני משוררים ללימוד בבתי ספר, כפי שניסו לעשות אנשי המאבק, ועל תקצוב מטעם הממשלה על פי חוק שירה, כפי שישנו חוק קולנוע שמאז העברתו הקולנוע הישראלי פורח.
רק שפרט לכך יש גם צורך בערבות הדדית שאינה תלויה בגורם חיצוני לעולם המשוררים. על המשוררים לדאוג למשוררים, גם אם האמצעים מעטים והקשיים גדולים במדינת כל מושחתיה. אני לא יכולתי לעזור לשי, שכן אני בקושי מסתדר בעצמי (אבל מסתדר). ראיתי את סבלו, את פיטוריו, את רצונו להיות בעל תעסוקה קבועה ויציבה, כזו שבה יהיה מוערך על כישוריו ועבודתו, ואת חוסר היכולת להגיע לכך. מאבקו היה גם על הכרה בערך שירתו, ובחשיבות השירה בכללותה, אבל לטעמי לפחות המאבק החשוב ביותר הוא המטריאלי: מי יעזור למשורר מתקשה?
אחד ההישגים הבודדים של 'מאבק המשוררים' היה הפרס הגדול (150 אלף ש"ח, נכון להיום), פרס לנדאו, שנועד להיות המקבילה לפרס ספיר בפרוזה. אבל הסכום גדול מדי, והולך בדרך כלל למשורר נחמד מדי, לעתים טוב, אבל גם כזה שלוחץ עם עוניו ברשתות החברתיות, כלומר עושה יחסי ציבור של עוני. כי פרס גדול מעודד תחרות קפיטליסטית בין משוררים, מעין אדם לאדם זאב, וה"נבחר" זוכה בכל הקופה. זהו הקפיטליזם, עידוד הכישרון יוצא הדופן. אבל ישנם עוד רבים לא פחות טובים שלא זוכים, וטוב יותר היה אם היו מענקי תמיכה בעשירית הסכום לעשרה משוררים ומשוררות מדי שנה. ובכל מקרה זוהי כבשת הרש.
שכן ישנם משוררים ומשוררות טובים וטובות שאינם בקדמת הבמה, הנשכחים, האוכלים את עצמם במאבק הישרדותי יומיומי הרחק מהעין הציבורית ואף העין הפייסבוקית, אולי גאים מכדי לפנות לעזרה.
פשע תרבותי הוא שמשוררים טובים ואף ותיקים צריכים לשלם על הוצאת ספרי השירה שלהם. מה שנדרש זה מימון על פי חוק של הוצאת כחמישים ספרי שירה לערך, מדי שנה. מעוגן בחוק שירה.
אבל הבעיה הגדולה יותר היא הפרנסה היומיומית. שי אריה מזרחי לא היה רעב ללחם. הוא היה זקוק לפרנסה, אבל זוגתו עבדה וכמה חודשי אי פרנסה ממש לא היו מפילים אותו לקרשים ולחסדי הבנקים הרודפים מי שאין לו ועורכים תספורות של מליארדים לבעלי הון (והוא גם הצליח לאלתר משהו חלקי אחרי פיטוריו). אבל הכבוד העצמי, תחושת ההשתייכות החברתית, העשייה והנורמטיביות, כל אלה נפגעו אנושות כאשר פוטר, ובכך למעשה אינו שונה מכל אדם במצב זה.
לכן, יש צורך בחידוש רעיון 'מאבק המשוררים' באמצעות איגוד משוררים מקיף, שיוכל לדחוף לחקיקת חוק שירה שיעגן זכויות בסיסיות (כמו הוצאת ספרי שירה טובים שלא במימון המחבר), אבל במקביל ידאג לתמיכות קטנות במקרי מצוקה קשים, ובעיקר יהווה רשת מידע תעסוקתי, כאמור גילדה שכזו, שבה אחד עוזר לשני ומייעץ על אפשרויות בנושא, גם אם הן מוגבלות מטבען. וגם אם ההצלחות יהיו חלקיות, הרי עצם קיומה של רשת תמיכה היא כבר משהו.
כאמור, יש העושים מעט ומנסים לעזור. אבל מעבר לתמיכה כספית פה ושם, נדרש עידוד יומיומי של ממש במציאת עבודות ברות קיימא, עידוד נפשי, וכן, במאבק חברתי למען זכויות המשוררים, העלים הנידפים של החברה. יהיה נחמד אם יוקם מיזם שכזה, על שם שי אריה מזרחי, ז"ל. מיזם חברתי שכזה לא יוכל להתבסס על מסכנות היחיד, אלא על סולידריות חברתית וגיוס בעלי הכישורים הפרקטיים יותר מבין המשוררים לעזרת הלוקים יותר, והתגייסות של המתקשים לשילוב טוב יותר בשוק העבודה, מתוך עמדת זקיפות קומה.


ליריקה יצאה לפגרה



אנו שמחים להודיע שהסתיימה הפגרה וליריקה חוזרת במלוא המרץ (18 לאוקטובר 2017)

ליריקה יצאה לפגרה מאונס עד להחלמתה של ענת קוריאל.
בכדי למנוע עומסים אנו מבקשים להמנע ממשלוח
שירים חדשים עד להודעה חדשה.
נשוב בהקדם האפשרי ובכוחות מחודשים ועל כך תבוא הודעה.

ברית / אורן עילם

ברית / אורן עילם

וְעַכְשָׁו הַזְּמַן לְאַחֵד אֶת הַמַּמְלָכָה,
מַמְלֶכֶת הַמְּנִיעִים שֶׁלִּי,
כֻּלָּם נוֹהִים אַחַר סוּס אֶחָד
הַיּוֹצֵא לִדְהָרָה אֲרֻכָּה וּנְחוּשָׁה
מִכְּפִי שֶׁהָיְתָה אֵי־פַּעַם,
וַאֲנִי כּוֹרֵת בְּרִית
עִם הַמְּנִיעִים שֶׁלִּי,
הָאַחִים שֶׁלִּי:
נְקָמָה
שִׂנְאָה
יְצִירָתִיּוּת
מִמּוּשׁ עַצְמִי –
מֵהַיּוֹם הֵם כֻּלָּם אֶחָד.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר נפש המבקש לקבל בברכה את כל הצדדים – הטובים, הרעים, האפלים והמוארים – שיש באדם ולהשלים עמם.

שמיים בריאים / רחל אשד

שמיים בריאים / רחל אשד

בְּמַחְלֶקֶת הַנֹּעַר דְּרוֹרָה אֵינֶנָּה
אוֹמְרִים שֶׁהֶחְלִיקָה הַחוּצָה בֵּין שְׁנֵי סוֹרְגִים
אֲנִי מְמִסָּה סוֹרְגִים בִּדְמָעוֹת וְהֵם נוֹתָרִים
עוֹמְדִים בֵּינִי לְבֵין שָׁמַיִם בְּרִיאִים
הַדֶּשֶׁא קָצוּץ וְרָחוּץ בְּדִמְעוֹת הַגַּנָּן הָאִלֵּם
שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת מְעַטְּרוֹת כּוֹס מַיִם גְּבוֹהָה
עַל שִׁדָּה לְבָנָה לְיַד מִטָּתִי
אֲנַחְנוּ חָמֵשׁ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל כָּרְתוּ אֶת רֹאשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

תמונה עצובה מאי של אי שפיות

מעברי דירה / רון גרא

מעברי דירה / רון גרא

מִדֵּי שָׁנָה
אֲנִי עוֹבֵר דִּירָה
בָּאִים וְחוֹלְפִים שׂוֹכְרִים
שֶׁבַּעֲלֵי הַבֵּית מַזְמִינִים.
יֵשׁ אוֹהֲבִים
וְשֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים
חֶלְקָם נוֹשְׁפִים בְּעָרְפִּי
בְּטִפְטוּף טוֹרְדָנִי.
אֲחֵרִים מַתִּירִים נִדְרֵי שְׁתִיקָתָם
וּמְפַטְפְּטִים אִתִּי.
כְּמוֹ תָּמִיד הֵם בָּאִים לְפַעְנֵחַ
אֶת עַצְמָם
בְּאֶמְצָעוּתִי.
כָּךְ פָּגָה בְּדִידוּתִי
הַמְשֻׁבֶּצֶת תָּדִיר
בַּחַלּוֹנוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

מעבר הדירה בשיר עשוי להתפרש מטפורית בתור חיפוש עצמי תמידי של האדם המבקש בכך להפיג את בדידותו ואולי גם את השגרה המשעממת של חייו. יש כאן קשר הדדי: הם מפיגים את בדידותו והוא מסייע להם לפענח את עצמם באותו זמן. דבר מעניין הוא שהדובר בשיר אינו בעל הבית של הדירות שהוא עובר אליהן כל שנה, משמע – מישהו אחר קובע בכל הקשור לדירה שבה הוא חי, מוחשית ומטפורית.

בלות / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בלות / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בֹּקֶר הִפְצִיעַ,
אַתְּ עֲדַיִן בַּמִּטָּה שְׂרוּעָה
מְרוּחָה כְּמוֹ מַסְטִיק דָּבִיק,
הִרְהוּר עַל
נְעִילַת נַעֲלֵי בַּיִת מְרֻפָּטוֹת עִם חֲצָאֵי לְבָבוֹת גּוֹרֵם לָךְ לְגַחֵךְ
וְשׁוּב אַתְּ הוֹפֶכֶת מִתְהַפֶּכֶת
צוֹלֶלֶת לִתְהוֹמוֹת
לְמַה פִּלַּלְתְּ? לְשֵׁם מַה הִתְפַּלַּלְתְּ?
גּוֹרֶרֶת גּוּפֵךְ הַכָּבֵד
מַכְבִּיד עַל הַלֵּב,
מַמְשִׁיכָה לְהַצְחִין בֵּין סְדִינַיִךְ
לָחוּשׁ סְחִי וּמֵאוּס,
וְאָז נִזְכַּרְתְּ כֵּיצַד הַשָּׂטָן בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה
הִבִּיט, הֵרִיחַ וּבָרַח, צָחַקְתְּ, "אֲפִלּוּ אוֹתוֹ הִצְלַחְתִּי לְהָנִיס".
תַּחַת שְׂמִיכָה מְהוּהָה
מַמְשִׁיכָה לִבְהוֹת בַּתִּקְרָה,
פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל קְמֵלִים, חָדַלְתְּ לִקְנוֹתָם חַיִּים, אָמַרְתְּ "אֵין כְּמוֹ מְזֻיָּפִים"
כָּכָה זֶה בַּחַיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר נוגה על דעיכה, קמלוּת, הרגשת הריקנות של אישה שהגיעה לגיל הבְּלות.

ריקוד / לאה קליבנוף־רון

ריקוד / לאה קליבנוף־רון

אַל תִּשָּׁעֵן לְאָחוֹר,
לַכִּסְּאוֹת בְּבֵיתִי אֵין מִשְׁעֶנֶת.
 
שֵׁב זָקוּף,
רַגְלֶיךָ צְמוּדוֹת בִּדְרִיכוּת.
אֵינִי רוֹצָה לִפְגֹעַ בְּךָ,
אַךְ אֵינִי יְכוֹלָה לְהַבְטִיחַ לְךָ דָּבָר.
 
גַּם אִם אַתָּה רָעֵב וְצָמֵא,
אַל תְּצַפֶּה.
אֵין כָּאן קָפֶה אוֹ סֻכָּר בָּאָרוֹן
וְאֵין חָלָב בַּמְקָרֵר.
אִם אֶמְצָא בַּמְזָוֶה קֻפְסַת עוּגִיּוֹת
שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִכְּבָר,
נוֹתָר בָּהּ רַק פֵּרוּר אַחֲרוֹן.
 
אֵינִי יוֹדַעַת מָתַי תִּשָּׂרֵף הַנּוּרָה שֶׁבַּחֶדֶר,
אֵין כָּאן נוּרוֹת לְהַחְלָפָה
וְלֹא פָּנָסֵי יָד קְטַנִּים.
אֵינִי יוֹדַעַת אִם לֹא תִּקְרֹס הַתִּקְרָה שֶׁמֵּעָלֶיךָ
אוֹ יִצְנְחוּ הַמִּרְצָפוֹת שֶׁאַתָּה דּוֹרֵךְ עֲלֵיהֶן.
אֵינִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֵּשׁ כָּאן יְסוֹדוֹת אוֹ תּוֹמְכוֹת,
אֵינִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֵּשׁ כָּאן דָּבָר יָצוּק מִמֶּלֶט
אוֹ בֶּטוֹן.
 
גַּם אִם אַתָּה עָיֵף וְרוֹצֶה,
הִזָּהֵר, אַל תַּרְפֶּה
כִּי אִם בְּכָל זֹאת תַּזְמִין אוֹתִי לִרְקֹד,
אוֹלִיךְ אוֹתְךָ אִתִּי עַל גַּבֵּי
רִצְפָּה מִקַּרְטוֹן.
אִם נִפֹּל,
אֶשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לִשְׁבֹּר אֶת יָדְךָ.
אֲבָל אֵינִי יְכוֹלָה לְהַבְטִיחַ לְךָ דָּבָר;
לֹא אוּכַל לְהַבְטִיחַ לְךָ שֶׁלֹא תִּשְׁבֹּר
אֶת יָדַי.

ניקוד: יאיר בן־חור

המחוזרת מציעה רק שברים, שאריות ומסלול רעוע שבסופו עלולים להיות שברים חדשים

שאיפה ירושלמית / זיוה גל

שאיפה ירושלמית / זיוה גל

חַסְיָה, מְשֻּׁגַּעַת הַשְּׁכוּנָה
אָצָה לִלְחֹץ יָדִי מִתּוֹךְ אֵדִים עַתִּיקִים,
מַהְבִּילִים אֵי־אָז מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת
וְעֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת קְשָׁתוֹת.
בְּפִיהָ שֵׁן יְחִידָה,
נֶאֱחֶזֶת בַּגַּג כְּאֶטֶב עַל כְּבִיסָה.
מְכָלֵי נֵפְט בְּאָפֹר מִמַּעַל
מְשַׁוְּעִים סֻלָּם
מִשְׁתַלְּשֵׁל עַל קִיר.
יִלְלַת חָתוּל בְּזִנּוּק כָּפוּל
מֵאֵדֶן חַלּוֹן
עַל מְכוֹנִית
מַרְעִימָה פְּנֵי מִדְרָכוֹת
מְקַדֶּמֶת לִי
קֹדֶשׁ
מְלַוָּה אוֹתִי רַגְלִית.
גֶּרַנְיוּם רַעֲנָן, תָּלוּי, מִסְתַּלְסֵל לְאִטּוֹ
אֶל עֲשַׁן סִיגָרְיָה,
מִתַּמֵּר מִפִּי טַבָּעוֹת
מַבִּיט בִּי
מַתְרִיס שַׁלְוָה,
מְעַרְבֵּל צַעֲדֵי שַׁבָּת.

נחלאות, משירי ירושלים

ניקוד: יאיר בן־חור

טיול רגלי בירושלים בשבת מפגיש את הקורא עם שלל דימויים מרהיבים, טיפוסים ורגעים המפֵרים את שלוות השבת.

ארגון מחדש / מיה טבת־דיין

ארגון מחדש / מיה טבת־דיין

עַל בִּרְכַּי עַל רִצְפַּת
הָעֵץ מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַבְּגָדִים שֶׁלִּי קָטָן
קָטָן אֶל תוֹךְ קֻפְסָאוֹת בָּאָרוֹן.
בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת פַּעֲמוֹנֵי רוּחַ,
עֲצִיצִים נְמוּכִים
וְכַּפְכַּפַּי הַשְּׁטוּחִים.
אֲנִי מִסְתַּגֶּלֶת בְּקַלּוּת לְזִכְרוֹנוֹת חֲדָשִׁים;
קֻפְסַת אֹכֶל בְּיַלְקוּט מְסֻדֶּרֶת
רִבּוּעִים־רִבּוּעִים, הַשֵּׁם שֶׁלִּי
עַל מַחְבְּרוֹת קַרְטוֹן מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה,
שְׂעָרִי דַּק וְשָׁחֹר
כְּאַצָּה אֲנִי
שְׁקֵטָה וַחֲלָקָה כָּל כָּךְ,
מְרִימָה בְּדִמְיוֹנִי אֶת עֲצְמוֹת
הַלְּחָיַיִם שֶׁל קְרוֹבַי,
עֵינַי צָרוֹת כְּסַכִּינִים,
פּוֹרְסוֹת דַּק־דַּק
כָּל מִי שֶׁשּׁוֹבֵר אֶת לִבִּי, אֲפִלּוּ אוֹתְךָ.
בִּשְׂפָתַי חִיּוּךְ קָטָן, דָּבִיק כְּאֹרֶז.
 
כִּפְנִינִים נִתָּקוֹת מִשַּׁרְשֶׁרֶת
הַמִּלִּים שֶׁלִּי
מִתְגַּלְגְּלוֹת קְטַנּוֹת אֶל תּוֹךְ עַצְמָן,
מִתְפַּזְּרוֹת מִכָּל מַשְׁמָעוּת,
גַּם אֲנִי הַיְשָׁנָה מִתְרַחֶקֶת מְאֹד,
כְּבָר בִּקְצֵה הַשִּׁיר הַזֶּה
אֵינִי דוֹבֶרֶת אֶת
הַשָּׂפָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מתאר את נקודת התפר שבין שברון הלב לעתיד והשיכחה.

חותם / אורנה ריבלין

חותם / אורנה ריבלין

בַּאָה אֶל בְּסִיס קְנֵה הַנְּשִׁימָה בּוֹאֲכָה בֵּית הֶחָזֶה,
כָּרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הִדְּקוּ עֲלֵי כּוֹתֶרֶת וַרְדָּנִיִּים
אֶל צַלֶּקֶת הַחֹר שֶׁנִּפְעַר לַחַיִּים,
גִבְעוֹלִים קוֹצַנִיִּים לְרַגְלֶיהָ הִנִּיחָה
שִׁפְעַת מַכְאוֹבָיו שִׁדְרָתָהּ לָחֲצָה
שִׂפְתוֹתֶיהָ הַקְּפוּצוֹת.
 
אַחַר כָּךְ חֹרִים נִפְעֲרוּ בְּכָרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ,
וְאֵלֶּה שְׁלָחוּהָ עֵירֻמָּה,
עֵירֻמָּה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
וּלְשַׁד עַצְמוֹתֶיהָ זָלַג עַל פָּנָסֵי הָעֶרֶב
 
לְמַכְאוֹבִים בָּאָה, בְּמַכְאוֹבִים הָלְכָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר המשלב תיאורי מכאוב עם יופי פלסטי מהדהד וחשוף באופן היוצר מתח לשוני הממחיש את קצוות הקיום.