פינת הסיפור הקצר


ארכיון הקטגוריה: פינת הסיפור הקצר

אנו, עורכות ליריקה, מאמינות ששירה היא התמהיל המזוקק והנקי של החוויה הנפשית. עם זאת שתינו כותבות גם וגם, גם שירה וגם פרוזה. לכן החלטנו לפרסם בליריקה אחת לחודש סיפור קצר (אך לא בהכרח קצרצר). אנא שלחו סיפורים קצרים שלא ראו אור בעבר. עורך הלשון יאיר בן־חור, המנקד המסור של ליריקה, יבצע תמורת תשלום סמלי עריכה לשונית של הסיפורים שיתפרסמו באתר.

תקליט / חגית מנדרובסקי

בנעוריי המצאתי לעצמי גלובוס מוזיקלי. בערך כמו זה שהיה לשכנים והם סובבו באצבע, בכל פעם נעצרו על ארץ אחרת וחלמו לבקר בה.
הגלובוס שאני דמיינתי לי היה מיוחד. זה היה גלובוס־תקליט.
כלומר, במָקום שכולם שמו את האצבע למעלה דמיינתי שהייתה מחט, ומסביב לגלובוס מלמעלה עד למטה היו אין־סוף עיגולים, עיגולים של שירים ומנגינות שלא נגמרו לעולם.
כך תמיד יכולתי להרגיש כאילו העולם בכף ידי.
באותה תקופה לא היה דבר שאהבתי יותר ממוזיקה.
שנאתי כשהתקליט נגמר, הרעש הזה כשהמחט נגררת פנימה ואין יותר שירים.
‘אילו חיים אלה בלי מוזיקה’, חשבתי כשהסתכלתי באירית, זאת עם מכשיר השמיעה. אפילו כשהייתי מילימטר ממנה היא לא שמעה. אבל היא כנראה הרגישה אותי. הייתה מסתובבת אליי ומחייכת עם הגשר – ואפילו עם הגשר היא הייתה הכי יפה שיש.
מעולם לא נבהלה או כעסה. פשוט חייכה אליי חיוך מלא שיניים עם פס כסף. החיוך הזה שבה את לבי.
היו לה עיניים כחולות. לחיים שכמעט לא ראו מרוב שהיו מלאות נמשים כהים. השיער שלה היה חלק, והיא תפסה אותו בצד בסיכת פרפר צבעונית.
כמעט תמיד לבשה את אותו סוודר אדום, כזה שלמטה מסביב היו רקומים פרפרים לבנים.
זכור לי היטב, כשהיא התקרבה אליי, ששאפתי פנימה את ריח הסבון שלה. לאף אחת לא היה ריח נעים כמו לה. כאילו המציאו סבון במיוחד בשבילה.
הלב שלי רקד איתה טנגו. פסדובלה. לפעמים אפילו ולס. עד שהמורה נכנסה לכיתה ועשתה עליו שריטה. דבר לא היה שנוא עליי יותר מלימודים. הם הפריעו לי לחלום בהקיץ.
בשיעורים הייתי חוקרת את העורף שלה ואת האוזן ובה מכשיר השמיעה. ניסיתי לדמיין איך מרגיש מכשיר השמיעה שלה, קרוב כל כך לאוזן, קרוב כל כך אליה.
שׂערהּ החלק והיפה כל הזמן נפל כל הזמן על המחברת, אז היא הייתה מנסה לתחוב אותו מאחורי מכשיר השמיעה, אבל המכשיר תפס את רוב המקום. הרגשתי שהיא מתעצבנת, אבל אירית הייתה משהו מיוחד. אפילו שלא שמעה הרבה ואפילו שלא יכלה כמו רוב הבנות להזיז את השיער אחורה מאחורי האוזן כי היה שם צפוף בגלל מכשיר השמיעה, היא תמיד חייכה.
באופן מפתיע, ביני לביני, רציתי להתחתן איתה. אפילו שכולם מסביב תמיד דיברו על דברים כאלה, שזאת סטייה, שתי בנות יחד. לא אכפת היה לי להיראות מוזרה בעיני כל העולם, העיקר שנתחתן.
אפילו לעשות איתה ילדים רציתי, למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי.
דמיינתי אותם, איך אלמד אותם כדורגל. איך ארוץ איתם בחורשה שליד בית הספר. או אלך איתם לים, למשל, ונעיף יחד עפיפונים שבנינו מנייר צבעוני.
אילו יכולתי להתחתן עם אירית ולעשות איתה ילדים, לא היה אכפת לי שלא ישמעו. אפילו שזה היה נורא בעיניי לא לשמוע בכלל או לשמוע קצת.
חלמתי את הילדים שלנו: מנומשים, שובבים, עיניים כחולות. מדברים איתי בשפת הסימנים. שואגים איתי שאגות של אינדיאנים בחצר, נוצה תקועה בתוך השיער, יד על הפה. ומשחקי מחבואים! אני סופרת, הם מתחבאים. ואז אני מוצאת אותם. ומרימה גבוה־גבוה לשמיים!
עלו לי מחשבות משונות כאלה, איך הייתי מסבירה להם כל מיני צלילים שקשה להסביר, כמו למשל, רחש העלים ברוח.
ניסיתי לחשוב איך הייתי מסבירה להם גשם. לתת להם לגעת בו בידיים וללקק בלשון. לטעום את הטעם השקוף באצבעות הקטנות שלהם. להניח להם את הידיים על השמשה בזמן שאני דופקת באצבע כדי להמחיש להם את הרעש שטיפות הגשם עושות על החלון, טק טק טק.
רציתי נורא להתקרב אליה, אבל התביישתי.
חשבתי להשאיר לה פתק. או לכתוב לה שיר. רציתי שתשמע איתי את כל התקליטים האהובים עליי, וגם אם קשה לה לשמוע כמוני, רציתי לשים את הידיים שלה על הרמקול, ואז על הלב שלי ואז על הלב שלה.
בניתי תוכניות, חלמתי חלומות, אבל פתאום תלמיד חדש הגיע. והושיבו אותו לידה.
כל השיעור הם צחקו יחד.
לא הפריע לו בכלל שיש לה מכשיר וגשר. ושהיא מדברת קצת משונה.
יחד הם בילו כל הפסקה. כאילו הכירו שנים.
הלב שלי כמעט זינק החוצה מרוב קנאה. הבטתי בו דוהר אחריהם, משיג אותם. מזכיר להם שגם אני כאן. אבל הלב שלי נשאר במקום, ורק אני הקשבתי והרגשתי את טירוף פעימותיו. הם בכלל לא שמעו אותו. ולא ראו אותי. הם היו עסוקים מאוד בעצמם.
יום אחד ראיתי אותו באחת ההפסקות מניח אוזניות של ווקמן על האוזניים שלה, מסיט את השיער אחורה, ומחזיק את השערות באוזנייה של הווקמן כדי שהשיער לא יפריע לה להאזין. הוא עשה לה תנועות עם הגוף שתבין כמה המוזיקה הזאת מדליקה והיא חזרה אחריו. יחד הם רקדו.
ואני רק עמדתי שם. בהיתי בהם. כמו מטומטמת.
גוש מוכר ומנוסה טיפס במעלה הגרון שלי וגלש החוצה. עשיתי כאילו נכנס לי משהו לעין והלכתי בראש מושפל לכיוון הכיתה.
“הכול בסדר איתך?”, שאלה המורה לספרות שכבר הייתה בדרך לארגן את השיעור הבא.
“לא”, עניתי.
אחרי שהוצאתי פתק שחרור מהמנהלת צעדתי הביתה עם יד על העין כדי לעשות רושם על אימא, אבל זה לא ממש עבד עליה.
“למה בכית?!”, שאלה.
“לא בכיתי”, שיקרתי.
לא ברור לי עד היום אם אימא ‘קנתה’ את השקר שלי או סתם לא רצתה להציק. בדרכה הבינה שמשהו עובר עליי ועדיף להניח לי.
היא הכינה לשתינו קפה קר וכדור גלידה מוקה וניל בתוכו. שתינו את הקפה ואכלנו את הגלידה בקשיות כאלה שיש להן כפית קטנה בתחתית.
הבטתי בה. היא הייתה נמוכה יותר ממני. ואני הייתי רק בחטיבה.
ידעתי שלא משנה מה אעשה, מה אהיה – היא תאהב אותי. היא אימא שלי. אבל חששתי כל כך שיום אחד, למרות שלא באמת רציתי, אצער אותה מאוד.
הלכתי לסלון ושמתי תקליט. ‘קיי סרה סרה’ של דוריס דיי. ידעתי שאימא אוהבת את השיר הזה, והיא באמת שרה. הצטרפה לפזמון.
כשנגמר התקליט אימא חיבקה אותי וסיפרה לי בפעם המי־יודע־כמה את הסיפור שלה, איך נולדתי ולמה בחרה לקרוא לי שחר. איך הפצעתי מתוכה כמו שמש חדשה, קטנה וברורה, והבאתי אור ושמחה לכל המשפחה. אהבתי את הסיפור הזה. אפילו שהוא חזר על עצמו כתקליט שבור. בכל פעם שאני נזכרת בו אני מרגישה תחושה חמימה של בית בכל הגוף.
למחרת בבוקר הוצאתי את הווקמן שתחבתי מתחת למיטה, וניגנתי את השיר שהכי אהבתי באותה תקופה, EMOTION IN MOTION . הדרך לבית הספר עברה מהר בזכות השיר הזה.
כשהגעתי לכיתה עוד היה מוקדם. היא הייתה כמעט ריקה. חוץ מאירית שישבה על השולחן וקראה בספר לא היה אף ילד.
ניגשתי אליה, אזרתי אומץ, והסטתי את השיער שנפל לה על הפנים, אחורה.
היא חייכה אליי, הרשיתי לעצמי להמשיך, והנחתי את האוזניות של הווקמן על האוזניים שלה.
המוזיקה רעדה והעיניים הכחולות שלה נצצו.
הנעתי את הגוף בקצב הצלילים והרטט שהפיקו, כמו שתמיד חלמתי לעשות איתה. כמו שהילד החדש עשה. והיא הצטרפה אליי.
השתדלתי שלא לחשוב על התלמיד החדש שעוד מעט יגיע עם שאר התלמידים.
לרגע היא הייתה רק שלי.
היה לנו עולם משלנו. כמו הגלובוס הזה שדמיינתי, שבמקום ארצות יש בו מלא עיגולים ומחט שמנגנת שירים עוד ועוד.
לרגע העולם היה בכף ידי.

אינפרנו / רונית ליברמנש

נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ”א, בדרכי מנקודה א’ ל-ב’. המקום הזה מאוס במיוחד בחופשת הקיץ. תמהיל של ישראלינה שגרתית פלוס דציבלים של “נוער”. בכלל, קניונים ישראליים הם מקומות מאוסים. אולי פרט לגן העיר. האוטובוס שהגיע אחר כך הלך ונדחס. המטפל בפיזיותרפיה היה מקסים כדרכו, וכשסיימתי החלטתי לנסוע שתי תחנות בקו 5 כדי לא לאמץ את הברך (פגיעות ספורט עתיקות שמתלקחות מדי פעם).

בזמן האחרון הבחנתי שמשהו לא מרנין קורה לאי-הויסות החושי שלי. ריחות ורעשים ופלישות למרחב הפרטי, מין אינפרנו אורבני אלים ולוהט. וכשהמתנתי לקו 5 חצתה אותי אם בלווית בתה, שהורכבה על אופניה (הרגילים, לשם שינוי). ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג’ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה. לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.

מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.

חנה`לה ושמלת השבת. ומה לומר לו ליום, יומנון / זיוה גל

כְּמוֹ וִילוֹן שֶׁנִּקְרַע. כְּמוֹ גָּמָל לִפְנֵי הַצּוֹם אֲנִי חוֹטֶפֶת, מוֹצֶצֶת, יוֹנֶקֶת, לוֹקֶקֶת
בְּתַאֲוָה יְתֵרָה אֶת כָּל מַה שֶּׁיַּחְמֹד הַמָּחָר.

זֶה שׁוּב הַדִּכָּאוֹן הָרוֹכֵב עָלַי כְּמוֹ צְבָת וּמְמַלֵּא אֶת הַגָּרוֹן. מִתְגַּלְגְּלִים
אֲחוּזִים זֶה בְּזֶה, פַּעַם הוּא לְמַעְלָה וּפַעַם אֲנִי רְחָבָה לֵאלֹהִים, מַשְׁמִיעָה
קוֹלוֹת פֶּחָמִים, קוֹלוֹת אֲנָקָה. לֹא מִתּוֹךְ אַהֲבָה, פָּשׁוּט הִתְרַגַּלְתִּי אֵלָיו.

נוֹתָר לִי עוֹד שִׁיר אֶחָד לְדַקְדֵּק בַּנִּקּוּד לִכְתַב הָעֵת.
“זֶה חָשׁוּב”, אָמְרוּ, “זֶה חָשׁוּב”, אָז הֵסַרְתִּי מֵעָלַי אֶת הַשִּׂמְלָה
עִם הַכֶּתֶם, שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת, וְזָרַקְתִּי לַכְּבִיסָה – הֵגַפְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
וְסִיַּרְתִּי עֵירֻמָּה. בְּתוֹךְ הַמִּלּוֹן.

מֵאָז חָזַרְתִּי מִשָּׁם עוֹד לֹא פָּתַחְתִּי אֶת הַסְּפָרִים (אֲנִי קוֹרֵאת בּוֹ־בַּזְּמַן).
הֵם נִצָּבִים מְנֻמָּסִים עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח בַּקָּצֶה. כְּמוֹ חַיָּלִים שְׁעוּנִים
אֶל הַקִּיר הַיָּשָׁר. עֲלֵיהֶם שְׁנֵי מַסְרְקֵי שֵׂעָר וְקֶשֶׁת, מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ
יִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם כְּבָר.

כְּשֶׁבָּאתִי לְבַקֵּר אֶת הַחֲבֵרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלִּי, חַנָּה’לֶה, שֵׁם בָּדוּי, הִיא לֹא זָכְרָה
אוֹתִי אַחֲרֵי מַכּוֹת הַחַשְׁמַל שֶׁקִּבְּלָה. אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הִיא זָכְרָה. הֵן נוֹרוּ
אֵלַי כְּמוֹ מַמְטֵרָה. מִישֶׁהוּ חָשׁוּב כָּתַב מַהוּ מְשֻׁגָּע. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהוּא
לֹא פָּגַשׁ אַף ‘מְשֻׁגָּע’ מִקָּרוֹב.

זיוה גל, 29/6/13, שבת.

צְמֵאָה / תמי קויפמן

שֶׁבַע שָׁעוֹת חָלְפוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן. מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שבע שעות שהיא יושבת במרפסת ביתה, הופכת את האדמה היבשה בעיניה, מעבירה אצבע דקה על עליו הסדוקים של שיח יסמין בודד שראה ימים טובים יותר, ממוללת רגבים קשים ומגישה אותם אל אפה, כמעט מוכנה להביאם אל פיה ולטעום את טעמם, טעם אדמה שיבשה, שיתקוף את כל החושים האפשריים שנותרו בה ויסמן את בואה של האהבה.

אבל בינתיים היא יושבת. שבע שעות יושבת ומפרקת דקה אחר דקה את שבע השנים הרעות שהיו לה. שבע שנים מאז אותה טריקת דלת שהותירה משקוף רועד, זכוכית סדוקה ולב שבור, והיא, היא עוד יכולה לשמוע אותו קורא לה, בשם החיבה קרא לה, נוני שלי, לאן? נוני, את רצינית? מה כבר עשיתי? אני אוהב אותך, את יודעת, נכון?

נו ני נו ני, מתדפק קולו על גבה, מבקש לפתוח שער ללבה שנסדק.

למחרת בבוקר ביקשה שישאיר לה מפתח לדירה כדי שתאסוף את חפציה. ו.. אני מבקשת שלא תהיה בדירה, הוסיפה, וקולה מסמרים שניקבו את השקט שהשתרר מעברו השני של הקו.

וכשבאה לאסוף למחרת היום התבוננה סביבה ובאוטומט, כמו שרק היא יודעת, הכניסה לשני ארגזים חומים שבע, שבע שנים.

הכול הלך לה די בקלות עד מברשת השיניים. הכי קשה היה לה עם מברשת השיניים שעמדה מבוישת בפינת השיש, מתבוננת בה ושואלת בפעם המי־יודע־כמה, שוב? שוב? ולאן עכשיו?

מברשת השיניים הייתה הראשונה לסמן את המעבר שלה אליו לילה אחד, כשהחליטו שמאוחר וממילא הבית שלו קרוב לעבודה שלה וממילא יש לו מברשת שיניים ספייר, וממילא נצצו עיניהם באורות של שפע… אז היא נשארה.

נשארה, שבע שנים נשארה. החליפה מברשות שיניים, החליפה מצעים, החליפה כוסות יין שנסדקו ומכונת כביסה אחת… ונעה, נעה בימים בשדה המואר של עיני הדבש שלו, ובלילות, כשהפכו עיניו לחומות ופס זהוב עבר בתוכן – נמסה ושפתיה אמרו, כמה יפה הגן ששתלת וכמה יפה השביל, על כל דבר חשבת, על כל דבר.

ובוקר אחד, שלא כהרגלה, כשלא יכלה לסבול עוד את טעמו של הקפה של הבוקר, עשתה בדיקה.

לא היה ספק, ובערב כשחזר מותש מעוד יום של לימודים אמרה לו.

אני בהיריון.

הפנים שלו אמרו הכול. העיניים ננעצו בשפתיה, כמו מנסות לשאוב ממנה את המילים שלא אמרה.

נו, מה? שאלה אותו, אתה שמח? ולאט־לאט הרגישה איך הוא נשמט. העיניים שלו שתמיד היו פקוחות עליה לרווחה הצטמצמו לכדי סדק צר, פניו פונות אל החצר ומחפשות את השער אל השביל היפה שסלל לה.

אני רוצה את התינוק, אמרה. השקט שנע ביניהם נשמע צלול כל כך עד שכמעט לא שמעה כשאמר לה שהוא צריך לחשוב.

בדיוק שבועיים חלפו עד שהבחינה בכתם הדם הראשון שהריץ אותה למיון ומשם לפרוצדורה שקטה שהסירה ממנו את הצורך לחשוב והכתימה את לבה בגעגוע שנשאר שם לעד.

ובכל אותם הימים שחלפו, שבעה שבועות ליתר דיוק, שמעה בעיקר את השקט חודר לעצמותיה, לוחש, ממלא את הוורידים בירכיה, שוקע ומרפד את תחתית הבטן הרכה שלה, מגן עליה ומכאיב לה.

כשישבה מולו במטבח ראתה את השקט זולג לתוך הספגטי, מספיג את המפה, מתפשט וחוצה את קירות המטבח, מצמיד את השטיח שקיבלו מסבתה לאריחי הסלון המצוירים שמתחתיו, ממלא את מנורת השולחן שאורה כמו התעמעם לפתע, מותיר אותה בוהה.

בבקרים, כשקמה וגופה כואב, הרגישה בעיקר את הרווח שבין גופה לשמלת הקיץ שלבשה מתמלא בשקט. שמלה שכל ערב כיבסה, תלתה, כיבסה, תלתה ולבשה תוך שהיא נעה פנימה והחוצה, החוצה ופנימה משקט לשקט.

יום אחד שמעה אותו צוחק מבדיחה של חבר. בקול גדול צחק, והצחוק שלו פגש את השקט שלה וקרע אותה מבפנים. באותו הרגע הבינה שהיא לא נשארת שם.

בשנים שחלפו, שבע ליתר דיוק, הפך כיסא הנצרים שקנתה בסייל מטורף למשענת מחוררת. כי כששבה מהמולת העולם השופע וצנחה לתוכו הרגישה בעיקר את החורים שהתרחבו עם משקל גופה שהתעגל, מסמנים לה את גופה, אין גוף, יש גוף, אין גוף, יש.

גּוּף צָמֵא לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁנִים פְּלוּס שֶׁבַע שָׁעוֹת עָבְרוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן, מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

הבור / יפעת פל־ברקאי

לזכר אבי, חנן פל

הכרתי גבר שאסף אופניים. הוא מצא אותם באתר יד 2 ובחנויות לאופניים משומשים. קנה, תיקן והניח בחצר ביתו. אופניים שבורים. שאלתי אותו, “בשביל מה אתה צריך את כל האופניים, מה, אתה הולך לפתוח קבוצת טיולים להרי ירושלים?” הוא ענה שזו בעבורו תחושת רווחה כי יש לו המון. אמרתי לו, “מה זה שווה הרבה, אין כאן זוג אחד שלם. בשבילי רווחה זה כשיש לי בדיוק מה שאני צריכה לא כמעט.”

הכרתי גבר שאסף מזון. אכל וזלל. בכל פעם שהריקנות הרימה את ראשה הוא היה מכניס לפה ממתק, בשר, מאפה או פרי. הוא היה שמן מאוד, עצוב מאוד. אני חייתי אִתו. בכל פעם שהיינו יחד בישל לי ארוחה. היינו יושבים וסועדים. אך הסעד לא זקף את גבו של לִבנו, שנשאר שפוף וריק. ואז הכרתי גבר שאסף נשים. כחול עינים כעיניו של אבי. אותו אהבתי יותר מכול. כשדיברנו הוא היה מונה את שמותיהן של נשותיו, ״כאן מוטלות גופותינו״, מהסוף להתחלה. מעולם לא היינו רק הוא ואני לבדנו כי תמיד היה מכניס אישה נוספת בינינו. אפילו במיטה שכבתי אִתו ועם אישה נוספת. הוא סחב מאחוריו שרשרת ארוכה של נשים קטועות לב. פעם גם הלב שלי נגרר שזור בשרשרת הציד שלו, חרוז רביעי מהסוף.

כל הגברים האלה שהכרתי היו מהשואה. כולם שרדו ממחנות ההשמדה. ואני אהבתי לאסוף אותם אל חיקי. ניסיתי לדחוף אותם פנימה למלא את בורי. הבורות שלהם היו פראיירים ליד הבור שלי. לי יש בור בור. גבר גבר. לא גומה. לא שקע באדמה.

אבל אספן האופניים נסע לטיול להרי ירושלים. השמן כמעט טרף אותי. ברחתי. הגבר שאהבתי יותר מכול עזב לאישה אחרת. הותיר אותי מדממת. לבסוף נשארנו יחד הבור, אני וכל מֵתיי. הם קראו לי מהתהום וקריאתם הייתה כה מתוקה, כה נוראה. אז אמרתי:

״בור, בור, שב בשקט! אם תתנהג יפה אקח אותך ונצא הערב העירה לשיעור ריקוד. אולי טנגו.״

הוא ענה לי חושך, ריח טחב וצלצול פעמונים.

כתבתי אותו לדעת.

איקאה / עומר ברקמן

איקאה / עומר ברקמן

אין לי על זה שליטה, אבל מה כל כך טוב בלהיות בשליטה? זה דורש הרבה מאמץ. אני משחררת ושוכבת על הגב, בוהה באורות הרחוב שמתחילים לחדור לתריסים. תריסים של איקאה. מיליון פעם כבר הלכנו לאיקאה במוצאי שבת, נדחקנו בין המון האדם, קנינו מערכת סכו”ם חדשה, קנינו מסגרות לתמונות וכיסאות אוכל מעץ, וקנינו ספלים קטנים עם רישומי חיות בתחתיתן, וקנינו מדפים שאף פעם לא הספיקו לכל הספרים שלי. הם אף פעם לא מספיקים, וכל ספר שאני מניחה בחזרה בארגז שאתה אחר כך דוחף לבוידם בהתנשפות מעושׂה, עושה אותי עצובה נורא.
ליום ההולדת קנית לי כינור חדש. זה עלה המון כסף, אני יודעת, אבל זה מה שרציתי. אחר כך נסענו למדבר וחיפשנו מקום שיש בו קווי חשמל תלויים באוויר, כמו פעם, לא כמו היום שמתביישים ומסתירים קווי חשמל באדמה. וכשמצאנו, אפילו שהיו שם רק ארבעה קווים ואני רציתי חמישה, הוצאתי את הכיסא המתקפל מהמכונית וישבתי מולם עם הכינור. וכשבאו העורבים רציתי לנגן את הקפיצות שלהם בין קווי החשמל, אבל הם לא קפצו בכלל, ושוב הייתי עצובה. אחרי שעה, ואחרי שזרקת על העורבים את כל האבנים של המדבר ובכל זאת הם לא קפצו, רצית כבר לנסוע משם ולא הייתה לך סבלנות אליי ואל השטויות שלי. והבטת בי בעיניים השחורות והלא מבינות שלך. אבל אני לא הסכמתי, אמרתי לך תיסע, יגאל, תיסע מכאן. פשוט תעזוב אותי כבר. כי לא כל יום אפשר ככה להגשים חלום ואם זה תלוי רק בקפיצות העורבים אז בוא נחכה עוד שעה, או עד מחר. לא רציתי שתכעס, רציתי שתחבק אותי ותקפיץ לי את העורבים ושתצא לי המנגינה הכי יפה בעולם.
אור הרחוב נכנס בתריסים. תיכנס, אני אומרת, בוא כבר נלבן את הדברים. אני יודעת שפשוט אין לי ברירה. כמו אז שחזרת מהעבודה ואמרת לי בואי ניסע לקפריסין – אז נסעתי איתך לקפריסין וסגן ראש העיר של עיר שאין לנו מושג איך קוראים לה חיתן אותנו וחייך לעצמו מתחת לשפם. ואני הסתכלתי בו וחשבתי שהוא נראה כמו רילקה, והשפם נראה מאיקאה, ואחר כך הסתכלתי בך וחשבתי שיכול להיות לך שיער כמו של בן־גוריון. ואז בטוח שלא הייתי מתחתנת איתך. אני לא מבין, אמרת לי אחר כך כשבכיתי שעה או שלוש. אבל אז עוד חיבקת אותי ואני הכרחתי אותך לעשות ברית דם כדי שלפחות יהיה לנו טקס של ממש. וכשדקרתי אותך במחט מתוך ערכת התפירה שקיבלנו מהמלון ולחשתי לך, יגאל, עצמת את העיניים שלך וקראת לי פולה ואני דחפתי אותך אחורה על המיטה ומרחתי את הדם על האף שלך, ואם הייתה לי שם מכונת גילוח הייתי עושה לך קרחת באמצע כמו התספורת שפולה הייתה עושה לו, ושתי קווצות השיער שלך היו יכולות להיות אנטנות. אבל לא הייתה לי מכונה ואתה נשארת לא־קולט שום דבר ואני נשארתי עצובה.
העורבים צווחים וקופצים לכל מקום ואני מפחדת להביט אחורה או קדימה. בוא נדבר על פחד, יגאל, אמרתי לך, אבל לא היה איך לדבר. אתה היית בשייטת ולא מפחד משום דבר, ואני מפחדת מכל דבר. יגאל, אתה עוגן של זהב אבל הספינה צריכה כבר להפליג ומישהו צריך לחתוך את השרשרת החלודה הזאת. אתה קולט, יגאל? אתה מסוגל לקלוט כזה דבר?! השמש כבר עלתה ואני רכונה על שולחן האוכל החדש. איקאה של מוצאי שבת. הייתי מקיאה אם רק היה לי מה. בחיי, החיים האלה כל כך דפוקים שאני לא מאמינה. לא מזמן אמרתי לך שאולי עוד נצליח למצוץ מהם איזה דבר, ואתה צחקת כמו מטומטם, את כזאת תינוקת ומדברת כמו סבתא שלי מהשואה. המקרר החדש מזמזם עכשיו, הי, את לא מאיקאה, מה את עושה פה? אני הולכת, מקרר, אני מחפשת לי סיפור חדש.



זמן השמלה / שיר חייק

זמן השמלה / שיר חייק

במקום שבאתי ממנו לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה אי אפשר לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. איש לא כתב על אישה במכנסיים ולא התאהב באישה במכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי איש לא יתאהב. זה נראה לי הגיוני יותר מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעוריי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות בנות חלוף.
 
וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות – לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.
 
הסתכלתי בעצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים, דקיקים ומרגשים.
 
יצאתי מהבית בכפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי לתור שלי במכון לפיזיותרפיה, שקבעתי מזמן בגלל הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק במכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזאת, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת אל המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני, חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אליי, הסתכל שוב ברגליים שלי, והלך לטפל בבאים בתור.
 
המזכירה דליה, ראיתי על התג שענדה, הייתה מבוגרת ומלאה אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה בי במבט נעים ואמרה: “הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?”.
 
“כן”, מלמלתי.
 
“אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה, היא עומדת להיקרע”, אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה.
 
זמן השמלה שלי פג, חשבתי. אנסה את זה שוב בעוד יומיים בשמונה.
 
התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף־סוף בא וקרא לי.
 
“מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי האחרונה כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?”
 
רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? ולמה דליה מחייכת?
 
לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכיסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה כדי להגיע לרגל. הוא רכן כדי לבחון אותה. נפגשנו במצח. חשבתי לעצמי: האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעוריי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.
 
אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת־חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.



הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

התוכנית הייתה לשרוף את הקובייה של ברוך בליל ל”ג בעומר. “העשן יבלבל את כל העיניים של החיות,” אמרתי לרותי כץ, שגרה בשביל המקביל − את שם משפחתה העניקה היא לעצמה, ואיש לא ידע מה היה שמה המקורי − “ועד שיבינו שהצחנה מגיעה מהקובייה המסריחה בלאו הכי של ברוך, המלונה שלו כבר תתכלה.” לרותי, שאהבה חתולים ותיעבה בני אדם, התוכנית שלי התאימה בוּל. שנאתו של ברוך לחתולים הלכה לפניו, בניגוד לחתולים עצמם, שזינקו על גגות הקוביות והמרזבים בכל הופעה שלו בַּשביל. השמועה קבעה שפעם הרעיל תשעה חתולים – רותי ידעה לנקוב בכל שם ושם − ואחר כך שרף אותם במגרש החניה של מסעדת “השובך”, בדיוק כשעשו שם על האש.
את כל שאר הקוביות התכוונו שתינו לשרוף בזו אחר זו − לשרוף את כל הקוביות המסריחות ברחבי השכונה המסריחה הזאת; זה היה הדבר היחידי שחיבר ביני לבין רותי − השנאה. אבל רותי הוכיחה גם אהדת אדם כשהסכימה בחפץ לב לסייע לי בשריפת הקובייה של ברוך תחילה. גדי, בעל הפיצוצייה הפינתית, היה שותף הסוד היחיד שלנו. ביום שבו צצה בקובייה של ברוך המלונה היבילה – יום שלם הבריג במברגה מפלצתית ברגים מפלצתיים ללוחות עבשים שהסתדרו איכשהו לכדי מלונת אדם, אשר גובהה עלה במטר אחד על הגדר החדשה שלי – הרגשתי לראשונה שאזלו הסיכויים לאושר, שהכול באמת אבוד. וביום ההוא הלכתי לקנות כמה נשנושים בפיצוצייה של גדי, וזימרתי קצת בלהט הנסיבות. העיניים הטובות שלו שכנעו אותי שלא כל הגברים אותו הדבר, במיוחד אלה הגרים מחוץ לשכונת רמת ישראל, כמו גדי שגר עם משפחתו המושלמת בקריית אונו.
עד שצמחה המלונה של ברוך היו שני עצי תאנה בקובייה שצמודה לחצר שלי. אחת חנטה את פגיה באביב והשנייה בקיץ, וכך במשך כמעט חצי שנה יכולתי לדמות שאני גרה על גדת הנהר, על אף שמגדל “אלקטרה” זוהר שנים-עשר חודשים בשנה, מעל הירח והשמש והכוכבים. העצים שלחו ענפים אל מעבר לגדר ויכולתי ממש לקטוף כמה תאנים מתוקות במכה אחת ולטרוף את כל התפרחת החנוטה, וגם לרפא כמה יבלות חיצוניות בחלב שניגר מהענפים. את שני העצים כרת ברוך במסור חשמלי. בזה אחר זה ניסר אותם, ולבסוף השליך את הענפים המדממים בלבן על המדרכה שמעבר לשביל.
זה לא בא בהפתעה, היו לי שלוש-עשרה שנים להתרגל לשינוי הצורה של הקוביות. כמעט בכל הקוביות התחוללו שינויים ככל שעברו השנים – רובן נסגרו בגבס, בקרשים ובחתיכות פח – מוטות הזדקרו מכאן ומשם ושרטו את קו הרקיע − וצוידו למצער בדודי שמש. מעבר לחצר שלי המשיכה התאנה לחנוט את פגיה, ממש יכולתי להתהלך בחצרי כשאת ערוותי מכסה עלה תאנה – עכשיו בקושי אני יכולה להסתובב בחצר בלי חזייה.
***
הנוכחות של ברוך מורגשת כל הזמן, גם כשהוא יוצא מהמלונה אל השער שמעבר לגדר. קל לדעת מתי הוא סוגר את המלונה ויוצא מהשער – הדלת של המלונה נסגרת בטריקה שמקפיצה את הטחול ומטלטלת את הקיבה. אחר כך צליל חריקת השער בשביל המקביל שמצמרר את העור ומסמר את השערות. הוא עושה במלונה שלו הכול חוץ מלחרבן. להשתין – את זה הוא עושה חופשי, מעבר לגדר, ומי יודע במה עוד ספוגה האדמה שלו.
כבר יותר משישים שנה שוררת ההבנה הזאת בשכונת רמת ישראל, השוכנת במזרח תל אביב, מעבר לנחל האיילון, במשולש הברמודה מאדים-גבעתיים-אי-צדק – לדיירי הדירות בקומה העליונה, השנייה, שייכות קוביות החצר המקבילות לדירתן מעבר לשביל. דיירי הקומה הראשונה ברכבת מחזיקים בבעלות השטח הצמוד לפתח ביתם מלפנים ומאחור – בסך הכול שני ריבועים קטנים שגודלם כגודל קובייה אחת, ומכאן כינויים בפי תושבי השכונה.
בראשית, כשתושבי השכונה היו פליטי הספר, כשמו של הרחוב המרכזי, הקוביות לא היו מגודרות ונשתלו בהן עצי פרי – שסק ותאנה וגפן ורימון. עם השנים ניטעו בהן גם מחסנים שבהם אופסנו גרוטאות ולוחות וברזלים. ככל שהגיעו התושבים החדשים, כך החלו הוותיקים, רובם דיירי “חלמיש”, לבצר את הקוביות. את הזעם על היופי המשתלט אט-אט על הרכבות הצהבהבות, שהדגיש ביתר שאת את עליבותם – כאן גדר עץ מפורזלת, שם גמדי גינה צבעוניים וכאן אדניות ורודות עם פרחים שאין באף אי תנועה – השקיעו בקוביות. תחילה בגידור, בעיקר ביוטה ירוקה, ובהמשך בשאריות קני קש.
הגדר החדשה שלי עשויה לוחות עץ אורן ירקרק. עד לפני שלושה שבועות צמח מעליה עץ הסרק הגדול שלי, רק ענפיו הציצו מעליה לאחר שנוסרו התאנים שמעבר לגדר. ושקט יחסי רבץ מעבר לגדר, בקובייה שהייתה פעם מיותמת מאדם. בבוקר היו ציוצי ציפורים, בערב יללות חתולים. וריח של נחל. עכשיו את כל שדה הראייה תופסת כיפת המבנה היביל, המטונף, שהקים ברוך כרעם ביום בהיר. ובמקום ריחו של בשר התפרחת, של הפגים החנוטים, תופס כעת ריח אדם חמצמץ, עד מעבר הגדר הוא מגיע. במקום שני עצים – אדם. ולא סתם אדם, אלא ברוך.
***
ברוך ניזרי לבוש במדי נחמן מאומן – חולצת כפתורים לבנה ומטונפת המחפה על ציציות סבוכות. מכנסיים שחורים פרומי מכפלת, נעליים שחורות דמויות עור, כיפה לבנה גדולה, עיניים מתרוצצות. הוא גבוה מאוד, מעל מטר שמונים, וזה אומר שאם הוא עומד על כיסא מעבר לגדר – הוא אצלי בבית. השבת נכנסת מבעד לדלת פרוצה בשעה שברוך ניזרי פוסע בשביל בצעדים רחבים ומרעים זמירות שבת. למחרת היא נמלטת עוד לפני שמסתמן כוכב ראשון בשמיים, כשברוך תולש רוזמרין מתוך עציץ הניצב על גדר האבן המכתרת את ביתי מלפנים, וצורח, “ברוך אתה אדוני בורא מיני בשמים!”
גדי חוזר ואומר שלא יתפלא על שום דבר שימצאו בקובייה של ברוך – מבית זונות ועד מתקן עינויים. הוא גם אמר את זה אתמול אחר הצהריים, בשעה שתקתק בקופה את המוצרים שקניתי: חבילת ניירות עם פילטרים, חבילת קרטיבים בטעם דובדבן ומלון, לחם קל, פסטרמה, טונה, וכמה ירקות במשורה. היה זה עוד יום שבו חשבתי לפתוח בדיאטת הסנדוויצ’ים של אולגה רז, והסתיים לבסוף בבולמוס שלא הכיל אף לא אחד מאלה, למעט הניירות.
“בזמן האחרון נעלמים לי סטוקים מוזרים,” אמר אתמול בשעה ארבע חמישים וחמש, “זאת אומרת, הם לא נגנבים אלא נקנים, אבל בכמויות הזויות.”
כבר התכוונתי ללכת, אבל “מוזרים” ו”הזויות” הן לא מילים שקל לי לחתוך מהן והלאה.
“סודה לשתייה, חומץ, קופסאות גפרורים, זה מה שמתחסל בכמויות לא סבירות בזמן האחרון,” לחש, “ומה אפשר לעשות מהחומרים האלה, את יודעת?” המשיך בקול רגיל.
“פצצות,” קולי דיבר לפני שחשבתי. “אלוהים ישמור.”
“לא בשכונה שלך, מותק,” הניד ראשו בצער.
בשעה ארבע חמישים ושש החריד קול פיצוץ אדיר את הפיצוצייה.
ציפורים קפאו בשמיים.
כוכבים נשרו בלי לשקול להגשים אפילו משאלה אחת.
רותי לא חיכתה לי, לעזאזל. זה מה שקורה כששנאה היא הדבר היחיד שמחבר בין שני אנשים. אחרי ככלות הכול לא התפלאתי. גם גדי לא התפלא כשהתברר שהקובייה של ברוך הייתה מחסן לבלוני גז פיראטיים. הנה כי כן, ה”פינוי-בינוי” התחיל בטרם הספקתי לחתום.