חלתה ומתה / שולה נסים

חלתה ומתה / שולה נסים

הָיוּ אֵלּוּ שְׁנוֹת יַלְדוּת כְּשֶׁהִמְתַּקְתִּי זְמַנִּי בִּקְרִיאַת
מִלּוֹן סִפּוּר מַעֲשִׂיָּה,
כְּמוֹ בֻּבּוֹת חוּט יֵשׁ יוֹרְדוֹת יֵשׁ עוֹלוֹת
הִבְהֵב צֶמֶד מִלִּים: חָלְתָה וָמֵתָה.
יַלְדָּה יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה
שִׂחֲקָה בִּסְמַרְטוּטִים שֶׁל רִצְפָּה
קִבְּלָה מַחְזוֹר רִאשׁוֹן בְּחֵיק חוֹרֶגֶת מִרְשַׁעַת מְכֹעָרָה
כָּל הַיֶּתֶר אַגָּדָה.
וַאֲנִי,
שֶׁאֵין לִי אֲפִלּוּ בֵּן אֶחָד, בַּת אַחַת
אִם יִשְׁלַח יָד בְּנַפְשִׁי מְאַהֵב שׁוֹטֶה מְנֻוָּל,
אוֹ קָדוֹשׁ חוֹלְמוֹת עָלָיו בַּלֵּילוֹת שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם בְּתוּלוֹת,
אוֹ נַהָג שָׁתָה וְשָׁתָה,
אוֹ אָמוּת כְּמוֹ הָאִשָּׁה מִן הַמַּעֲשִׂיָּה,
מִי תִּהְיֶה יַלְדָּתִי
תִּרְקֹד בְּנֶשֶׁף מְחוֹלוֹת
יִקְנֶה לָהּ טַבַּעַת יָפָה
הָעֶלֶם הַמְבֻקָּשׁ בַּמַּמְלָכָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

צמד המילים "חלתה ומתה", הלקוח מסיפורי אגדות, מנחה את הקריאה בשיר ומעיר מכאובים הנוגעים ליתמות, למוות ולחיים נטולי ילדים.

ילך אחר אהובתו. ילך אחר הַַשַּׂלְמָה / זיוה גל

ילך אחר אהובתו. ילך אחר הַַשַּׂלְמָה / זיוה גל

אָדָם סַקְרָן לָדַעַת. סַקְרָן לְהַקִּיף יְדִיעָה.
 
בִּשְׁתֵּי יָדָיו יַקִּיף יְהַדֵּק אוֹתָהּ צָמוּד אֵלָיו,
יֵלֵך אַחַר הָאַשְׁלָיָה לִהְיוֹת שָׁלֵם.
 
הַתְּמִימוּת שֶׁנָטְשָׁה אוֹתוֹ, שְׁלֵמָה גַּם לְלֹא יְדִיעָה.
כָּך, עֵירֻמָּה בְּגַן עֵדֶן, הָיְתָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

נקודת המוצא של השיר היא שהאדם הוא יצור סקרן. הצורך לדעת ולהרחיב גבולות פועם בו. אולם באופן אבסורדי רכישת הידע לא מקרבת את האדם לשלמות אלא דווקא מרחיקה אותו ממנה.

שני שירים / גיורא פישר

גיורא פישר

מתוך "מה למדת מהסיפור" העומד לצאת בעם עובד.

מה נשמע?

מָה נִשְׁמַע?
הַכֹּל בְּסֵדֶר?
שָׁאֲלָה בְּחִיּוּךְ רָחָב כְּשֶׁחָלְפָה עַל פָּנַי.
כֵּן, הֶחְזַרְתִּי חִיּוּךְ וְהוֹסַפְתִּי:
הַכֹּל בְּסֵדֶר
חוּץ מִדָּבָר אֶחָד שֶׁלֹּא בְּסֵדֶר
וּבִגְלָלוֹ שׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא בְּסֵדֶר
אֲבָל הִיא לֹא שָׁמְעָה
אֶת שֶׁמִּלְמַלְתִּי לְעַצְמִי.

האמת וכל האמת

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמִי
מְסַפֵּר אֶת הָאֱמֶת, וְכָל הָאֱמֶת.
לֹא מְזַיֵּף, לֹא מַסְתִּיר דָּבָר
("מְדַבֵּר מִדַּם לִבּוֹ", הֵם אוֹמְרִים)
רוֹאֶה אוֹתָם
מוֹחִים דִּמְעָה, מַעֲלִים חִיּוּךְ
נִגָּשִׁים וּמוֹדִים עַל הַחִזּוּק
וְאִשְׁרוּר הַחַיִּים.
 
אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי:
כָּל הַכָּבוֹד!
עוֹד פַּעַם הִצְלַחְתָּ
לְרַמּוֹת אֶת עַצְמְךָ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שיריו של גיורא פישר מתכתבים זה עם זה בנושאם. לכאורה, הכול בסדר, הכול טוב, ולמעשה האדם מרמה את עצמו או את סביבתו.

* / שרית חתוכה

* / שרית חתוכה

לוֹלִיטָה בַּת שְׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם
אֶת שְׁאֵרִיּוֹת שַׂעֲרוֹתֶיהָ מְמוֹלֶלֶת
בְּאֶצְבָּעוֹת דְּבִיקוֹת
מִמַּה שֶּׁנִּשְׁאָר מֵאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם.
כִּתְמֵי זִקְנָה מְפָאֲרִים אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ
כְּמוֹ כּוֹכָבִים קְטַנִּים וּכְבוּיִים
וְהִיא נִזְכֶּרֶת בַּגֶּבֶר
שֶׁחָשַׁק בֶּחָרִיץ שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ.
שָׁדֶיהָ, שֶׁהָיוּ דְּחוּסִים פַּעַם,
נִרְאִים כִּשְׁנֵי דְלוּעִים מְרוֹקָנִים.
הִיא שִׁנְּתָה אֶת שְׁמָהּ לְלֵאָה
וְהִשְׁאִירָה אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא מֵרָחוֹק,
נִזְכֶּרֶת בָּאִישׁ עִם הַמִּגְבַּעַת
שֶׁשָּׁכַב בְּמַעֲרֻמָּיו עַל הַחוֹף
מַשְׁקִיף עַל קְצֵה הַיָּם.
עַכְשָׁו שַׁעֶלֶת הַחֹרֶף לֹא טוֹבָה לָהּ
הִיא כְּבָר לֵאָה,
מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְאוֹתוֹ יוֹם
שֶׁצָּרַב אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ
וְהָאִישׁ הַהוּא מֵת עַל הַחוֹף,
מִגְבַּעַת מְכַסָּה אֶת אֵיבָרוֹ
וְנִדְמֶה שֶׁהָיָה גּוּסְטָב
שֶׁמֵּת בְּוֶנֶצְיָה,
גּוּסְטָב שֶׁחָשַׁק בַּנַּעַר
אֲבָל הָאִישׁ הַזֶּה חָשַׁק בָּהּ
וְהִיא, לֵאָה, גּוּפָהּ הַכָּחוּשׁ
דּוֹחֶה גְּבָרִים הַמַּדִּיפִים רֵיחַ שֶׁל זְקֵנִים.
כִּפּוֹתֶיהָ עֲטוּרוֹת הַכְּתָמִים
מִתְנוֹפְפוֹת לַחֲצִי סִיבוּב
כַּיָּאֶה לְשָׁלוֹם שֶׁל מַלְכָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור

לוליטה הזדקנה ועל אף שהשאירה את "הילדה ההיא מרחוק", עבָרהּ רודף אותה והיא נזכרת בהומברט, הפדופיל ו"הצייד המכושף" שלה.
גם גוסטב ("מוות בוונציה") החושק בנער טדג'ו מוזכר פה והקשר בין הדמויות ברור.

שורת הרווח / עפרה בן־עמי

שורת הרווח / עפרה בן־עמי

אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה מַעֲנִיקָה שׁוּרַת הָרֶוַח
אַחֲרֵי צְרִיבַת אוֹת קַיִן
בְּמֵצַח אִשָּׁה מֻכָּה?
בַּחֶשְׁבּוֹנוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל
הַמִּתְרַחֲקִים וְהַמְפָרְשִׁים לְמִינֵיהֶם
מִסְתַּמֶּנֶת נְטִיָּה מֻבְהֶקֶת
לְצִמְצוּם סִכּוּנִים אִישִׁיִּים בְּלִי לְהִתְעַלֵּם
מִזִּהוּי הִזְדַּמְּנֻיּוֹת לִתְשׂוּאָה נִנּוֹחָה.
לִכְשֶׁיַּסְנִיפוּ אֶת שׁוּרַת הָרֶוַח
יְרַשְׁרְשׁוּ שִׁטְרוֹת הַצַּדְקָנוּת בְּכִיסָם
וְיִתְחָרוּ רַק עִם חִיּוּכוֹ שֶׁל הַתּוֹקְפָן.

ניקוד: יאיר בן־חור

איזה הון תרבותי־חברתי או "שורת רווח" מפיקים כל המצקצקים בלשונותיהם לנוכח עוד פרשייה שהגיעה לכותרות, שעניינה גביר בעל שררה מכה/מתעלל/אונס נוסף? שהרי כה קל להטביע אות קלון על מצחה של הקרבן. הדוברת בשיר סבורה שכל עוד הנוהג הרווח הוא האשמת הקרבן, לא ייוותר דבר זולת חיוכו של התוקפן.

* / עילית שייר

* / עילית שייר

מוּל קִיר עֵץ שְׁתֵּי כּוֹסוֹת תֵּה וְקוּמְקוּם
סֵפֶר אֶחָד שֶׁל שִׁירִים וְאֶחָד עַל אַהֲבָה
מַנִּיחָה מַרְפֵּקִים עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָקֹם
חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי –
הַצִּפּוֹר שֶׁעָפָה לַחָפְשִׁי
מַשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ כְּלוּב מְאֹד לֹא שִׁמּוּשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

שתי כוסות תה וקומקום הן התחלה יפה לתמונה אידילית שנסדקת בשולחן עקום. ניגודים עדינים והומור מרככים את תמונת הנטישה המרומזת –ציפור שעפה לחופשי עשויה להיות גם ציפור נוטשת.

בורות / רוחה שפירא

בורות / רוחה שפירא

שירים אחרונים – 2016

לֹא יְכוֹלָה לִצְעֹק אֶת עַצְמִי
לֹא בַּיָּמִים הַבְּרוּרִים לִכְאוֹרָה
גַּם לֹא בָּאֲפֵלִים הַמַּפִּילִים
אוֹתִי אֶל בּוֹרוֹת שֶׁבָּהֶם אֵין
קַרְקַע תַּחַת הָרַגְלַיִם.
אַף לֹא אֶחָד שׁוֹאֵל לִשְׁלוֹמִי
מַנִּיחַ יָד, רוֹאֶה אוֹתִי.
כָּכָה זֶה.
אֲנִי מְרִימָה יָדַי
עוֹד מְעַט שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור

כאב שאין לו מרפא ואי אפשר לתת לו ביטוי באמצעות זעקה. עולה כאן ביקורת כלפי החברה, שלא רואה את הפרט מרים ידיים ונכנע.

* / רחל בכר

* / רחל בכר

גִּלְגַּלְתִּי מַחְשָׁבוֹת
לְעַשֵּׁן אוֹתָן עַד כְּלוֹת.
בִּשְׁאִיפָה
לִנְשֹׁף טַבָּעוֹת
מִתְפּוֹגְגוֹת
מְזַהֲמוֹת אֲוִיר מַר
וּמְטַהֲרוֹת רֹאשׁ.
 
הִצַּתִּי מָרָה שְׁחֹרָה
לִשְׂרֹף בָּאֵשׁ עַד תֹּם.
לְפַזֵּר אֶפְרָהּ
בְּרוּחַ מַעַל,
שֶׁתְּשִׁיבֶהָ לְרֵאוֹתַי
כִּתְהִיָּה צַחָה
בְּחִתּולֶיהָ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה האוקסימורוני של רחל בכר מדמה את מחשבות האדם לעישון סיגריה, אך בשונה מעשן הסיגריה שמזהם את האוויר ואת הגוף, עשן המחשבות מטהר את הראש. הבית השני ממשיך את הרעיון והאפר של המרה השחורה (דיכאון) הופך לתהייה צחה בחיתוליה. במילים אחרות, מן העצבות, הדיכאון והמחשבות הרעות יצמח משהו חיובי, טהור וצח.

נראות / אביטל קשת

נראות / אביטל קשת

בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתִי הָאֲרָעִי
הַגַּנֶּנֶת מוֹדִיעָה לִי לְמַפְרֵעַ
שָׁלְחוּ לְכָאן מִישֶׁהִי אַחֶרֶת
מַפְעִילָה צְעִירָה בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
בַּסּוֹף,
הַיּוֹם לֹא הִתְאִים.
 
אֲנִי נֶאֱנַחַת אַנְחַת רְוָחָה
צְעִירָה בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
אֲנִי כַּנִּרְאֶה לֹא נִרְאֵית בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
בַּת כַּמָּה אֲנִי נִרְאֵית?
עַד כַּמָּה אֲנִי נִרְאֵית?

ניקוד: יאיר בן־חור

חיים בצל חוסר ביטחון כלכלי מביאים לספקנות קיומית ולחוסר בטחון חברתי. השיר מבטא את הערעור הזה באמצעות סיטואציה קונקרטית, ומפליג לתהיות כלליות שאינן נוגעות בהכרח לאיום ההחלפה במקום עבודה ארעי בעובדת צעירה – "עד כמה אני נראית?"

29.11.2001 / נועם ויסמן

29.11.2001 / נועם ויסמן

הַקַּרְיָן אָמַר שֶׁאַתָּה נִלְחָם עַל חַיֶּיךָ
דַּרְכּוֹ שֶׁל הָרַדְיוֹ לְתָאֵר אָדָם יָקָר גּוֹסֵס.
מוּקִי וַאֲנִי עִם גַּיְא וּמִירִי הֶאֱמַנּוּ
כֹּה רָצִינוּ לְהַאֲמִין.
 
זֶה יָמִים רַבִּים חַגִּית אֵינֶנָּה מוּקִי
גַּם גַּיְא וּמִירִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא יַחַד,
אֲבָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה
הַגִּיטָרָה יִבְּבָה בַּעֲדִינוּת
וְשַׁרְנוּ יַחַד בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה:
My Sweet Lord
אֲבָל אֵין אֱלֹהִים.
 
יֵשׁ נְשָׁמָה
וּמוּזִיקָה
וְאַהֲבָה
אֲשֶׁר אֵינָן דְּבָרִים
עַל כֵּן אֵינָן בְּנוֹת־חֲלוֹף.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר פרֵדה מאדם אהוב, האדם עצמו איננו אבל זכרו נמצא באוויר, במוזיקה ובאהבה שיש אליו.