ארכיון מחבר: gai

להבת מים / אמנה עריאן

אָז מָה?!
אִם נוֹלַדְתִּי עָנָן
עֲנַן חָלַק, צָנוּעַ
כְּכוֹכַב אַהֲבָה מֵאִיר
בּוֹדֵד
וּמְטַפְטֵף הוּמוֹר.

אָז מָה?!
אִם בֵּיתִי הוּא הַיָּם
הָאָצוֹת שְׁכֵנוֹתַי,
וְהַתְּמָנוּן אֲהוּבִי.
שֵׁשׁ זְרוֹעוֹת אֲנִי מְחַבֶּקֶת
וּמְנַשֶּׁקֶת.

וְאָז מָה?
אִם הָיִיתִי אָלְבֶּטְרו‍ֹס
זוֹרַחַת בַּשָּׁמַיִם
וּכְנָפַי פְּרוּשׂוֹת.
לְיַד סְפִינָה אֲנִי עָפָה
וְעַל הַיַּבָּשָׁה
בָּאִי
אֲהוּבִי מְחַכֶּה

שני שירים / מוריה רוזנבלום

הד
 
לֹא נוֹתָר מִמֵּךְ דָּבָר לֹא נוֹתָר
קְלִפָּה בְּתוֹךְ קְלִפָּה אֵין
הִלַּת אוֹר מַקִּיפָה מוּצֶפֶת הַחוּצָה מֵעֵינַיִךְ
אֵינָן זָזוֹת דָּבָר לֹא נוֹתָר
אַתְּ שְׂרוּעָה בְּמִטָּתֵךְ אֲנִי מוּטֶלֶת עַל כִּסֵּא
בַּתְּהוֹם בֵּינֵינוּ הֵד
רוּחֵךְ אֶל רוּחִי מְדַבְּרוֹת
מִלִּים שֶׁאַתְּ שׁוֹתְקוֹת מִלִּים שֶׁאֲנִי
עֵינַיִךְ כְּמוֹ חֲלַל כְּאֵב
הוֹלֵךְ וּמִתְרוֹקֵן
וְאֵיךְ עוֹלָה עַל גְּדוֹתֶיהָ הַדְּמָמָה
 

( 15:30 במחלקה הסיעודית )
 
לְבַדָּהּ מָרְחָה שְׂפָתֶיהָ בִּשְׂפָתוֹן מִתְכּוֹנֶנֶת לָצֵאת אֶל הַמִּסְדְּרוֹן הָאָרֹךְ
בָּאַפְלוּלִית הוּא זְרוּעַ חֲדָרִים כְּמוֹ גָּלַקְסְיוֹת רְחוֹקוֹת
עַכְשָׁו מַתְחִילִים לְהוֹצִיא עוֹד מְעַט יַחְרֹק כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
יֵעָזֵב מִדַּרְדֵּר לְאָחוֹר אָדִישׁ נִטְרָק אֶל עֶגְלַת הַמָּזוֹן
שְׂפָתֶיהָ מְרוּחוֹת בְּכָל מָקוֹם וְהַבּוּשָׁה
בִּטְנִי מִתְכַּוֶּצֶת כָּל דָּבָר דַּק מַרְגִּישׁ כְּמוֹ חֲבָטָה

דבר העורכת / רונית ליברמנש ורדי

המשורר כמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר?

 
"תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
תהה ג'ונתן פראנזן, שתויג כסופר בורגני-לבן ופריבילגי. בתור שכזה, השתדלה הכתבת של ניו יורק טיימס מגזין להגחיך אותו כמידת יכולתה. ניחא. אותי (צלחתי בהנאה שניים מהרומנים שלו), עניינה בעיקר הפסקה הבאה:
"אף פעם לא הייתי חובב גדול של חברה שבנויה בעיקר על תרבות הצריכה, אבל השלמתי עם זה", טען פראנזן בראיון שפורסם במוסף הארץ לפני שבועיים (תרגמה, מרב שמבן):
. "אבל כשהגישה הפכה להיות שכל אחד גם צריך גם להיות מוצר שמוכרים אותו, וה'לייק' הפך לערך עליון, זה נראה מדאיג מאוד ברמה האישית, כבן אדם. אם אתה במצב של פחד תמידי מלאבד את נתח השוק שלך כאדם, זה פשוט הלך המחשבה הלא נכון להסתובב איתו בעולם". הכוונה היא שאם מטרתך היא לקבל לייקים וציטוטים בטוויטר, אז אולי אתה מעצב את עצמך לכדי אותו אדם שאתה חושב שיקבל את הדברים האלה, בין שאותו אדם דומה למי שאתה באמת ובין שלא. תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
שאלה טובה. כי בפייסבוק, רוב הסופרים והמשוררים משווקים את מרכולתם בעיקר באמצעות מתק שפתיים והתארגנויות קליקאיות כאלה ואחרות.
"לשירה יש הצע כמוצר שצובר חשיבות, כשעמום שיש לו יוקרה. בקלות היא מוצאת דרך להתחנף לקהל הצמא למכובדות", טען המשורר והמתרגם אהרון שבתאי (הארץ/ספרים/04.10.07).
אינני מיתממת או מתחסדת. במציאות הישראלית ההייפר קפיטליסטית, שבה הכול מיתרגם לתוויות מחיר – החל בדירות וכלה בבעלי חיים (למשל, כלבים מגזע פומרניאן, שמשום מה הפכו למחזיק המפתחות החי של כל פקאצה שמכבדת את עצמה), לייקים שווי ערך להכרה. והכרה מיתרגמת לכך וכך קוראים שמתעתדים, אולי, לקנות את ספר השירה. ובאשר לפרסונה הלירית שלי, מעולם לא טרחתי להחניף לאיש. לא פקדתי בתי קפה או מרזח כדי להתחכך במפריסי הפרסים ומכתירי התגליות החדשות; ובדיוק כפי שמעולם לא השתלבתי בעבודה ב"ארגון סולידי" למשך שנים על גבי שנים, כך גם לא ניסיתי להתיישר לפי קו מסוים. למה? בגלל טבע האישה שלי ובעיקר משום שאני מנסה לדבוק ביושרה, ויהי מה.
באשר לפעילות הלירית שלי, האתר המקוון "ליריקה" – (שאני עורכת לצד חברתי, הרוח החיה והיוזמת, ענת קוריאל), נקי משיקולי פרסום זרים. השירים שמתפרסמים באתר הם שירים שנגעו בנו ואנו מתעלות על שיקולים כיתתיים או ברנז'איים זרים. כיוצרת שפרסמה את קובץ שיריה הראשון ("הנה" בעריכת נתן זך ) ב-1995, בחרתי לכנות את הבלוג שלי ב'רשימות' בשם התואר "פועלת מילולית" –בחירה שמשקפת את הדואליות של גוף מפרנס, פועל (מטפלת באמצעות ספורט ותנועה בפסיכיאטריה או בגריאטריה) לצד הורבאליות שכרוכה בתהליך היצירה ומובן שהזהות שלי היא גם ממוקפת, בלומר, מצטמצמת לעיתים למקף הזעיר שמפריד בין לבין. מקף ששממצב אותי בעמדה מתבוננת, שממנה אני משקיפה בהשתאות ובעצב מסוים על מפריסי הפרסים הליריים למיניהם ובעיקר על התובעים לעצמם פרסים.

שני שירים / עדי וולפסון

*

תְּחִלָּה לֹא אָהַבְתָּ אֶת גּוּפְךָ.
אַחַר כָּךְ לֹא אָהַבְתָּ אֶת עַצְמְךָ.
לֹא רָצִיתָ לִהְיוֹת מִי שֶׁאֵינְךָ.

 
זו אהבה גדולה והחלטה פשוטה

אֲנִי נִכְשָׁל
בְּדִבּוּר. לַמִּלִּים
בְּעִבְרִית יֵשׁ
מִגְדָּר בָּרוּר,
תֹּאַר, פֹּעַל
וְשֵׂם, אֲבָל אֲנִי
מוֹדֶה, אֲנִי
אָשֵׁם, מְנַסֶּה
לְדַבֵּר לְלֹא
מִין, אוֹ חוֹשֵׁב
עַל זֶה וְלֹא
מְחַבֵּר, אוֹ
מַתְחִיל וּמִתְבַּלְבֵּל.
אַתָּה מֵבִין? אֲנִי
צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּל.

אַל תִּכְעַס עָלַי. אֵין
לִי שׁוּם סָפֵק
אוֹ מַחְשָׁבָה
שְׁנִיָּה. זוֹ
אַהֲבָה גְּדוֹלָה
וְהַחְלָטָה
פְּשׁוּטָה:
אַתָּה מִי
שֶׁאַתָּה.

מתוך ספר שיצא בקרוב בהוצאת פרדס בשם "אֲנִי אַבָּא שלך"

שלושה שירים / דוד אדלר

את אשה של יום

אַת אִשָּׁה שֶׁל יוֹם
אֲנִי אִישׁ שֶׁל לַיְלָה

אֶעֱשֶׂה לַיְלָה לְיוֹם וְאַתְּ
יוֹם לְלַיְלָה
כָּל אֶחָד יִקַּח אֶת עַצְמוֹ וְיָבִיא
נִפָּגֵשׁ בְּצָהֲרֵי הַיּוֹם.

הָאוֹר יִפֹּל עָלֵינוּ מִלְמַעְלָה.

 

אצטרובלי הברוש

גַּם עַכְשָׁו
מִקֵּץ שִׁשָּׁה עָשׂוֹרִים
אֲנִי תּוֹלֵשׁ בְּדַרְכִּי אֶת אִצְטְרֻבְּלֵי הַבְּרוֹשׁ
מְלוֹא חוֹפְנַיִּם
מִסְתַּכֵּן בְּהֶרֶס שְׁמִי הַטּוֹב בִּמְחִי
זְרִיקָתָם עַל כָּל עַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל שֶׁבָּרְחוֹב.

הִנֵּה דָּבָר לֹֹא הִשְׁתַּנָּה
אוֹתוֹ הָאֹשֶׁר לְשֵׁמַע הַנְּקִישָׁה
וְאִם אַחְטִיא – אוֹתָהּ הָאַכְזָבָה
הִנֵּה אֲנִי אוֹתוֹ הַיֶּלֶד

דָּבָר לֹֹא הִשְׁתַּנָּה
לֹא הַנְּחִישׁוּת
לֹא הָעַיִן הַמְּכַוֶּנֶת
רַק הַזְּרוֹעַ הַמִּתְנוֹפֶפֶת
הַיָּד הַמַּטִּילָה
שֶׁעֲדַיִן נָעָה כִּמְטוּטֶלֶת
אֶלָּא שֶׁהַשְּׁחִיקָה הַגּוֹבֶרֶת
קוֹצֶבֶת אֶת זְמַנָּהּ.

 

כשתבואו לירושלים

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם
הָבִיאוּ הַרְבֵּה חוֹל לְכַסּוֹת
אֶת הַקְּדוּשָׁה שֶׁצּוֹמַחַת
מִכָּל סֶלַע מְחֹרָץ אוֹ בָּקוּעַ
מִכָּל אֶבֶן מְנֻקֶּדֶת בְּחֲזָזִיּוֹת וְטַחַב.

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם
אַל תָּבִיאוּ סְפָרִים
אַל תָּבִיאוּ דְּגָלִים
הָבִיאוּ גַּלִּים שׁוֹבָבִים
הָבִיאוּ יָם
כְּמוֹ שֶׁטֶדִי קוֹלֶק הִבְטִיחַ
פַּעַם.

השירים מתוך קובץ השירים השני של דוד אדלר "פעם אולי אכתוב על זה" (הוצאת "אבן חושן")

סטארט־אַפּ ניישן / אלעד זרט

קְנֵה אֶקְדָּח עָמֹק בַּלֹּעַ
דָּחַף אוֹתִי אֶל הַקָּצֶה
אֲנַחְנוּ סְטַארְט־אַפּ נֵישֵׁן, תָּבִין
רָחוֹק־רָחוֹק אַתָּה מוֹצֵא
בָּנִינוּ מֵעַל עֵצִים מִגְדָּל שְׁקוּף זְכוּכִית
הִמְצֵאנוּ גֶּן שֶׁמַּעֲלִים שָׂפָה
פִּתַּחְנוּ קוֹל סְפָרוֹת אַנְשֵׁי סִי פְּלָאס פְּלָאס
קוֹרְאִים לָהֶם
הֵם יַעֲנוּ אִם תְּאַתְחֵל מֵחָדָשׁ.

אֲנִי שָׁקוּעַ   אֲ נִ י    שָׁ ק וּ עַ   כְּמוֹ
הַמַּדְרֵגוֹת הַנִּשְׁפָּכוֹת בְּמִגְדַּל פִּיזָה
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁדָּרְכוּ עֲלֵיהֶן בְּמַעֲלֶה
מִגְדָּל רֵיק אֶל רֹאשׁ פַּעֲמוֹנִים בִּפְּיָאצָה דִּי מִירָאקוּלִי
וְהֵן הִתְעַיְּפוּ,
בָּרֹאשׁ דּוֹפֶקֶת הַשְּׁאֵלָה מֶה
עָשִׂיתָ לֹא נָכוֹן, הֲרֵי
אֲנַחְנוּ סְטַארְט־אַפּ נֵישֵׁן
וְאַתָּה שָׁקוּעַ בַּשִּׁירָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיירת גמלים / צופיה הרבנד

בֵּיתִי נִפְתָּח וְשַׁיֶּרֶת גְּמַלִּים עוֹבֶרֶת בּוֹ.
בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן עוֹבֶרֶת שַׁיֶּרֶת גְּמַלִּים.
בִּזְמַן שְׁקִיעָה, בֵּין הַסַּפּוֹת הָאֲדֻמּוֹת,
צֵל כָּתֹם נוֹפֵל וּמַגְדִּיר אֶת גְּבוּלוֹת הַבַּיִת:
כָּאן מִטְבָּח, נְשִׁיקַת מַאֲכָלִים לְפִינוּ.
כָּאן מַחְשֵׁב, נְשִׁיקַת חַשְׁמַל לְרֹאשֵׁנוּ.
וְהַמִּטָּה – מִפְלַט חַיֵּינוּ.

אֲנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת וְהַגְּמַלִּים עוֹשִׂים בּוֹ כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם:
מַבְרִיכִים בְּכָל מָקוֹם, עַל הַשָּׁטִיחַ, עַל הַסַּפּוֹת,
מִתְנַמְנְמִים בְּמִטָּתִי.
"יָצָאתִי!" אֲנִי קוֹרֵאת בְּקוֹל.
וְהֵם בְּשֶׁלָּהֶם, מְצִיפִים אֶת הַבַּיִת, בְּדַבָּשׁוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹלִים עַל
הַקִּירוֹת, גּוֹדְשִׁים אֶת חֲלַל הַבַּיִת
שׁוֹלְחִים אוֹתִי אֶל חוּץ חָדָשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שירים / ציפי שחרור

האישה עם הכפפות
הָיִינוּ הַיְּלָדִים שֶׁל רַמְלָה, שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים וְקַיִץ מַהְבִּיל.
וּשְׁכֵנָה אַחַת שֶׁהִגִּיעָה מִּ'שָּׁם'. קָרָאנוּ לָהּ 'הָאִשָּׁה עִם הַכְּפָפוֹת'.
הִיא מֵעוֹלָם לֹא פָּשְׁטָה אוֹתָם מִיָּדֶיהָ וּבְכָל עוֹנוֹת הַשָּׁנָה,
הִיא הָיְתָה הָאִשָּׁה שֶׁלָּנוּ מִשָּׁם. זֶה הַכֹּל מֵהַגֶּרְמָנִים, לָחֲשׁוּ הַנָּשִׁים.
וְאָנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל רַמְלָה, וְלִבֵּנוּ כְּבָר בַָּאָבִיב וּבַסְּתָו.
עֲדַיִן לֹא הֵעַזְנוּ לִשְׁאֹל.

בְּאַחַד הַיָּמִים, וּכְבָר חֹרֶף דּוֹלֵף בַּמַּרְזְבִים
אִמִּי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֵלֵךְ אֶל הָאִשָּׁה לְבַקֵּשׁ דְּבַר מָה.
וְהִיא פּוֹתַחַת אֶת דַּלְתָּהּ… אוּלַי נֶחְרְדָה כְּשֶׁהָגְתָה בְּ'שָׁם'
וְהַכְּפָפוֹת לֹא הָיוּ אוֹתוֹ רֶגַע בְּהֶשֵּׂג יָדָהּ.
וְרַק אֲנִי, בְּאוֹתוֹ חֹרֶף דוֹלְּפַנִי, וּמִכָּל יַלְדֵי רַמְלָה,
רָאִיתִי חֹרִים פְּעוּרִים בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ .

 
רמלה. ילדות

לאחַי ולאחיותי באהבה

חַרְצִיּוֹת צוֹמְחוֹת מִתּוֹךְ יָדַיִם קְטַנּוֹת
וּבַמִּדְרוֹן רַגְלֵינוּ שׁוֹעֲטוֹת אֶל אִמָּא.
הִיא מְבַשֶּׁלֶת לָנוּ מֵרֵיחוֹת חֵיקָהּ
וְטַעַם דְּבַשׁ וּמִטְבְּלֵי אַהֲבָה נִגָּרִים מִיָּדֶיהָ.
וְאָנוּ יְלָדֶיהָ שֶׁל אִמִּי וִילָדָיו שֶׁל אָבִי
בִּשְׁפֵלָה פְּנִימִית מְלֹהֶטֶת
מֵעָלֵינוּ מִגְדָּל צַלְבָנִי מַחְרִישׁ
תַּחְתֵּינוּ בְּרֵכַת אֶל רָאשִׁיד
וּבְאָזְנֵינוּ קְרִיאַת הַמּוּאַזִּין.
מִקּוֹלוֹ אֲנִי מְלַקֶּטֶת יַלְדוּת
כְּמוֹ לֶקֶט צְדָפִים מֵחוֹפֵי הַדִּמְיוֹן.

כי אחים / עודד פלד

כִּי אַחִים בְּנֵי-חֲלוֹף אֲנַחְנוּ
אַחִים לְאַחֲרִית רֵאשִׁית
עֲלוּמִים וְשֵׂיבָה. קַשּׁוּבִים
כָּל יָמֵינוּ לְצִפּוֹר הָעוֹלָם
זָנִים מְלֹא עֵינֵינוּ מִיפִי
טֶבַע שֶׁשְּׁכִינָה בְּהֶרֶף
מִקְסָם עָלָיו שׁוֹרָה

זֶה הַגַּן
אִם עֵדֶן
אִם תֹּפֶת
לְעֹמֶק סוֹדוֹ
לֹא יָרַדְנוּ
בַּנִגְלֶה יִסְתַּתַּר
וְלָנוּ פְּרוּסוֹת
שָׁמַיִם בַּחֲלוֹם
נִפְקָחוֹת לְצַיֵּר
פְּנֵי הַבָּאוֹת

כִּי אַחִים אֲנַחְנוּ
לַלֶּחֶם הַטּוֹב
וּלְמַיִם חַיִּים
עֶרְגָּה תּוּגָה
וּמָשׂוֹשׂ בָּנוּ
לֵב רָחָב
וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

כִּי יִרְאֵי-אֱלוֹהַּ
נָבוֹא שַׁעֲרֵי חֹרֶף
לְהוֹחִיל עַד
שֹׁךְ זַעַם
עַד 'יִמָּלֵא
שְׂחוֹק פִּינוּ
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה'

מתוך הקובץ "קשובים לציפור העולם" שראה אור זה עתה בהוצאת עמדה

רואה מהגב / תמי קויפמן

אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
הצמה העבה שעל גבך מכסה את קו עמוד השדרה שלך הרועד והשיער שלך מזכיר לי שפעם היה גם לי שיער כזה, סורר, שרק צמה יכלה להרגיע אותו.
הכתפיים שלך מתכופפות להתבונן במה שעוד יתברר כנתיב בריחה מוצלח יחסית לשבילי הבוץ שסבבו אותך ושקל היה לטבוע בהם, למרות, למרות שרוב הזמן לא היה גשם.
אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
השתיקה שלך עוברת אליי דרך צלעות שנושמות ילדה רזה, רזה היית, כל כך רזה שאיש לא ראה, ואפילו שגם עכשיו את רזה אבל כבר לא שותקת אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
ואני מצליחה לראות את העצמות שלך בולטות דרך החולצה הפרחונית הקיצית, שגדולה ממידותייך, מונחת ברישול קל, רישול שיהפוך לרישול מוקפד, ואחר כך לסגנון נעים לעין, ואחר כך ללבוש מפתיע ומרענן ואחר כך ללבוש שנשים מתקנאות בו כי הוא מחמיא ומעניין.
אבל עכשיו, כשאני מסתכלת בך מהגב, מהגב אני מסתכלת ואני מקשיבה ללב שלך הפועם, אני מדמיינת איך שפתייך מתרוקנות לתוכו ומספרות לו בלחש שיהיה בסדר. אולי.
כי אולי יהיה לך כמו לכל הילדים בשכונה אח. או אחות. או דודים באמריקה שישלחו שְמלמלות ורודות וגרביים מצחיקים. או שסוף־סוף תביני כמה זה ארבע כפול שמונה ובלי להתבלבל תוכלי לדקלם את כל הפסוקים של קינת דוד.
ואני מסתכלת בך ושותקת איתך, כי לפעמים גם אני שותקת ורק מסתכלת ורואה.
המדרגה שאת יושבת עליה מוכרת לי. מדרגה רחבה, שבורה בקצה השמאלי. מעליה עוד מדרגה ועוד אחת – וזהו.
שלוש מדרגות לחלומות מתחלפים.
שלוש מדרגות, פניהן אל הרחוב. וגם פנייך.
מי יבוא ומי ילך? ומי יבוא בשער ומה, מה יביא לך מתנה?
אני מסתכלת בך.
מהגב אני מסתכלת, ושתינו מסתכלות ברחוב.
את מחכה. אני כבר לא.
לא נורא, אני אומרת לך שזה בסדר לחכות כי גם כשמחכים לפעמים הסוף טוב.
"איך את יודעת?"
"מה, את מדברת אליי? איך אני יודעת שאלת? באמת שאלת אותי?"
קרובה יותר מתמיד אני לוחשת לך משהו.
משהו שרק את ואני יודעות, ורק את ואני נדע.
"תקשיבי", אני אומרת לך, "אני, אני באה מהעתיד שלך. את יכולה לראות אותי אם את רוצה. תראי אותי, את רואה? מה את רואה? את מבינה שאם אני באה אלייך מהעתיד שלך אז קודם כול, יש לך עתיד. יש לי אפילו סימנים מזהים לתת לך כי אם את לא מאמינה אז אני יכולה להוכיח. רוצה לראות?"
בפעם הראשונה את מסתובבת ואני רואה את הפנים שלך.
ואני מסתכלת בך. והעיניים שלך, איך להגיד? מסמנות לי: תישארי. תמיד תישארי.
ובשנייה שפג הקסם ושוב, שוב ראיתי אותך מהגב, הספקתי לתת לך את המכתב הזה,
שאם תשכחי או לא תראי או לא תאמיני או תתבלבלי אז יישאר לך המכתב, כי את יודעת, בעצם שתינו יודעות משהו על המילה הכתובה.
תקראי, תקראי, כי כמו שאמרתי לך, אני, ממרום גילך, אומרת לך ש….