ארכיון מחבר: gai

* / מִיא שם-אור



1.
 
אֲנִי מִיָא
 
חַרְצִיּוֹת קְטַנּוֹת
מִתְפָּעֲמוֹת בִּי
 
הַגּוּף שֶׁלִּי
זָז עָדִין
וְדַק
 
I met him
in a thick of
the pink garden
 
 
7.
 
הוּא מִסְתַּכֵּל בִּי מִקְּצֵה
הַגָּן וְרוֹאֶה שֶׁאֲנִי מֵתָה
עָלָיו
 
וְכָעֵת זֶה חַרְצִיּוֹת
קְטַנּוֹת מִתְפָּעֲמוֹת
בּוֹ
 
הוּא דּוֹרֵךְ עַל כָּל מַה
שֶּׁעוֹמֵד בַּדֶּרֶךְ
אֵלַי
 
 
50.
 
לָרוּץ לָרוּץ
לָרוּץ בַּגָּן לְחַפֵּשׂ
נְשִׁיקָה

יש גן, זוג אוהבים ואווירת כישוף, כמו בשיר השירים אבל אחרת. השירים לקוחים מתוך “אני מיא [רצפשיר]” הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

שנת בצורת / שאול פורת



אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
זָקוּף, בִּתְנוּעָה רְחָבָה מַאֲכִיל אֶת הָרוּחַ
אוֹ כְּפוּף גַּב, רָכוּן, שׁוֹמֵט אוֹתָם אֶחָד־אֶחָד,
עוֹטֵף אֶת אוֹתָם זַרְעֵי הַצַּעַר בְּרֹךְ הָאֲדָמָה הַמְלַטֶּפֶת
אוֹ בִּתְנוּעוֹת קְפוּצוֹת, כְּבֵדוֹת, עוֹרֵם עֲלֵיהֶם אֶת
כֹּבֶד אַדְמָתָם
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶזְדַּקֵּק לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב,
עַד שֶׁיַּעֲלֶה מַצָּע יָרֹק עָדִין מִקְּרוּם הַקַּרְקַע הַיָּבֵשׁ,
חָדָשׁ וְרַעֲנָן עוֹד לֹא מוּדָע לַכֹּבֶד שֶׁעַל כְּתֵפָיו.
אוּלַי גַּם הוּא יִקְמַל, מַמָּשׁ כְּמוֹתָם,
וְאָז, אֲנִי יוֹדֵעַ, אֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
בִּתְנוּעָה רְחָבָה אוֹ קָפוּץ, מְכֻוָּץ.

ניקוד: יאיר בן־חור

דרך עבודת האדמה מתגלה הקשר המובהק בין הדובר לסיזיפוס. תנועות הגוף והידיים, הטבע התובעני, המאבק הקיומי – כל אלה מותירים צמרמורת.

מרתפים / רענן בן־טובים

מרתפים / רענן בן־טובים

אנו מבקשים את סליחתכם אולם נאלצנו להסיר את השיר.

איקאה / עומר ברקמן

איקאה / עומר ברקמן

אין לי על זה שליטה, אבל מה כל כך טוב בלהיות בשליטה? זה דורש הרבה מאמץ. אני משחררת ושוכבת על הגב, בוהה באורות הרחוב שמתחילים לחדור לתריסים. תריסים של איקאה. מיליון פעם כבר הלכנו לאיקאה במוצאי שבת, נדחקנו בין המון האדם, קנינו מערכת סכו”ם חדשה, קנינו מסגרות לתמונות וכיסאות אוכל מעץ, וקנינו ספלים קטנים עם רישומי חיות בתחתיתן, וקנינו מדפים שאף פעם לא הספיקו לכל הספרים שלי. הם אף פעם לא מספיקים, וכל ספר שאני מניחה בחזרה בארגז שאתה אחר כך דוחף לבוידם בהתנשפות מעושׂה, עושה אותי עצובה נורא.
ליום ההולדת קנית לי כינור חדש. זה עלה המון כסף, אני יודעת, אבל זה מה שרציתי. אחר כך נסענו למדבר וחיפשנו מקום שיש בו קווי חשמל תלויים באוויר, כמו פעם, לא כמו היום שמתביישים ומסתירים קווי חשמל באדמה. וכשמצאנו, אפילו שהיו שם רק ארבעה קווים ואני רציתי חמישה, הוצאתי את הכיסא המתקפל מהמכונית וישבתי מולם עם הכינור. וכשבאו העורבים רציתי לנגן את הקפיצות שלהם בין קווי החשמל, אבל הם לא קפצו בכלל, ושוב הייתי עצובה. אחרי שעה, ואחרי שזרקת על העורבים את כל האבנים של המדבר ובכל זאת הם לא קפצו, רצית כבר לנסוע משם ולא הייתה לך סבלנות אליי ואל השטויות שלי. והבטת בי בעיניים השחורות והלא מבינות שלך. אבל אני לא הסכמתי, אמרתי לך תיסע, יגאל, תיסע מכאן. פשוט תעזוב אותי כבר. כי לא כל יום אפשר ככה להגשים חלום ואם זה תלוי רק בקפיצות העורבים אז בוא נחכה עוד שעה, או עד מחר. לא רציתי שתכעס, רציתי שתחבק אותי ותקפיץ לי את העורבים ושתצא לי המנגינה הכי יפה בעולם.
אור הרחוב נכנס בתריסים. תיכנס, אני אומרת, בוא כבר נלבן את הדברים. אני יודעת שפשוט אין לי ברירה. כמו אז שחזרת מהעבודה ואמרת לי בואי ניסע לקפריסין – אז נסעתי איתך לקפריסין וסגן ראש העיר של עיר שאין לנו מושג איך קוראים לה חיתן אותנו וחייך לעצמו מתחת לשפם. ואני הסתכלתי בו וחשבתי שהוא נראה כמו רילקה, והשפם נראה מאיקאה, ואחר כך הסתכלתי בך וחשבתי שיכול להיות לך שיער כמו של בן־גוריון. ואז בטוח שלא הייתי מתחתנת איתך. אני לא מבין, אמרת לי אחר כך כשבכיתי שעה או שלוש. אבל אז עוד חיבקת אותי ואני הכרחתי אותך לעשות ברית דם כדי שלפחות יהיה לנו טקס של ממש. וכשדקרתי אותך במחט מתוך ערכת התפירה שקיבלנו מהמלון ולחשתי לך, יגאל, עצמת את העיניים שלך וקראת לי פולה ואני דחפתי אותך אחורה על המיטה ומרחתי את הדם על האף שלך, ואם הייתה לי שם מכונת גילוח הייתי עושה לך קרחת באמצע כמו התספורת שפולה הייתה עושה לו, ושתי קווצות השיער שלך היו יכולות להיות אנטנות. אבל לא הייתה לי מכונה ואתה נשארת לא־קולט שום דבר ואני נשארתי עצובה.
העורבים צווחים וקופצים לכל מקום ואני מפחדת להביט אחורה או קדימה. בוא נדבר על פחד, יגאל, אמרתי לך, אבל לא היה איך לדבר. אתה היית בשייטת ולא מפחד משום דבר, ואני מפחדת מכל דבר. יגאל, אתה עוגן של זהב אבל הספינה צריכה כבר להפליג ומישהו צריך לחתוך את השרשרת החלודה הזאת. אתה קולט, יגאל? אתה מסוגל לקלוט כזה דבר?! השמש כבר עלתה ואני רכונה על שולחן האוכל החדש. איקאה של מוצאי שבת. הייתי מקיאה אם רק היה לי מה. בחיי, החיים האלה כל כך דפוקים שאני לא מאמינה. לא מזמן אמרתי לך שאולי עוד נצליח למצוץ מהם איזה דבר, ואתה צחקת כמו מטומטם, את כזאת תינוקת ומדברת כמו סבתא שלי מהשואה. המקרר החדש מזמזם עכשיו, הי, את לא מאיקאה, מה את עושה פה? אני הולכת, מקרר, אני מחפשת לי סיפור חדש.



הכאב הזה / עירית אבני־כהן

הכאב הזה / עירית אבני־כהן


אֵיךְ תִּשְׁמַע צַעֲקָתוֹ שֶׁל אֵיבָר
אֵיךְ תֵּדַע שֶׁהַמֵּצַח צוֹרֵחַ
שֶׁהָעֹרֶף צוֹוֵחַ
אֵיךְ תְּפַעְנַח זַעֲקַת כַּף יָד
וְהַכְּאֵב הַתְּהוֹמִי
אֵיךְ תַּחְדֹּר עָמְקוֹ
שֶׁכֵּן זֶה יָכוֹל לִזְחֹל
וּלְהִתְחַפֵּר
בִּתְהוֹמוֹת רְחוֹקוֹת
יוֹתֵר
וּכְכָל שֶׁיִּרְחַק הַזְּמַן
תַּעֲמִיק
לַקַּרְקָעִית הַנִּשְׁאֶבֶת
מַטָּה
עַד הֵד שַׁאֲגַת
נַפְשָׁהּ
הַמְנֻצַּחַת.

ניקוד: יאיר בן־חור

כאבי הנפש אינם נשמעים ועם זאת הם עמוקים ומותירים את הנפש מובסת.

עוגת היער השחור / טלי עוקבי

עוגת היער השחור / טלי עוקבי


בָּנִיתִי בּוּנְקֵר יִשְׂרְאֵלִי בְּגֶרְמַנְיָה.
נוֹלְדוּ לִי שְׁנֵי גּוֹזָלִים בְּתוֹכוֹ
בָּנִיתִי לָהֶם כְּלוּב מֵחֵמָר קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי.
בִּקַּרְנוּ אֶת הַדּוֹדָה הַגֶּרְמַנִיָּה –
מַרְלֶנָה דִּיטְרִיךְ הִיא לֹא.
הִיא מַרְאָה לָנוּ תְּמוּנוֹת שֶׁל סַבָּא רַבָּא
בְּמַדִּים שֶׁל הַפִיהְרֶר.
אֲנִי בּוֹלַעַת חֲתִיכָה גְּדוֹלָה שֶׁל שְׁוַרְצְווּלְד טוֹרְטֶה*
וְנִכְנֶסֶת לַבּוּנְקֵר.
 
לוֹחֶשֶׁת גֶּחָלִים לַגּוֹזָלִים.
אֲבַק עִבְרִית.
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהֶם בַּבּוּנְקֵר וּמַרְטִיבָה אֶת נוֹצוֹתֵיהֶם.
הַכְּלוּב הַקּוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי מִתְפּוֹרֵר.
לַדּוֹדָה הַגֶּרְמָנִיָּה יֵשׁ פֶּה עָקֹם
כְּמוֹ הַדֻּבְדְּבָן הַמַּרְקִיב בְּמֶרְכַּז הַטּוֹרְטֶה.
הַגּוֹזָלִים עוֹד לֹא יוֹדְעִים –
לֹא מַרְלֶנָה, לֹא פִיהְרֶר.
אֲנִי נִכְנֶסֶת לַבּוּנְקֵר שֶׁבָּנִיתִי
עִם קַצֶּפֶת וְדֻבְדְּבָנִים מִגֶּרְמַנְיָה הַחֲדָשָׁה.

*עוגת היער השחור

ניקוד: יאיר בן־חור

בניגוד למתנחלים-העבריים מטעם-עצמם-המתכנים משוררי-הגטו-הישראלי בברלין, שירה של עוקבי מתעד באירוניה עצמית דקה לכידות ונפרדות ובה בעת הזדהות והיטמעות. ה”בונקר” הישראלי הפרטי נבנה בלב הגרמניות (ועשוי מחמר ולא מבטון מזוין), כמו גם הפלקטיות המחושבת בדמותה של הדודה והתקרובת הכה גרמנית שהיא מגישה, שְׁוַרְצְווּלְד טוֹרְטֶה*

למין חלל / טל ניצן

למין חלל / טל ניצן


הָעֲנָנִים נִפְרָשִׂים לַצְּדָדִים
כְּמוֹ מָסָךְ לְהַדְרָן הָאוֹר,
מוֹפָע אַחֲרוֹן שֶׁל יֹפִי חָפוּז
בְּטֶרֶם חֹשֶׁךְ. הַדִּיסְק הִגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ
וְנִשְׁמָעוֹת עַכְשָׁו שִׂיחוֹת שֶׁל צִפֳּרִים
עַל עִנְיְנֵי הַסְּתָו. לִימוֹן אֶחָד
נוֹאָשׁ מֵהִקָּטֵף
הִשִּׁיר עַצְמוֹ לַדֶּשֶׁא, עוֹד​
לִימוֹנִים בְּקַעֲרַת זְכוּכִית
לִסְחֹט, אוּלַי לִכְבֹּשׁ בְּצִנְצְנוֹת
אוּלַי אֲפִלּוּ פָּאי לִימוֹן. פְּרוּסָה אַחַת
עוֹד צָפָה בְּמֵי הַתֵּה הָרְדוּדִים. הַחֲתוּלָה
מְחַשֶּׁבֶת סִכּוּיִים וְאֶת גֹּבַהּ הַסַּפָּה
וּמִתְעוֹפֶפֶת אֶל הַחֵיק לְהִתְעַגֵּל בּוֹ
הֲדוּקוֹת כְּאִלּוּ הִשְׁתַּיֵּךְ לָהּ
מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מִשֶּׁהִשְׁלִים סִיבוּב מָלֵא
חוֹזֵר הַמַּבָּט אֶל הַסֵּפֶר:
“נהפכתי לחור, למין חלל, וכל המאמץ שלי, כל ההשתדלות שלי היו מכוונים למלא, לסתום, להשתיק את החלל־בלי־תחתית הזה, שכל הזמן תבע עוד ועוד. רק בשביל זה היו לי עיניים, רק לזה הייתה מגויסת כל התבונה שלי, רק זה הנחה את כל המעשים שלי, ואם לא אכלתי עץ, ברזל או חצץ, זה רק מפני שהדברים האלה לא ניתנים ללעיסה ולעיכול. אבל חול, למשל, כבר ניסיתי, וכשראיתי במקרה איזה עשב, אף פעם לא היססתי – אבל עשב, למרבה הצער, כמעט לא הזדמן, לא בבית החרושת ולא בשטח המחנה.”

*אימרה קרטס, “ללא גורל”, מהונגרית מרים אלגזי (עם עובד, 2002)

ניקוד: יאיר בן־חור

בתחילתו זהו שיר פשוט לכאורה. תיאור אחד מני רבים של שקט. אני תוהה לאן מוביל הפירוט הזה של אופציות הלימונים, שיחת הציפורים, החתולה, הקיטש של השמים. אבל – רמז ראשון לאיזו דרמה מתרחש כשאני מבינה שהדוברת הרימה לרגע את הראש מהספר שהיא קוראת, הביטה בסביבתה וחזרה אל הספר. ואז בא הציטוט הנרחב, לא שורה כי אם פ​י​סקה שלמה, כל חלקו האחרון של השיר (אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בטכניקה הזאת) – ומתברר שנפלתי במלכודת הלימונים, וכל התמונה מתחוורת באחת:
הדוברת יושבת בביתה וקוראת ספר. ולא סתם ספר אלא ספר שואה. הספר איום, במובן האנושי וההיסטורי. היא צוללת לתוכו או שהוא מטביע אותה, היינו הך. היא מזדהה עם קרטס הילד, הנער, ובנקודה מסוימת (אולי כשקשה לה להכיל, אולי כשפתאום מגיעה לאוזניה שירת הציפורים או יורד החושך) היא מרימה את המבט ונחלצת מהתופת, באחת. היא מביטה בדברים הפשוטים,
השגרתיים, המנחמים של זמנה. יהודייה, ישראלית, באחר צהריים סתווי, רגע שהקונפליקט העיקרי בו הוא מה לעשות בלימונים. הפער בין אז להיום נחשף במלוא עוצמתו. זהו הרגע שבו הכלום הופך לשפע, הפשטות לאושר, הזוועה לנחמה. עכשיו אפשר לחזור ולקרוא.
יש כאן מבט בתוך מבט: אנחנו מביטים בה, היא מביטה בספר, שבו קרטס מביט בעולם ומחפש דרכים לשרוד, להיחלץ מתופת הרעב. העיניים! המבט שעושה סיבוב שלם אינו רק מבט על המציאות העכשווית, ולא רק מבט ההישרדות של קרטס, אלא גם מבט היסטורי על הסבל של המין האנושי. ובאיזו מהירות חולף המבט פנימה והחוצה – מכניס ומחלץ ושוב מכניס ומחלץ אותה, כרצונה, בתנועת עיניים, משם לכאן וההפך.
זהו בין השאר שיר הודיה. אנחנו, הקוראים, חולפים דרך עיני המשוררת על כל המציאויות. השיר מעודד אותנו להרים את המבט. וזה מה שאכן עשיתי כשסיימתי. אני שומעת את המדיח, ודרך הצליל היחיד הזה אני שומעת גם את השקט. האוויר צלול וקר, החוץ והפנים מוארים.

מירלה משה אלבו

זמן השמלה / שיר חייק

זמן השמלה / שיר חייק

במקום שבאתי ממנו לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה אי אפשר לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. איש לא כתב על אישה במכנסיים ולא התאהב באישה במכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי איש לא יתאהב. זה נראה לי הגיוני יותר מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעוריי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות בנות חלוף.
 
וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות – לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.
 
הסתכלתי בעצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים, דקיקים ומרגשים.
 
יצאתי מהבית בכפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי לתור שלי במכון לפיזיותרפיה, שקבעתי מזמן בגלל הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק במכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזאת, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת אל המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני, חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אליי, הסתכל שוב ברגליים שלי, והלך לטפל בבאים בתור.
 
המזכירה דליה, ראיתי על התג שענדה, הייתה מבוגרת ומלאה אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה בי במבט נעים ואמרה: “הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?”.
 
“כן”, מלמלתי.
 
“אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה, היא עומדת להיקרע”, אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה.
 
זמן השמלה שלי פג, חשבתי. אנסה את זה שוב בעוד יומיים בשמונה.
 
התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף־סוף בא וקרא לי.
 
“מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי האחרונה כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?”
 
רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? ולמה דליה מחייכת?
 
לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכיסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה כדי להגיע לרגל. הוא רכן כדי לבחון אותה. נפגשנו במצח. חשבתי לעצמי: האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעוריי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.
 
אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת־חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.



* / מרב זקס־פורטל

* / מרב זקס־פורטל


אֲנִי רוֹצָה לָמוּת.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי
בְּמִטַּת הַבַּרְזֶל הַפְּשׁוּטָה
שֶׁל נְעוּרֵינוּ.
 
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי,
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי
אֶל גְּדַת הַנָּהָר
שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֶשְׁכַּח מִיָּד,
אֹמַר לַאֲהוּבִי: לֶךְ־לְךָ,
וְהוּא יִשַּׁק לִי בְּשִׂפְתֵי הַבָּשָׂר
וַיֵּבְךְּ וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר נפתח במשאלת מוות ומסתיים בציווי המקראי הנודע: “לך־לך”. הדמות הגברית נשמעת לצו שמשמעותו כאן היא גזרת הפרֵדה.

לילה לבן / זיוה גל

לילה לבן / זיוה גל


לַיְלָה לָבָן קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו. רַחַשׁ נָע כְּמוֹ גַּנָּב
אֵינֶנּוּ נִרְאֶה בָּאֲפֵלָה. עֲנָנִים חוֹבְרִים לְכַסּוֹת סִימָן מְנַצְנֵץ שֶּׁכְּבָר
מֵת לִפְנֵי שְׁנוֹת אוֹר.
 
לַיְלָה לָבָן עִם אוֹרוֹת אֲדֻמִּים בִּקְצֵה חֲצוֹת. כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.

מתוך הספר העומד לראות אור: תודעה/נופים/קירות, זיוה גל
בהוצאת: “ספרי עיתון 77”
עורך: יובל גלעד
ציור ועיצוב עטיפה: חובב רשלבך

ניקוד: יאיר בן־חור

אפלולית הלילה מעוררת מחשבות על אפסות האדם לעומת המרחב