ארכיון מחבר: gai

שאלתי אותך / גלית אבגי־כהן

שאלתי אותך / גלית אבגי־כהן
 
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ
 
כְּלֵי הַבַּיִת, הֶחָתוּל,
מָה אוֹמְרִים הָרוֹפְאִים.
 
אַתָּה
לָבַשְׁתָּ שְׁתִיקָה.
אֲנִי
פָּשַׁטְתִּי דְּמָעוֹת.
 
עַל הַשֻּׁלְחָן הַקָּטָן
בַּמִּטְבָּח
נוֹתָר נְיָר רָטֹב.
דְּמָעוֹת שְׁקֵטוֹת.
וְקֻפְסָאוֹת רֵיקוֹת שֶׁל קְצִיצוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר, דו־שיח שקט על בשורת מחלה באמצע החיים, בסוף הארוחה.

כמעשה חסיד / עפרה קליגר

כמעשה חסיד / עפרה קליגר
 
הַיָּמִים מִתְקַצְּרִים
הַלַּיְלָה נוֹפֵל בְּאַחַת
בַּבָּתִּים עוֹלֵה אוֹר לְחוֹרֵר עֲלָטָה
וַאֲנִי דּוֹלֶקֶת בְּעִקְבוֹתֵיהֶם,
וּכְמַעֲשֵׂה הֶחָסִיד מְצָרֶפֶת צְרוּפִים
לְגָרֵשׁ אֶת זְבוּבֵי הַפַּחַד הָרוֹצְעִים אֶת אָזְנַי.
 
עֲמוּסָה שָׁעוֹת מֵתוֹת
שֶׁנִּדְרְסוּ מִתַּחַת גַּלְגַּלֵּי הַמַּחְשָׁבָה
אֲנִי זוֹחֶלֶת מִתַּחַת לְמִנְהֲרוֹת הַזְּמַן,
פּוֹנָה לְאָחוֹר כְּאֵשֶׁת לוֹט
לְנַקּוֹת אֶת אֲרֻבּוֹת חַיַּי.

החומרים הבונים את השיר קשים ואפלים: עלטה, פחד, מנהרות, דריסה, ועם זאת הדוברת התברכה ביכולת "לנקות את ארובות חייה".

דיסוציאציה. ובהרף עין / זיוה גל

דיסוציאציה. ובהרף עין / זיוה גל
 
פָּשׁוּט מְאֹד לַחְתֹּךְ פֶּסַע מִן הַנּוֹף,
תּוֹךְ כְּדֵי תְּנוּעָה, עַל יְדֵי זָוִית הָעַיִן.
מַה שֶּׁחָתַכְתָּ אֵינֶנוּ קַיָּם עֲבוּרְךָ וָאַיִן.
מַה שֶּׁנִּסַּרְתָּ
אֲפִלּוּ לֹא חַשְׁתָּ
בַּכְּאֵב. כִּי חַיֶּבֶת לִהְיוֹת תְּחוּשָׁה מֵתָה כָּלְשֶׁהִי
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִפְטָרִים
מִן הַיֵּשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר וחזק על הקיום הזמני והנשכח שלנו בעולם. צריך לחתוך חתיכה קטנה של זיכרון מהחיים האלה לפני שנפטרים מהם ומן היש.

פַּת חֲרֵבָה שֶׁל אַהֲבָה / איתן קלינסקי

פַּת חֲרֵבָה שֶׁל אַהֲבָה / איתן קלינסקי
 
בְּלַיְלָה מִתַּמֵּר הֶבֶל חָם מִפְּרִימוּס רוֹעֵשׁ בַּחֲלוֹם
מְנוֹרַת נֶפְט מְפֻיַּחַת שָׁבָה אֵלַי מִמַּסָּע מְעֻנָּן
הִגִּיעַ גַּם קֶמֶט חָרוּשׁ שֶׁל אַבָּא אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁהוּא עִם אִמָּא שָׁם
מְדַבְּרִים אֵלַי בְּשָׁפָה מְעַַשֶּׁנֶת פֶּחַם מִסִּיגָרְיוֹת "מָטוּסְיָאן"
סִיגָרְיָה מַדְלִיקָה סִיגָרְיָה בְּרֵאוֹת מַצְרִידוֹת רַק מִלִּים מִשְׁתָּעֲלוֹת הַמַּרְעִידוֹת אֶת הַקִּירוֹת,
מִיָּד הִגִּיעָה גַּם דִּמְעָה שֶׁל אִמָּא מְדַבֶּרֶת אֵלַי בְּשָׁפָה אִלֶּמֶת
עֲטוּפָה בְּאַשְׁדּוֹת שֵׂעֲרָהּ שֶׁהִלְבִּין תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרִים מוּבָסִים
הִיא בָּאָה אֵלַי עֲדוּיָה בִּבְרִית חֲשׁוּכַת מַרְפֵּא עִם אֶגְלֵי זֵעַת יְמֵי עֲבוֹדָה
שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם סוֹף בְּקִיוֹסְק דָּמוּעַ
שֶׁהִתְכַּוֵּץ בְּפִנָּתוֹ, נָפַח נִשְׁמָתוֹ,
כִּי לֹא עָמְדוּ לוֹ כּוֹחוֹתָיו מוּל חָדָשׁ שֶׁהָלַם בַּגָּזוֹז הַמְּאֻדָּם הִכָּה אֶת הָאֶסְקִימוֹ לִימוֹן
וְנוֹתְרָה לָה שׁוֹתֶקת-אִלֶּמֶת
רַק בְּרִית חֲשׁוּכַת מַרְפֵּא עִם הַפַּת הַחֲרֵבָה שֶׁל הָאַהֲבָה
עֲלֶיהָ אַבָּא וְאִמָּא שׁוֹמְרִים מִכָּל מִשְׁמָר גָּם שָׁם
כִּי לֹא דָּהָה הַיּוֹפִי שֶׁלָּבַשׁ תַּכְרִיכִים נָחִים בֵּין הָאֲבָנִים.

שיר אהבה להורים העמלים שעברו מן העולם, כי "לא דהה היופי" ממרחק השנים, ולא התכווץ הגעגוע.

* / ענת דוברת־בן־עזרא

* / ענת דוברת־בן־עזרא
 
אֲנִי מִתְקַשֶּׁטֶת קְצָת
לִכְבוֹד הָרְגָעִים הָאֵלֶּה
 
לֹא מַמָּשׁ עִם
הַצָּמִיד הַגָּדוֹל
שֶׁתָּמִיד סִמֵּן לָךְ אוֹתִי יָפָה
אִמָּא
בְּכָל זֹאת לֹא לִהְיוֹת מַכְחִישָׁה אֶת הַסְּדִינִים הַמְעוּכִים וּפָנַיִךְ
הַצּוֹרְחִים כְּאֵב כָּעוּר
הַצּוֹרְחִים
הַפַּעַם
מְחָאָה סוֹפִית
מֻחְלֶטֶת
 
בְּכָל זֹאת
אֲנִי מִתְקַשֶּׁטֶת קְצָת
וּבָאָה אֵלַיִךְ
בַּיָּמִים הָאֵלֶּה
אוּלַי אַצְלִיחַ
לְהַזְכִּיר לָךְ שֶׁאֲנִי מַמְשִׁיכָה
וְקוֹרֶסֶת
מַמְשִׁיכָה וְקוֹרֶסֶת
 
מִלִּים שֶׁאַתְּ
מְנַסָּה לַשָּׁוְא
מִפֶּה חָרֵב
עִקֵּשׁ
חוֹתְכוֹת אֲוִיר
מְחֻמָּם
מִדַּי
אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנִּי דָּבָר
לֹא מוּבָן
 
אֲנִי מִתְקַשֶּׁטֶת קְצָת
כְּדֵי לוֹמַר לָךְ אֲנִי
פֹּה מִי שֶׁאֲנִי
וְלֹא אִשָּׁה אַחֶרֶת
הַבְחִינִי בִּי עֲדַיִן עַל
חֻלְשָׁתִי
עַל כֹּחִי
עַל גִּילִי עַל חִנִּי
 
נַבִּיט יַחַד אֵיךְ
אַתְּ חֲדֵלָה
לְאַט
וּמְבַקֶּשֶׁת
לְהָאִיץ
 
הֲלֹא
הָיִינוּ שָׁם כְּבָר
כְּשֶׁהָיִית כִּמְעַט שׁוֹמֶטֶת
וַאֲנִי הָיִיתִי צְעָקָה חֲרִיפָה
לִפְעֻלּוֹת שֶׁל חַיִּים
לֹא הָיְתָה לָךְ בְּרֵרָה
אֲנִי הֲרֵי רָצִיתִי
שֶׁתַּמְשִׁיכִי לָלֶדֶת אוֹתִי
לְלֹא הַפְסָקָה
לָלֶדֶת אוֹתִי
תָּמִיד
 
הִנֵּה אֲנִי מְקֻשֶּׁטֶת קְצָת
לֹא, אֵינֶנִּי מַכְחִישָׁה הַפַּעַם
נַבִּיט יַחַד אֵיךְ
הַצְּעָקָה שֶׁלִּי אֵינָהּ
נִשְׁמַעַת בַּפַּעַם
הַזֹּאת
אֵיךְ
אַתְּ חֲדֵלָה בַּפַּעַם הַזֹּאת
לִשְׁמֹר עָלַי
לִשְׁמֹר עָלַי
אִמָּא.

ניקוד: יאיר בן־חור

יחסי בת-אם ברגעי שפל והניסיון למצוא נחמה דרך התקשטות חיצונית. התקשטות שאולי תחלחל פנימה כסימן היכר.

שיעורים בפרידה / איריס אליה כהן

שיעורים בפרידה / איריס אליה כהן
 
הֱיִיתֶם הֲפָכִים גְּמוּרִים
אַתְּ הִשְׁתַּמַּשְׁתְּ בְּאוֹר בְּכַמֻּיּוֹת וּבְהֶכְרֵחַ
כְּמוֹ כַּפִּית גְּדוּשַׁת סֻכָּר בְּכוֹס קָפֶה,
הוֹסַפְתְּ אוֹתוֹ לְכָל דָּבָר,
אֶצְלוֹ הֻנְהַג שְׁעוֹן חֹרֶף בִּקְבִיעוּת
כָּל הַשָּׁנָה
מֻקְדָּם נִתְפַּס
כִּמְאֻחָר, וּלְעִתִּים הָיָה יוֹמוֹ נָטוּל
לַחֲלוּטִין. אַתְּ הָיִית פְּתוּחָה וְדַבְּרָנִית
פִּזַּרְתְּ מִלִּים לְכָל דִּכְפִין,
הוּא, בְּדֶרֶךְ כְּלָל, הִבְרִיחַ אֶת שְׂפָתָיו
אוֹסֵף אֵלָיו
אֶת שְׁתִיקוֹתָיו, מַחְשְׁבוֹתָיו
בְּאֵרוּעִים לֹא לוֹ, נִסְגָּר.
 
יָכֹלְתְּ לְהִסְתַּכֵּל עָלָיו שָׁעוֹת, כּוֹתֵב, קוֹרֵא
עָיֵף, נִרְדָּם, חוֹלֵם, וּלְלַטְּפוֹ בְּעוֹד
שֶׁמֵּעֵינָיו נִבַּט מַבָּט קָצָר, זָהִיר.
 
בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה הָיוּ הַמַּבָּעִים כֻּלָּם
קְרִירִים
(לִבֵּךְ עוֹדוֹ רָתוּחַ
וְגוֹלֵשׁ עָלָיו מֵרֹב גַּעְגּוּעִים)
 
הָיִית קוֹרֵאת לוֹ, "אֲהוּבִי,"
"מַחְמַל נַפְשִׁי," "מָתוֹק שֶׁלִּי,"
וְהוּא הָיָה מֵשִׁיב לָךְ בִּמְשׂוּרָה בְּ"כֵּן?"
וּפַעַם הִתְפּוֹצַצְתְּ מִצְּחוֹק כְּשֶׁהִשְׁאִיר עַל פֶּתֶק
רְשִׁימַת קְנִיּוֹת, וּבְרֹאשָׁהּ כָּתַב לָךְ:
"אִירִיס יְקָרָה."
 
אֲבָל אָהַבְתְּ אוֹתוֹ
כָּל כָּךְ
 
תָּמִיד נִרְאָה לָךְ
כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁאִבֵּד
דְּבַר מָה, (שָׁעוֹן, כַּדּוּר, כִּוּוּן)
אוֹ שֶׁהִגִּיעַ שׁוּב לְבֵית הַסֵּפֶר
בְּלִי כָּרִיךְ בַּתִּיק,
אוֹ שִׁעוּרִים
נָכוֹן לִסְפֹּג עוֹד נְזִיפָה מֵהַמּוֹרָה
 
אִם רַק הָיָה רוֹצֶה, הָיִית נוֹתֶנֶת אֶת שֶׁלָּךְ,
(גַּם אֶת הַפְּרִי)
וְגַם, לְהַעְתִּיק אוֹתָךְ
 
אַחֲרֵי לֶכְתּוֹ, נִסִּית לִכְתֹּב כְּאֵב
בְּכָל מִינֵי מִלִּים רַכְרוּכִיּוֹת
חַסְרוֹת עַמּוּד שִׁדְרָה

"שיעורים בפרידה" הוא שיר געגועים מתוקים. האהוב המקמץ במילים מקמץ גם באהבה – בזמן שהכותבת שופעת אהבה ומילים. הפרידה מערערת את הביטחון שלה בערכן של המילים ושל יצירתה, אבל השיר עצמו הוא עדות לכוחן.

עָלִיתִי חֲזָרָה מֵהָאֹפֶק / מרגו פארן

עָלִיתִי חֲזָרָה מֵהָאֹפֶק / מרגו פארן
 
הָיְתָה אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
לֹא מַמָּשׁ מְאֻחָר
רוּחַ
שֶׁבָּאָה מִן הַיָּם הַפָּתוּחַ
מִצָּפוֹן
וַאֲנִי
סָגַרְתִּי אֶת תְּרִיסִי.
לְגַמְרֵי.
לֹא נִשְׁאַר
חֲרִיר.
וְאָז הִגִּיעוּ
(הִתְחִילוּ)
הַדְּפִיקוֹת
אֶל עֵבֶר
מָקוֹם אֶחָד
שָׁם לְמַעְלָה
שֶׁבּוֹ יֵשׁ נֶקֶב
שֶׁהָרוּחַ רָצְתָה
לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ
(אִלּוּלֵא הַנֶּקֶב
הָרוּחַ הָיְתָה מְשׁוֹטֶטֶת
עַל גַּבֵּי הַתְּרִיס הַסָּגוּר
מְטוֹפֶפֶת
וּבוֹדֶקֶת
בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ)
הַלּוּחַ כִּמְעַט
נֶעֱקַר
מִמְּקוֹמוֹ.
לֹא הָיְתָה
לִי
בְּרֵרָה
אֶלָּא
לְרַוֵּחַ
 
וְהָרוּחַ לֹא תַּגִּיעַ
עוֹד אֵלַי/אֶל תּוֹכֵי/תּוֹכִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

מרגו פארן, משוררת שהיא גם ציירת, מרבה לצייר נופים בשיריה, בדרך כלל נופי צפון הארץ, המתוארים באהבה. בשיר זה ישנו דווקא קונפליקט בין הטבע (רוח) לבין הבית, כאשר התיאור דבק באופן עקשני ומיוחד בפרטים, ומשאיר לקוראים מקום לדמיון לגבי משמעות הרוח.

הסוד שלנו / ניקולא יוזגוף־אורבך

הסוד שלנו / ניקולא יוזגוף־אורבך
 
כְּשֶׁהָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם
בָּא אֵצֶל
הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
לֹא לְמַעַן כִּנּוּן חֲבֵרוּת חֲדָשָׁה
לֹא לְמַעַן אִינְטֵרֶס נִסְתָּר
לֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל שֶׁקָּבַע לְעַצְמוֹ
לִפְנֵי שָׁנִים
כְּשֶׁהָיָה בּוֹדֵד
מֵהָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
אֶלָּא
מִתּוֹךְ כְּמִיהָה לְחִבּוּק חַם
שֶׁרַק אָדָם בּוֹדֵד יוֹדֵעַ לְהַעֲנִיק
שֶׁרַק אָדָם בּוֹדֵד יוֹדֵעַ לְהַעֲרִיךְ
שֶׁרַק הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
נָתַן לוֹ…
כָּל הַחֲבֵרֻיּוֹת שֶׁרָקַם בְּחַיָּיו
כְּמוֹ נִפְרָמוֹת
וְכָל הָעֲטִיפוֹת הַסּוֹצְיָאלִיּוֹת
בָּהֶן רִפֵּד אֶת זֶהוּתוֹ הַמְּלָאכוּתִית
הַכֹּה מֻתְאֶמֶת לַזְּמַן, לַמָּקוֹם וְלַחֶבְרָה
נִקְרָעוֹת וְהַמַּגָּע הַחַם, הָאוֹהֵב, הַמֻּכָּר שֶׁל
הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
מַפְשִׁיר אֶת הַמְּלָאכוּתִיּוּת
חוֹשֵׂף אֶת הַיֵּשׁוּת הַמְבֻיֶּשֶׁת
חוֹשֵׂף אֶת הַבְּדִידוּת
הָעֲצוּמָה
שֶׁל הָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם
שֶׁבּוֹכֶה וּבוֹכֶה
עַד שֶׁמַּמְשִׁיךְ
לַפְּגִישָׁה הַבָּאָה
מְחֻיָּךְ.

ניקוד: יאיר בן־חור

אינטראקציה מרגשת ומרתקת בין שני הפכים המתגלים כדומים כשמתקלפות העטיפות וההגדרות נהדפות.

כֶּלֶב / רונית בכר־שחר

כֶּלֶב / רונית בכר־שחר
 
כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּיִם וְכִשְׁכַּשְׁתִּי בַּזָּנָב
שֶׁלֹּא הָיָה לִי
רִיַּרְתִּי מוּל פְּנֵי כָּל מֶחֱוַת יָד
כְּאִלּוּ נִתְּנָה לִי אַהֲבָה לִלְעִיסָה
הַכֹּל הָפַךְ עִסָּה
בְּלִיל דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת
וְנִקְבְּעוּ בַּזְּמַנִּים שֶׁבָּהֶם אָמְרָה
לֹא מְשַׁנֶּה מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ
אַתְּ תָּמִיד תַּחְזְרִי עַל
אַרְבַּע

ניקוד: יאיר בן־חור

חיי כלב. אלה הם חיי הרגש והמציאות של הדוברת בשיר אל מול אמה. חיים של כלב משוטט ולא רצוי, שבוחן בחשש את סביבתו, מכשכש בזנבו בכניעה ומוכן לעשות הכול ובלבד שגבירתו תזכה אותו במבט. אולם ה"בעלים" נותרת מרוחקת, מתעללת, ביודעה שה"כלבה", הדוברת הילדית בשיר, תחזר ללא לאות אחר פתחי החמלה האטומים שלה.

שיקום בקהילה / רונן בלומברג

שיקום בקהילה / רונן בלומברג
 
בְּתוֹךְ כָּל הָעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
הַמָּלֵא בְּרִיאוּת נוֹרְמָטִיבִית
שֶׁל תִּפְקוּד וְחַיֵּי מִשְׁפָּחָה
עִם מַשְׁכַּנְתָּה וּמְכוֹנִית בַּחֲנָיָה צְמוּדָה
בְּתוֹךְ כָּל הַשִּׁגְרָה הַנּוֹרְמָלִית הַזֹּאת שֶׁל
עֲבוֹדָה מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
 
אֲנִי בְּתוֹךְ כָּל זֶה אֲנִי בַּחֶדֶר
בְּדִיּוּר מוּגָן לְחוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ בַּקְּהִלָּה
מִתְגּוֹנֵן עִם תְּרִיסִים מוּגָפִים וְהִתְבּוֹדְדוּת
מִפְּנֵי כָּל הַנּוֹרְמָלִיּוּת הַכְּפוּיָה הַזֹּאת
וַאֲנִי יוֹדֵעַ –
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא סוֹבְלִים אוֹתִי שָׁם
בָּעוֹלָם הַבָּרִיא וְהַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
לֹא הַשְּׁכֵנִים וְלֹא הָאֲנָשִׁים שֶׁחוֹלְפִים בָּרְחוֹב
 
הֵם לֹא סוֹבְלִים אוֹתָנוּ
וְאֶת רֵיחַ עָשָׁן הַסִּיגַרְיוֹת הֶחָרִיף
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּזְנָחִים
עִם סִרְחוֹן הַזֵּעָה
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַהוֹפָעָה וְהַמַּרְאֶה הַמְרֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ
אֶת הַזְּקָנִים הַלֹּא מְגֻלָחִים וְהַבְּגָדִים הַיְשָׁנִים
וְאֶת הַשֵּׂעָר הַמְפֻזָּר וְהַלֹּא מְסֹרָק
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַמּוּזִיקָה שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים בַּחֶדֶר
וְלֹא אֶת הָרַעַשׁ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה
 
אֵין לָנוּ זְכוּת לְמָקוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה

ניקוד: יאיר בן־חור

בלומברג מציב לפנינו, ה"בריאים", מראה שמנכיחה דיכוטומיות ותיוגים. על "בריאות" נפשית לעומת "חולי", "הקמת משפחה", שהיא ערך הטרו־נורמטיבי בסיסי לעומת אי־תפקוד כללי שמניב גם אי־ילודה, על מראה בורגני מצוחצח לעומת ההזנחה האופיינית למי ששרויים בשלב סוער של מחלתם. ונדמה שלא חלפו אי־אלו שנים מאז כתב פוקו את "השיגעון בעידן התבונה".