ארכיון הקטגוריה: שירה

חיי שגרה / עודד בן־דוֹרי

הַכַּר הַגָּדוֹל שֶׁעָלָיו נִשְׁעָן גּוּפֵךְ
כְּשֶׁאֲנִי כִּמְעַט נִרְדָּם
וְאַתְּ מֵינִיקָה
דּוֹחֵק אוֹתִי אֶל קְצֵה הַמִּטָּה.

גְּבוּל מְלָאכוּתִי
מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם
מֻנָּח שָׁם
כְּמוֹ הָיִינוּ שְׁתֵּי מְדִינוֹת
שְׁכֵנוֹת

וְעוֹד מְעַט עוֹבֶרֶת עָלֵינוּ
מִלְחֶמֶת מֵאָה הַשָּׁנִים
כְּשֶׁאֲנִי מֵעֵז וְדוֹחֵף אוֹתָךְ
בְּרֶגֶל שְׂמֹאל
אֶל גְּבוּלֵךְ הַצָּרְפָתִי
לָחְמָה בַּעֲצִימוּת נְמוּכָה.

לְרֶגַע נִדְמֶה הָיָה
כִּי וִתַּרְתִּי
עַפְעַפַּי כְּבֵדִים עָלַי
הַפְסָקַת אֵשׁ
נִשְׁקֶלֶת בְּכֹבֶד רֹאשׁ
אַךְ כְּבָר הַמַּעֲרָכָה מִתְחַדֶּשֶׁת
וְגַם יָדַיִם נִשְׁלָחוֹת
אֶל קַו הַחֲזִית
אַלְבִּיּוֹן הַבּוֹגְדָנִית
מַכָּה שֵׁנִית.

גַּם הֲפוּגוֹת יָדַעְנוּ
בְּמִלְחֶמֶת הַהַתָּשָׁה
חֲפִיר עָמֹק
מָתוּחַ לְאָרְכָּהּ שֶׁל הַמִּטָּה
וְאֵין שִׁיטָה
אוֹ תַּכְסִיס
שֶׁיָּכוֹל לַמִּכְשׁוֹל הַזֶּה.

אֵיבָרַיִךְ נִשְׁלָחִים
מֵעַל הַתְּעָלָה
כְּמוֹ גֶּשֶׁר גְּלִילִים
וַאֲנִי מַזְעִיק כֹּחוֹת שִׁרְיוֹן
לְהָגֵן עַל קַו הַמָּעֻזִים
לִפְנֵי שֶׁיִּתְמוֹטֵט
עַל רֹאשִׁי
הַמַּעֲרָךְ כֻּלּוֹ.

שְׁלַב הַגִּשּׁוּשִׁים נִמְשָׁךְ
עַד שֶׁקַּרְנֵי הַשַּׁחַר מַפְצִיעוֹת
נְסִיגָה לֹא תִּתְבַּצֵּעַ בִּשְׁלַבִּים
אֶלָּא בְּמַהֲלָךְ אֶחָד
כְּמוֹ בְּכִי הַתִּינֹקֶת
שֶׁפָּסַק בְּרֶגַע
וּכְבָר הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָהּ מָקוֹם
לְהִצְטַנֵּף
וּלְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם
בֵּינֵינוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שגרה של זוג במיטה לפני השינה הופכת לתיאור מלחמה קשה ועיקשת, ורק בכי התינוקת מחזיר את הזוג לקרקע המציאות ומשכין שלום ביניהם.

* / יובל גלעד

*
בְּלֵיל סְעָרָה
עֲנָפִים מְכוֹפָפִים
בְּרוּחַ רָעָה
כִּמְעַט נִשְׁבָּרִים
כְּמוֹ נְעָרִים
מוֹכְרִים גּוּפָם
בַּגַּן הַיָּפֶה

*
מִטּוֹת עֵץ מָלֵא
יְכוֹלוֹת לַעֲמֹד בְּהַרְבֵּה
אֲבָל לֹא בְּעֹמֶס
כְּאֵב לֹא אֱנוֹשִׁי
שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ נָשִׁים
לִפְנֵי שֶׁהָפְכוּ
לְגוּשׁ כְּלוּם מְחֻלָּל
עַל יְדֵי לָקוֹחוֹת
פַּעַם אַחַר פַּעַם
בַּחֲדָרִים צָרִים
מְחֻקִּים מִמַּפַּת הָעִיר

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שירים קצרים וקשים, המתארים שני פנים – נשים וגברים – של תופעה איומה של זנות, מכירת הגוף לכל המרבה במחיר.

דיג באזור הארקטי / עדינה בן־חנן

כַּמָּה בּוֹדֵד הוּא הַדַּיִג בָּאֵזוֹר הָאַרְקְטִי,
בְּסִירַת קָנוּ צָרָה, עֲטוּפָה עוֹר מִכָּל צְדָדֶיהָ,
מְרוּחָה בְּשֶׁמֶן כַּלְבֵי יָם
וּכְרוּכָה בַּחֲבָלִים וּבְכַפְתּוֹרֵי צְדָפוֹת,
מוֹשָׁב לְאָדָם אֶחָד
בִּלְבַד.

בַּקַּיִץ, יָחִיד בַּסִּירָה
אַתָּה חוֹצֶה אֶת מֵי הָאֲגַם שֶׁהִפְשִׁירוּ
וּלְךָ מָשׁוֹט אֶחָד לַחְתֹּר בּוֹ
וְצִלְצָל אֶחָד
לָצוּד בּוֹ.

בַּחֹרֶף, מְהַלֵּךְ בְּמֶרְחֲבֵי הַלֹּבֶן הַבּוֹהֵק,
חוֹצֵב חֹרִים בְּשִׁכְבַת הַקֶּרַח שֶׁהִתְקַשְּׁתָה
עַל פְּנֵי הָאֲגַם,
לִמְצֹא מֵעֶבְרָהּ אֶת בָּבוּאָתְךָ
נִשְׁקֶפֶת
רוֹעֶדֶת בְּגַלֵּי הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים
מוּלְךָ.

ניקוד: יאיר בן־חור

בדידותו של הדייג על סירת הקנו, רק בבואתו־שלו משמשת לו חברה בחורף.

* / ניקולא יוזגוף־אורבך

כְּשֶׁנָּפְלוּ לִי הַחֲלוֹמוֹת לָרִצְפָּה
גָּנְבוּ מֵהֶם וּמָעֲכוּ אוֹתָם
וְנִשְׁפַּךְ צֶבַע רַב וּמְעַט דָּם.
אִישׁ לֹא נֶחְלַץ לְעֶזְרָתִי
וַאֲדִישׁוּת כִּבְּתָה בְּדָלֵי סִיגַרְיוֹת
עַל חֲלוֹמוֹתַי וְאַנְשֵׁי הַנִּקָּיוֹן הִפְשִׁיטוּ אוֹתָם
וְשָׁטְפוּ הֵיטֵב
עַד שֶׁאָזַרְתִּי אֹמֶץ וּבָכִיתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

בזמן משבר אישי, כשהמציאות סביב אדישה או צינית, רק האדם יכול לעזור לעצמו. הגאולה תבוא מבפנים.

נותנת הרצאה / תמי קויפמן

בְּתוֹךְ תּוֹכִי,
לַמְרוֹת שֶׁהָעֵינַיִם הֻפְנוּ כֻּלָּן
אֵלַי (בְּעִנְיָן, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת)
עֲדַיִן הִדְהֲדָה בִּי הַשְּׁאֵלָה אִם אוּכַל לִמְצֹא אֶת
שְׂמִיכַת עֵינֶיהָ יְרֻקּוֹת הָעַיִן שֶׁל
אִמִּי
כְּמוֹ שָׁם, בְּמַעְבֶּרֶת הָעוֹלִים, כְּשֶׁרָכְנָה
מֵעַל עֲרִיסַת הָעֵץ שֶׁקָּנָה לִי סָבִי,
חִפְּשָׂה אֶת יַלְדוּתָהּ
וְעֵינַי בְּעֵינֶיהָ
שׁוֹחֲקוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

הבת המחפשת את עיני האם תחפש אותן לעולמים, כי הן העוגן והמשען, השמיכה העוטפת.

ריחה המתוק של הביצה / איתן קלינסקי

נוֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הַבִּצָּה הַנְּקִיָּה
וּבְלִבָּהּ נַרְקִיס
סְבִיבָהּ חָצָב וְכַלָּנִית
שֶׁפָּסְעוּ אֶל גֶּדֶר הַצַּבָּר
בַּפַּרְדֵּס שֶׁל אַבָּא.

נוֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הַמִּלָּה הַמְיֻבֶּלֶת
וּבְלִבָּהּ תִּקְוָה
סְבִיבָהּ יָשְׁרָה וַעֲבוֹדָה
שֶׁפָּסְעוּ מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמִּלִּים
שֶׁשּׁוֹרְרוּ בְּיַלְדוּתִי.

הַיּוֹם
הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת מִתְחַנְּנוֹת לְאַתֵּר אֲחִיזָה
בְּקִפְלֵי קַרְקַע וּבְסִתְרֵי עֵשֶׁב
לִמְצֹא אֶת הַבִּצָּה
לְהָרִיחַ אֶת נִיחוֹחָהּ
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הַנַּרְקִיס שֶׁלִּי
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁהָיְתָה לִי
וְיַחְזִירוּ לַחַיִּים אֶרֶץ וּמִלִּים
שֶׁנֶּעֶלְמוּ לִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר געגועים לעבר, לזמנים שבהם למילה היו ערך וחשיבות והיה ניקיון כפיים; געגועים ולארץ שהייתה ואיננה עוד.

וודסטוק / נועם ויסמן

גַּם בְּווּדְסְטוֹק הָיוּ אֲנָשִׁים עֲצוּבִים וּבוֹדְדִים
שֶׁלִּבָּם הִתְבַּקֵּעַ מִיַּלְדוֹת פְּרָחִים
שֶׁרַק שָׁרוּ וְדִבְּרוּ עַל אַהֲבָה
וְנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לְכַמָּה יָמִים מִבֵּית גֶּבֶר מַכֶּה
וְאֵלָיו גַּם חָזְרוּ
וְתִקְווֹת שֶׁהִתְגַּשְּׁמוּ, לָכֵן חָדְלוּ לִהְיוֹת תִּקְווֹת
וְכָאֵלֶּה שֶׁכְּמוֹ בַּהַיְקוּ עַל קְיוֹטוֹ
אֲפִלּוּ בְּווּדְסְטוֹק
לְמִשְׁמַע גוֹ קוֹקֶר
הִתְגַּעְגְּעוּ לְווּדְסְטוֹק.

ניקוד: יאיר בן־חור

לפעמים גם אווירה של חופש על שלל אפשרויותיו מסתירה כאב, בדידות והעמדת פנים.

כמו סלע / טלי וייס

לִפְעָמִים הַמַּחְשָׁבוֹת רָבוֹת בֵּינֵיהֶן
וַאֲנִי נוֹפֶלֶת אֶל הַשִּׁיר כְּמוֹ סֶלַע מִן הָהָר
וְאֵין בּוֹ נֶחָמָה אוֹ שְׁאָגָה
אוֹ מִן הַמַּרְאוֹת הַפְּנִימִיִּים הַחֲבוּיִים
וְאוֹבֵד הַטַּעַם לְלָכְדָּם בְּמִלִּים.
וְאָז אֲנִי פּוֹתַחַת בְּשׁוּרָה דַּלָּה
וּמְסַיֶּמֶת בְּלַחַשׁ חֲרִישִׁי:
בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ יָבִין אוֹתָךְ
וִיסַמֵּן מִלָּה כְּמוֹ סֶלַע
וְיַרְגִּישׁ אוֹתָהּ
וְתִהְיִי
כְּמוֹ הַר.

ניקוד: יאיר בן־חור

“בסוף מישהו יבין אותך” – שורת המפתח של השיר. שורה שהיא כמו סלע בהר שהמשוררת יצרה.

הדברים הפשוטים / רונן בלומברג

לוּ הָיִיתִי חָפְשִׁי
לִנְדֹּד כְּאֶזְרַח הָעוֹלָם
לָעוּף לַהֵיכָן שֶׁבָּא לִי
וְלִבְנוֹת שָׁם אֶת בֵּיתִי
לְבַד אוֹ עִם אַהֲבַת נַפְשִׁי.

לוּ הָיִיתִי כְּצִפּוֹר
אַךְ אֲנִי אָדָם הַמֻּגְבָּל
לִנְסִבּוֹת חַיִּים
וְהַגְּבוּלוֹת
כֻּלָּם סוֹגְרִים עָלַי.

עַל כֵּן אֲחַפֵּשׂ אַחַר הָעוֹלָם
בְּנֶחָמוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁל שִׁגְרַת יוֹם־יוֹם
בְּצָרַת רַבִּים
וּבַחֲלוֹמוֹת לֵיל.

ניקוד: יאיר בן־חור

משאלת הצמחת הכנפיים כסמל לחופש מופיעה ביצירות רבות. הדובר בשיר לא מסתפק בהצבת החלום מול המציאות, אלא מציע פתרון לעצמו (ולקוראים).

גם עצים / נויה גופמן

מָחָר אֲנִי אֵלֵךְ לְתַקֵּן אֶת הָאוֹפַנַּיִם
מָחָר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בִּכְאִלּוּ, שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁאָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ
מָחָר אֲנִי אֶחְזֹר לָגוּר בַּבַּיִת הַיָּשָׁן שֶׁלָּנוּ
וְאֶבְדֹּק אֵיפֹה הִשְׁאַרְתִּי אֶת כָּל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלִּי.
מָחָר הַתְּמוּנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּסָּלוֹן תִּרְעַד כִּי הִיא נִשְׁאֲרָה שָׁם
שַׁגַּעַת, טָרֶפֶת, קָקוֹפוֹנְיָה, אֵין עַל מִי לִסְמֹךְ
מָחָר הַתּוּתִים עַל הַגַּג יִהְיוּ לְמַאֲכָל
מָחָר דַּפֵּי הַנְּיָר יֵלְכוּ לְמִחְזוּר ( אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר אוֹתָם יוֹתֵר בַּמְּגֵרָה, שֶׁלֹּא יִצְטַבְּרוּ ).
לָדַעַת אֵיךְ מְשַׂחֲקִים עִם יְלָדִים בֶּחָצֵר וְלִצְחֹק מָתַי שֶׁצָּרִיךְ
מָחָר אֶשְׁמַע אֶת ‘יְלָלָה’ שֶׁל אֶלֶן גִּינְסְבֶּרְג רַק כְּדֵי לְהִזָּכֵר
מָחָר הֵם יָבוֹאוּ לִקְשֹׁר אֶת הַיָּדַיִם וּלְהַגִּיד אַל תָּזוּזִי עַכְשָׁו
מָחָר הַנְּשָׁמָה שֶׁל סַבָּא תַּעֲלֶה מֵהַנֵּר שֶׁתַּדְלִיק סָבְתָא
שֶׁלּאֹ תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת לִפְנֵי שֶׁתֵּלֵךְ לִישֹׁן.
גַּם עֵצִים מְבַקְּשִׁים מִטָּה וּמַצָּעִים וּסְדִינִים
וְכָל זֶה כְּדֵי לֹא לִישׁןֹ פֹּה
מָחָר הַבַּרְבִּיּוֹת יָבוֹאוּ אֵלַי שׁוּב וְאַגִּיד לָהֶן הַפַּעַם כֵּן,
תְּנוּ לִי לְהַלְבִּישׁ אֶתְכֶן וּלְשַׂחֵק וּלְיַשֵּׁר אֶת הַשֵּׂעָר עַד הַסּוֹף
מָחָר יַלְדוּתִי תַּחֲזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן.
מָחָר תִּהְיֶה לְאַבָּא יוֹמוּלֶדֶת וְאֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בַּלֶּחִי,
מָחָר הֵם יִשְׁאֲלוּ אֵיפֹה הָיִית
שָׁנִים שֶׁחִפַּשְׂנוּ שֶׁדָּאַגְנוּ וְרָצִינוּ לְהַגִּיד שֶׁהַיָּרֵחַ
מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ

כמיהה לעבר, רצון תמים וילדי לחזור אל טעויות העבר ולתקנן מחר.