ארכיון הקטגוריה: שירה

* / יהודה ויצנברג ניב

כְּשֶׁבִּנְיָמִינָה
וַאֲנִי הָיִינוּ בְּנֵי חָמֵשׁ,
גַּרְנוּ בִּשְׁכֵנוּת בִּרְחוֹב וַיְצְמָן
בִּרְחוֹבוֹת.

הָיְתָה לָהּ
צַמָּה קְטַנָּה,
שְׁחֹרָה.

הִיא הָיְתָה
חַכְלִילִית וַחֲסוּדָה,
חִיּוּךְ טוֹב הָיָה שָׁפוּךְ
עַל פָּנֶיהָ

וּבְכָל מִפְגָּשׁ
הִבְהֲבָה אַהֲבָתָהּ אֵלַי
כְּמוֹ שְׁנֵי נֵרוֹת
מוּעַמִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

כתבתי מה שאמרו לי / תּוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.
הָיְתָה מִשְׁמַעַת בַּבַּיִת.
הַרְבֵּה מִשְׁמַעַת דַּיְקָנוּת:
הַרְבֵּה מַכּוֹת וְהִתְעַלְּלֻיּוֹת.

כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.
אַחַר כָּךְ הִכְרִיחוּ אוֹתִי
לְתַקֵּן אֶת הַגִּרְסָה.
הֵבַנְתִּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר.

כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי
הוּא עָצַם עֵינַיִם וְשָׁתַק.
וְזֶהוּ.
אָז כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / ענת חנה לזרע

לְמִי שַׁיָּךְ הַלַּיְלָה בּוֹ הָפַךְ מְטוּטֶלֶת, לִשְׁעוֹן שָׁמַיִם?
בּוֹ בִּקַּשְׁתִּי מֵאוֹר הַבַּיִת לְהַבְקִיעַ חַלּוֹן
מִלִּבּוֹ לִנְקֹף כְּמוֹ זְמַן בַּמֵּצַח.
לוּ הָיְתָה תְּנוּעָה זַעֲרוּרָה, אַנְפִּין אִוְשָׁה שֶׁל
דְּבַר מַה, מִן הַחַי, מִמַּכְשִׁירֵי הַחַשְׁמַל, קוֹל דָּבָר.
לְמִי שַׁיָּךְ הַלַּיְלָה, לְזִנּוּק עֹנֶשׁ, מִשְׁקֹלֶת שָׂכָר?
אֱלֹהִים, אֲנִי שׁוּב מַאֲנִישָׁה אוֹתְךָ
וַדַּאי נָכַחְתָּ,
תְּפִלּוֹת אִבְּדוּ גֹּבַהּ, דַּקּוֹת מָלְאוּ
מֶלֶט, לֹא זֶלֶף מַיִם, לֹא הַפְצָרָה
אִם לֹא דַּי בְּכָךְ, שׁוֹטְרִים שֶׁפָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת
נִרְאוּ כְּשׁוֹמְרִים עַל רַעַשׁ נוֹרָא

על ציפיות המשוררים משירתם – לזכרו של שי אריה מזרחי / יובל גלעד

בחלוף שש שנים מהתאבדותו של ידידי שי אריה מזרחי, ועל אף שכבר כתבתי עליו פעמיים לפחות, אבקש להזכירו שוב, והפעם בהקשר של ציפיות המשוררים משיריהם ועבודתם השירית.
אני זוכר שסיפר לי, בהוצאת הספרים הדפוקה בה עבדנו, שהוא הולך להקים את אתר "כאוס". היו לי השגות על בחירתו במילה לועזית. אני זוכר גם את ההתרגשות שבה הראה לי שירים פה ושם, ואיך סיפר לי שהוא "מתאפק" ככל האפשר בהוצאתו של ספר שיריו השני. ואכן, חלפו תשע שנים בין ספרו הראשון לשני. שני הזיכרונות הללו מעידים על יחסו של שי אריה מזרחי, הלא הוא שא"מ, לשירה.
ראשית, האמין שישנם משוררים טובים ואף מעולים שאיש לא שמע עליהם, ולכן למעשה הקים את אתרו, כדי לתת להם במה (על אף שפרסם פה ושם גם משוררים מוכרים יותר, כשהשיר מצא חן בעיניו). שנית, האמין בהקפדה על מלאכת השיר.
בביצת השירה שלנו יש לא מעט משוררי קריירה, רודפי פרסים, המנפיקים ספר כל שנתיים-שלוש, בכדי להוכיח "נוכחות". בדרך כלל הדבר גם ניכר בתוצאה – ספרים משוכפלים בלא כל שינוי פואטי, מיחזור עצמי, שידורים חוזרים שאפילו הצטללות הפואטיקה לא ניכרת בהם. תשע השנים שחלפו בין ספרו הראשון של שי אריה, לשני, היו לפיכך תקופת המתנה ודגירה ארוכה למדי. מה גם שהספר היה דק למדי, בסופו של דבר.
ואכן, תשע שנים הן תקופה ארוכה, ובמהלכן אכן השתנתה במידת מה הפואטיקה שלו. בעוד הספר הראשון הכיל יותר שירים תמאטיים והצהרתיים, השני מושפע יותר מהארס פואטיקה של חזי לסקלי ז"ל (בעייתית ככל שתהיה בעיניי). אבל בתקופה זו גם פיתח שי אריה ציפיות לא מבוטלות לגבי התקבלות הספר.
ציפיות הן פח יקוש עבור משוררים. ישנו ניגוד מובנה בין השיר, שבירותו, נידפותו וקהלו הפוטנציאלי המועט, לבין השאיפות של המשורר לברוא עולם. גם כאשר המשורר או המשוררת מתארים רגע קטן ולירי (ושי אריה היטיב בכמה משיריו לצייר תמונת נוף קטנה) הרי תפיסת עולם עומדת בבסיס התמונה. המשורר שותק רוב הזמן, וכשהוא מדבר, הוא רוצה שיקשיבו. זה טבעי, ובעייתי עבור כל אמן השואף לקהל. אבל מאחר ובשירה יש משהו שבור ונידף מטבעו, הרי הציפיות שמתפתחות במקביל, הן גדולות למדי, בתור פיצוי.
וישנו גם עניין האגו. רובנו המשוררים עוקבים בעניין אחרי כל רשימת ביקורת המתפרסמת על משוררים אחרים, בעודנו רוויי קנאה או פרגון (מעושה, לעתים קרובות). ואין שמחה כשמחה לאיד. ובביצת שירה קטנה כל כך כזו הישראלית, ובטח ובטח בעידן הפייסבוק שבו כל משורר הוא יחצ"ן בפועל, הצפיפות והתחרות גוברות.
אי לכך הקים שי אריה את אתרו הקטן והעדין. אבל במקביל, אני חושש, פיתח, כמו כמעט כל משורר או משוררת לפני הוצאת ספר, ציפיות מופרזות מהתקבלותו. אני כותב מופרזות, כי לעניות דעתי ומיטב שיקול דעתי כמבקר שירה פעיל בבמות שוליות שונות בעשור פלוס האחרונים, לא פועל כאן אף גאון שירה, על אף שיש מי הממהרים להכתיר כאלה כל שישי ב"הארץ". ישנם המון גרפומנים, ישנם משוררים בינוניים רבים, ומעט ממש טובים. יש מעט במות המפרסמות ביקורות שירה, והכותבים אותן לרוב כושלים, בעוד הקונים אדישים למדי לרוב התוצרת הזאת, על אף המאמצים המזוייפים ליצור מצג שווא של עניין בשירה בימינו. אי לכך, הציפיות הגדולות של משוררים לפני הוצאת ספרם הינה בקורלציה הפוכה למציאות.
כך, על ספרו הראשון של שי אריה כמעט לא נכתב דבר. רשימה קצרה על הספר התפרסמה ב"מאזניים", פרי עטו של מש"ב (שם העט של משה בן שאול, עורך כתב העת דאז). במקרה, בצמוד לרשימה זו נדפסה רשימה של אותו מש"ב על ספר שירי הראשון, "שירי נזיר", יחידה שפורסמה.
בקיצור, שי אריה לא הרבה לדבר על ציפיותיו מהתקבלות שיריו. ככלל, היה איש עבודה, שדיבר מעט, ובקפידה. אולי גם שמר יותר מדי לעצמו את דכאונו, במקום לשתף. כך היינו אמורים להיפגש בשבוע שאחרי המעשה שעשה, ולא חשבתי שהפגישה דחופה, מה גם שביטל מועד קודם שנקבע. כי לא סיפר עד כמה הוא מדוכא.
ועם זאת, ובדיעבד, אי אפשר לחמוק מהעובדה שככל הנראה פיתח ציפיות לא ריאליות לגבי התהודה לה יזכה ספרו, אותו פרסם חודשים ספורים לפני התאבדותו. לספר דווקא התייחסו – אני ברשימה באחת הבמות הנידחות שלי, אילן ברקוביץ' בקצרה ב"הארץ", אבל זה היה עבורו מעט. וזאת, בין השאר, כי זירת השירה, שוב, בקורלציה הפוכה לתהודה האמתית שלה, היא זירה קשוחה, אלימה, של יחצנ"ות וחנפנות אינסופית.
חודשים ספורים לפני מותו, שי אריה התייאש במידת מה מהיכולת של זירת השירה לפעול כמערכת ספרותית מסננת, ואפשר לי לפרסם כמה רשימות קטילה של משוררים באתרו, אותו "כאוס" שעד אז היה רק במה לשירים בלבד. ולא שהוא חשש להביע את דעתו קודם לכן, אבל ככל הנראה חש ייאוש – בחייו, אבל גם מעולם השירה. "התקווה שמתחת לקבר" היתה כותרת רשימה שכתב על ספר שיריי השלישי, באופן ההולם את תוכן הספר וככל הנראה גם את מצב רוחו של הרצנזט.
ואכן, יש ממה להתייאש. אין בי כל אמפתיה למשוררי הקריירה הרבים שבארצנו. הם משקיעים יותר זמן בnetworking של השקות, ליקוקים לפרופסורים, לייקים ופוסטים ריקים בפייסבוק, מאשר לכתיבת השירים עצמם, מוכשרים ולא מוכשרים גם יחד. הזירה הזו כה מושחתת, שזירת הפוליטיקה מחווירה לידה. כך, כאשר התהודה לספר שירה היא ממילא קטנה, וכמות הקונים הממוצעת היא פחות ממאה, יש ליחצ"נות ריקה מקום רב. כוח הרצון גובר על הכישרון, בוודאי של משוררים מופנמים, ושי אריה היה מופנם.
אינני מבקש לטעון ששירת שי אריה קופחה. אבל הוא חש כך. הוא שמח על זכייתו בפרס "צרצר שירה", במסגרת תחרות דבילית כלשהי שהיה מודע לדביליותה, אבל שמח על הפרסום המסוים. הוא היה משורר טוב, אבל היו בספריו גם לא מעט שירים בינוניים ומטה. אבל הוא סבל, כמו משוררים רבים אחרים, מהידיעה שתוצרתו אינה נופלת מזו של כאלה שהצליחו להתפרסם, בדרך כלל בעזרת חנופה, מרפקים ועיסוק בתמות סוציולוגיות החביבות על התרבות בימינו.
זה עצוב. כי המשורר נידח מטבעו. לטעמי, עליו לקבל זאת. על המשוררים והמשוררות לקבל את נידחותם, ולהפסיק לחזר על הפתחים. במסגרת פעילותי המועטה ב"מאבק המשוררים", נחשפתי לשתי תימות קיפוח מרכזיות של פעילי המאבק – קיפוח כלכלי (המצב בו גם משוררים טובים וותיקים נאלצים לשלם עבור הוצאת ספרים), נושא עימו הזדהיתי, ו"הפצת השירה", נושא שהותיר אותי אדיש.
אנשים לא רוצים שירה. רק משוררים קוראים שירה, ועוד כמה משוגעים לדבר (אינני כולל את אלה שבחגים קונים את כל כתבי רביקוביץ', זה רק בושם לאוורור השירותים). אז שלא ירצו. יצירת האמנות אינה זקוקה לקהל – היא אמנם חייבת לצאת לאור בצורה כלשהי, במקרה שלנו בצורת ספרון דל תפוצה. אבל מעבר לכך – יוק.
הציפיות המופרזות שמפתחים משוררים ומשוררות הן טעויות עם מחיר גבוה. אינני טוען כלל וכלל שציפיות אלה היו בראש רשימת הסיבות למעשהו האובדני של שי אריה. אבל לצערי, הן היו שם ברשימה, במקום גבוה, להערכתי. ולראייה, במידת מה, העיסוק הרב יחסית בשירתו, בעקבות התאבדותו. זה "תרגיל" טראגי ידוע.
מאחר ושי אריה היה אדם צנוע בהלכותיו מטבעו, הרי שאינני מאשים אותו כלל וכלל על פיתוח ציפיות כאלה. אם כבר, אני מאשים את האגואים העצומים התובעים התייחסות אינסופית לשירתם בלא שיהיה ולו כיסוי חלקי ביצירתם, אותם עסקני ענק דוגמת דורי מנור. אבל העולם מלא חרא, עדיף לסתום את האף ולברוח, מאשר להיאבק בזירה מסריחה, לדעתי לפחות.
כתיבת שירה, אפילו יותר מציור, דורשת מהמשורר להפוך לעלה נידף. השיר נכתב מהר, בדרך כלל, גם אם עובדים עליו אחר כך לא מעט. הוא הבהוב של רגע. כך גם הציור, אבל הציור חומרי יותר, לצייר צבעים ומכחול וכתמי צבע. בהתאם, המשורר הטוב והמשוררת הטובה הם פעמים רבות שבירים משהו מטבעם. גם אם כיום נהוג, בוודאי בעידן הרשתות החברתיות, לשדר הצלחה מבוקר עד ערב (כמה פוסטים של משוררים קראתם, ובהם הם מודיעים בחשיבות עצמית ששירם פורסם בבמה X, שפלוני – שהוא במקרה גם ידידם – כתב רשימה מתפעמת על ספרם, וכו'). זירת השירה, והזירה האנושית בכללותה, במידת מה, היא זירה של רמייה עצמית אינסופית. בזירה כזאת יש מעט מקום לצער, לעלה נידף.
אז עצתי הפרקטית למעט המשוררים שאני בקשר עימם, ולעצמי בפרט, היא כזו – כתבו שירה, פרסמו כשאתם בטוחים באיכות השירים, אבל אל תצפו לכלום. העולם אינו רוצה שירה, וזירת המשוררים והמבקרים רקובה באופן שאפילו משורר לא ימצא מילים לתארה. קבלו את זה בשלווה. לכו לים, הסתכלו ברקיע, שבו על ספסל וכתבו. כשאתם מוציאים ספר, שלחו לידידים, וזהו. הפסיקו להתעלל בעצמכם ולטנף את הסביבה בצעקות האגו הרעב, הוא ממילא לעולם לא ישבע.
לשי אריה זה כבר לא יעזור. שי אריה היה אדם בעל גוף, שתקן וזועם, לא בדיוק הדימוי הפיזי של עלה נידף. בדיעבד, הובן עד כמה היה כזה בכל זאת. יהי זכרו ברוך.

מרצדת על הרשתית / תמי קויפמן

מַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן
אָבְדָה
הַמּוֹרֶה רַחְבַלְסְקִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא נִזְכָּר בְּגֶטוֹ
חַיָּיו הַקּוֹדְמִים.
בֵּינְתַיִם, מוּל עֵינָיו הַמִּשְׁתַּהוֹת
שׁוּב אֲנִי, הַשְּׁחֹרָה הַמְתֻלְתֶּלֶת, מְרַצֶּדֶת לוֹ עַל
הָרִשְׁתִּית.
כַּמָּה, כַּמָּה זֶה שְׁמוֹנֶה כָּפוּל אַרְבַּע?
בַּמַּחְבֶּרֶת, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת. בַּמַּחְבֶּרֶת.
מִתְהַפֵּךְ, מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ. רַחְבַלְסְקִי
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא מְרוֹקֵן אֶת מַבָּטוֹ
לְתוֹכִי
וְיוֹצֵק בִּי בְּכָל סֶדֶק אֶפְשָׁרִי
אִי־הֲבָנָה קְבוּעָה
שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁתֵּי פָּנִים.
אֲנִי מוֹצֵאת. אֶת הַמַּחְבֶּרֶת.
סִימָנִים לֹא
בְּרוּרִים מְמַלְּאִים מִשְׁבְּצוֹת
בִּפְסֵיפָס שָׁחֹר, לָבָן, אָפֹר.
הָעִקָּר לֹא לָצֵאת מֵהַקַּוִּים.
הָעִקָּר שֶרַחְבַלְסְקִי.
הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִבְרַח לִי פִּיפִּי.
הָעִקָּר שֶׁהַמַּחְבֶּרֶת.
בסּוֹף,
בַּסּוֹף אֲנִי מְבִינָה.
מַשְׁאִירָה אֶת לוּחַ הַכֶּפֶל מֵאָחוֹר וּמַכְפִּילָה, מְחַלֶּקֶת, מַפְחִיתָה וּמְחַבֶּרֶת אוֹתִיּוֹת לְמִלִּים וְאוֹמֶרֶת
תּוֹדָה
לְרַחְבַלְסְקִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

הקנרית רעבה / ורדית שלפי

הַקָּנָרִית רְעֵבָה
אֲבָל אֲנִי מַשְׁמִיעָה לָהּ בִּיוֹנְסָה.
חוֹשֶׁבֶת אוּלַי SINGLE LADIES יַשְׁקִיט הַתֵּאָבוֹן.
הַבֹּקֶר הָלַכְנוּ לַנַּחַל
הִיא פָּעֲתָה בְּקוֹל מָתוֹק
וַאֲנִי צָחַקְתִּי: אַתְּ לֹא כִּבְשָׂה.
הִיא עָבְרָה לִגְעִיָּה
לִנְבִיחָה
לְצִקְצוּק לָשׁוֹן
לְדִיאָלֶקְט וְרַשַּׁאי
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי:
זֹאת אַהֲבָה,
הִיא מִשְׁתַּדֶּלֶת עֲבוּרִי.
שְׁנֵי נְעָרִים עָבְרוּ שָׁם
אֶחָד חָבַשׁ כּוֹבַע קַשׁ
הַשֵּׁנִי סִפֵּר עַל אִמָּא שֶׁלּוֹ
שֶׁחִפְּשָׂה עֲבוֹדָה בָּעִיר מָנִילָה
וּמָצְאָה כָּאן, לֹא רָחוֹק.
וַאֲנִי, שֶׁהֵבַנְתִּי דְבָרִים כִּפְשׁוּטָם, שָׁאַלְתִּי:
כָּאן? בַּנַּחַל?
כָּאן הִיא עוֹבֶדֶת?
בְּמָה?
מְלַקֶּטֶת חֲלוּקִים?
אוֹסֶפֶת בַּלּוּטִים תּוֹעִים?
וְחוֹבֵשׁ הַקַּשׁ, שָׁאַלְתִּי,
מֵאֵיזוֹ מֵאָה הוּא?
יְלָדִים הַיּוֹם עוֹטְרִים עַל ראֹשָׁם כּוֹבַע מִצְחִיָּה.
אֲבָל הָרוּחַ יֵרְטָה אֶת הַשְּׁאֵלָה מִמַּסְלוּלָהּ
וְהִיא לֹא הִגִּיעָה לְאָזְנֵיהֶם.

כְּשֶׁחָזַרְנוּ הִתְחִיל הָעִנְיָן הַזֶּה עִם הָרָעָב.
וּמָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו?
וְנַנִּיחַ אַאֲכִיל, הַאִם תֵּדַע שֹׂבַע?
הַאִם יַגִּיעוּ יָמִים בָּהֶם
תִּשְׁקֹט הַבֶּטֶן מֵהֶמְיָתָהּ?
יָמִים בָּהֶם הַלֵּב הַסַּרְבָן
יִכְבֹּשׁ הַגַּעְגּוּעַ לַסָּוָאנוֹת הָרְחוֹקוֹת?
הָפַכְתִּי הַתַּקְלִיט לְצַד שֵׁנִי,
בִּיוֹנְסָה הִתְחַלְּפָה בְּלֶיְדִי גָּאגָא.

נִרְדְּמָה הַקָּנָרִית.

ניקוד: יאיר בן־חור

תל אביב / שולה נסים

לוּ תִּנָּתֵן לִי אֶפְשָׁרוּת
לִבְחֹר מָקוֹם שָׁם אָמוּת
אֲבַקֵּשׁ מִרְפֶּסֶת אֶרְצֶה רִצְפָּה
עַל רִבּוּעֶיהָ אֶשְׁכַּב
בַּקַּיִץ בַּחֻפְשָׁה הַגְּדוֹלָה
שְׂעְרוֹת בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
שַׂעֲרוֹת בֻּבָּה מַעֲשֵׂה יָדַי
צְהֻבִּים חוּטִים קוֹלַעַת בְּלוֹנְדִּינִית צַמָּה
אֲבַטִּיחִים אֲגַלְגֵּל כַּדּוּרֵי מִשְׂחָק
שׂוֹרֶטֶת בְּמַחַט דַּקָּה
יְרֻקָּה קְלִפָּה עָבָה
יַלְדָּה רוֹצָה לִכְתֹּב דְּבַר מָה,
לוּ תִּנָּתֵן לָהּ אֶפְשָׁרוּת תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה
בַּיִת אוֹתוֹ יָצְאָה עָזְבָה
אֶל נֵאוֹן נוֹצֵץ חוֹלוֹת זָהָב
רוֹטְשִׁילְד שְׂדֵרָה
תֵּאַטְרוֹן בִּימָה
דִּיזֶנְגּוֹף כִּכָּר
זָמֶנְהוֹף חוֹלִים קֻפַּת

ניקוד: יאיר בן־חור

קילוֹמטרז' / שאול פורת

" יֵשׁ עָלֵינוּ כְּבָר קִילוֹמֶטְרָז ", אֲנִי אוֹמֵר
" מַזְמִינִים סוֹדָה, מְצַחְצְחִים בְּסֶנְסוֹדַיְן ",
אֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל אָחוֹרָה וְלִרְאוֹת.
יָמִים רַבִּים מִתְרַחֲקִים בְּרַחַשׁ כַּפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת,
פְּצוּעוֹת כָּל קַיִץ מֵחָדָשׁ מִלַּהַט מִרְצָפוֹת וּמַדְקֵרוֹת קוֹצִים,
פִּתְאֹם הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ מֻדְחָק, מֻרְחָק וּמְאֻבָּק
צוֹמֵחַ וְגָדֵל, מֵרִים רֹאשׁוֹ.
אֲנִי נִרְעָד, נֶחְרָד מֵהַבְּדִידוּת הַזֹּאת, גַּל עָכוּר שֶׁמִּתְרוֹמֵם
שׁוּב אָבִיךְ חוֹזֵר אֵלַי וַחֲצָבִים בְּסוֹף הַקַּיִץ
מַעֲלִיּוֹת בַּרְזֶל, חַדְרֵי אִשְׁפּוּז קָרִים וְאַתְּ שׁוֹכֶבֶת שָׁם
סְפוּנָה בִּכְאֵבַיִךְ
אֲנִי חֲסַר מָנוֹחַ סוֹבֵב הָלוֹךְ חָזוֹר,
הַחוֹמָה כְּבָר נִפְרְצָה
נוֹטֵף זֵעָה קָרָה, מָרָה וּרְעִילָה
מָחָר אַגְדִּיל אֶת הַמִּנּוּן
אַתְחִיל לִמְנוֹת שׁוּב אֶת יָמַי.

ניקוד: יאיר בן־חור

זמנים / יפעת גדות

זוֹ הָאִשָּׁה הַמְבֻגֶּרֶת
מֵהַקּוֹמָה הָרְבִיעִית
הַיַּלְדָּה מַצְבִּיעָה
וְיֵשׁ שְׁמוּעָה
שֶׁבַּעֲלָהּ מֵת
זוֹ הָאֱמֶת

וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָמֹק בְּעֵינֶיהָ
הֵיכָן שֶׁהָיוּ עֵינַי
שֶׁהִבִּיטוּ בַּשְּׁכֵנָה
שֶׁבַּקּוֹמָה מִתַּחְתַּי

וַאֲנִי זוֹכֶרֶת
הִיא הָיְתָה
מְאֹד מְבֻגֶּרֶת

ניקוד: יאיר בן־חור

אֵפֶר סמארט טי־וי / רונית ליברמנש

בְּתֹם אַחַת מֵאֲרוּחוֹת הָעֶרֶב
שֶׁל חַגֵּי תִּשְׁרֵי כְּטוֹב לִבָּהּ בְּלִיקֶר
שׁוֹקוֹלָד ( בְּיוֹדְעָהּ שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּׂיג בָּאָרֶץ
הַמְיֻזַּעַת הַזֹּאת Ţuica אוֹ סְלִיבוֹבִיץ) ,
הוֹדִיעָה לִי שֶּׁהִיא מְעֻנְיֶנֶת שֶׁגּוּפָתָהּ
תִּשָּׂרֵף וְאֶפְרָהּ
יִנָּתֵן
בְּוָזָה
פִּרְחוֹנִית וְיָפָה שֶׁתֻּצַּג
לְרַאֲוָה
עַל מִזְנוֹן הָעֵץ הַחוּם
מִיָּמִין לַטֶּלֶוִיזְיָה.
כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.
בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
תָּבַע הַפּוֹלָנִי) לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם בְּבוֹא הָעֵת
שׁוּמָה עָלַי לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנָהּ
כְּמֵעֵין נִסְפָּח שֶּׁלֹּא
הִתְוַסֵּף לַ"צַּוָּאָה בַּחַיִּים"?

ניקוד: יאיר בן־חור