ארכיון חודשי: מאי 2013

לילדתי לירז/אנדד אלדן

אנדד אלדן

לילדתי לירז

נִרְעֶדֶת אֵינָהּ יוֹדַעַת
מָוֶת בְּבֵית מִתְמוֹטֵט
וְעַיִט עָט הָעֵת לָטַעַת
יָצְאָה בֵּין עֵצִים לִצְפּוֹת וְלָתֵת
מַבָּט בְּצַמֶּרֶת בְּצַל אַלּוֹן
לְנַעַר עֵינַיִם נוֹהוֹת נוֹהֲרוֹת
נוֹקְבוֹת בְּתִקְוָה כּוֹאֶבֶת אֶת הַוִּילוֹן
לַנַּעֲרָה עֵינַיִם נוּגוֹת עוֹרֶגֶת לַיְּעָרוֹת

שירו החידתי של אנדד אלדן, ממגנט את הקורא. השיר משרטט תמונה קודרת, הקבלה בין עיט שעט על הפגר לבין האסון שהתחולל, לצד ערגה לקיום אחר, שנמצא הרחק הרחק, מעבר לחדר ולחלון המוגף בוילון.

דניאל דניאל, כמו ממטרה/דן אלבו

דן אלבו

דָּנִיֵּאל דָּנִיֵּאל

לְמִי לְסַפֵּר אֶת הָאֹשֶׁר הַגּוֹעֵשׁ הַזֶּה?
כַּאֲשֶׁר וֶנוּס מוֹפִיעָה
וְקוֹרֵאת לִי בְּרַחַש זוֹהֵר
דָּנִיֵּאל דָּנִיֵּאל

כְּמוֹ מַמְטֵרָה

כְּמוֹ מַמְטֵרָה
אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּעַרְמוּמִיּוּת בְּאֶמְצַע מַעְגַּל הָעֶרְגָּה
וַאֲנִי בְּכָל כֹּחִי נֶאֱחָז בִּרְסִיס
מַבָּט
שֶׁלָּךְ
מִשְׁתַּכְשֵׁךְ בְּעֹנֶג
שֶׁגֻּמָּתוֹ נִמְשֶׁכֶת מַעְלָה לְפֶתַח הַשָּׁמַיִם

ונוס בשיר דָּנִיֵּאל דָּנִיֵּאל לא עלתה מן הגלים, אבל היא מעוררת בדובר געש של אושר ותשוקה.
המים דומיננטיים בשיר הבא, כְּמוֹ מַמְטֵרָה, באמצעות הנגדה יפה בין רסיס המבט של האהובה לשכשוך הענוג ולאחר מכן לפרץ הממטרתי, הפלאי.

לי שיר

לי שיר

*
נָפַל לָה הַמַחְסוֹם
אוֹמֶרֶת הַזְּקֵנָה
לְבַעְלָה
הַחוֹלֶף עַל פָּנַי
עִם כַּלְבָּה שְחוֹרָה
פְּעוּרַת עֵינָיִים
כְּאִילוּ הִיא רוֹאָה אוֹתִי
עַד כְּדֵי כָּךְ

*
אֲנָשִים מְדַבְּרִים
עַל סְגִירַת מַעְגָלִים
וַאֲנִי
רַק סוֹבֶבֶת
סְחוֹר סְחוֹר

הַבְּרִיחַ הַכָּבֵד
בְּיָדִי

שתי התמונות מתארות לכאורה מצבים הפוכים:
בראשונה- שחרור מן הרסן, ובשנייה- נעילה המגבילה את התנועה והחופש.
עם זאת, למרות הניגוד, שני השירים חולקים תחושה משותפת של מועקה

ארוחת בוקר במלון בפריז/גיורא פישר

ארוחת בוקר במלון בפריז/גיורא פישר

 

אֵיךְ נָהֲרוּ פָּנֶיהָ,
כְּבָר לֹא יָכְלָה לְהָכִיל בְּתוֹכָהּ אֶת הָאוֹר,
כְּשֶׁסִּפְּרָה (הוּא הִסְמִיק)
לְזָרִים מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת,
שאֶתְמוֹל הוּא כָּרַע לְרַגְלֶיהָ
וּמָחָר הֵם יִסְעוּ לַכְּפָר בִּפְּרוֹבַנְס
לְהַכִּיר אֶת הוֹרָיו.
וְלֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת פִיזִיקַאי
לְהָבִין אֶת סוֹד הַבְּרִיאָה:
הָאֹשֶׁר-
הוּא מַפָּץ גָּדוֹל
אוֹר הַמִּתְרַחֵב וְרוֹצֶה לְמָלֵא אֶת הַיְּקוּם בְּרִבּוֹא רִבּוֹאוֹת כּוֹכָבִים.
וְהַצַּעַר-
חֹר שָׁחֹר,
כּוֹכַב הַקּוֹרֵס
לְתוֹכוֹ,

לְבַדּוֹ.

המפגש בין האושר לצער – שני השיאים הרגשיים בשירו של פישר – הוא מפגש מכונן.
האושר כולו "אור המתרחב", ובכל זאת אינו יכול להשפיע על הצער, החור השחור, הקורס.

 

הִתְמַזְּגוּת /אביחי קמחי

הִתְמַזְּגוּת /אביחי קמחי

דְּעִי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
מָתַי הִיא שְׁעַת – רָצוֹן
וּמָהֵן מִלּוֹת הַצֹּפֶן
אִם תָּבוֹאִי אֵלַי
אַחֲרֵי תְּפִלַּת מִנְחָה
וּבְטֶרֶם תְּפִלַּת עַרְבִית
וְתִלְחֲשִׁי אֶת הַמִּלִּים
'שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ
כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ'
תִתְּהַוֶּה בֵּינֵנוּ שְׁלֵמוּת
זְמַנִּית

שירו של אביחי קמחי עושה שימוש מפתיע בסמלים דתיים- יהודיים, שבאמצעותם נרמזת הבטחה לזוגיות מקודשת. אולם סוף השיר מנפץ רושם זה.

 

בקולנוע/ מיטל ניסים

בקולנוע/ מיטל ניסים

 

עֵינֵיךָ שָׁטוֹת בְּמֶרְחָב כְּמוֹ שְׁתֵּי סְפִינוֹת אֲבוּדוֹת
בֶּחָלָל שֶׁבּוֹ הַסּוּסִים שֶׁל קְלִינְט אֵינָם
וְכָל הַגִּבּוֹרִים הַטּוֹבִים שֶׁמְּנַצְּחִים אֶת הָרָעִים
הִתְגַּלְגְּלוּ מִן הַמִדְבָּר לִדְמוּתָם שֶׁל חוּצָנִים בִּתְלָת מֵמַד
אֲנִי בְּקוֹל רָפֶה
מַצִּיעָה לְךָ פּוֹפְּקוֹרְן
וְהַנּוֹסְטַלְגְּיָה פּוֹשֶׁטֶת עַל פָּנֶיךָ
תְּמוּנוֹת שֶׁל קוֹלְנוֹעַ אַרְמוֹן
אַגַּב גַּרְגְּרֵי הַתִּירָס
עַל הַבַּרְזִלִּים הַלּוֹהַטִים
מֵמִּפְשָׂעוֹת שֶׁעַד חֲצוֹת
צְרִיכוֹת לַחֲזֹר הַבַּיְתָה.

 

האותנטיות והקונקרטיות אצל מיטל ניסים מייצרות פואטיקה ייחודית, חיה מאוד, שבה גורסים הקוראים את גרגרי התירס הצהובים והחמים וחשים את חומם של הברזלים מבעד למכנסיים.

 

מדד המעוף/ גילית חומסקי

מדד המעוף/ גילית חומסקי

בַּחֹרֶף הַזֶּה
צָנְחוּ טֶמְפֵּרָטוּרוֹת
וּמְחִיר הַטֵּלֵוִיזְיָה
זְקֵנָה אַחַת קָפְאָה

מָדַד הַמָּעוֹף
מְרַחֵף מָעַל הָאַרְגָּזִים
חִוָּרוֹן נִכָּר
בִּקְלִפּוֹת הַתַּפּוּזִים.

אִינְפְלַצְיָה בְּשִׁירִי אָהֲבָה
וּמַתְכּוֹנִים לְמָרָק צַח

הָעִיר הִלְבִּינָה
מֵעַל בָּתִּים קָרִים
נִרְשְׁמוּ עֲלִיּוֹת
בִּמְחִירֵי הַחֲדָרִים

וַעֲלִיָּה לֹא מַשְׁמָעוּתִית
בִּמְחִיר הַקֶּמַח:
רַק כַּמָּה גַּרְגְּרִים

הַמְּשׁוֹרֵר מְדַוֵּחַ
עַל שֵׁפֶל חָסַר תַּקְדִּים

הקור עושה שמות בשירה של חומסקי: מלבין, מקפיא, פושט בכל.
המעוף מתקרב לקרקע ותחושת השפל מהדהדת עם סיום קריאת השיר

SANT ALVISE/אלון אלטרס

אלון אלטרס

SANT ALVISE

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֶל הַכִּכָּר
נִסִּיתִי לָתֵת בָּהּ סִימָנִים:
"קמפו סנט אלוויזה"
נִכְתַּב עַל אֶחָד הַכְּתָלִים
"שְׂדֶה אלוויזה הַקָּדוֹשׁ"
תִּרְגַּמְתִּי לְעַצְמִי וְהִתְחַלְתִּי
לָדוּג אֶת הָאוֹתִיּוֹת:
מאלוויזה חִלַּצְתִּי
אֶת הָאֶלֶף וְגַם אֶת הַלַּמֶד
אַחַר כָּךְ פָּנִיתִי לִשְׁמִי
וְהִנֵּה גַּם בִּי
הָאֶלֶף וְהַלָּמֵד כְּרוּכִים יַחְדָּו
וַאֲפִלּוּ שֵׁם מִשְׁפַּחְתִּי
כְּמוֹ הוֹבִיל אוֹתִי
לַמָּקוֹם הַזֶּה:
שָׂדֶה, כִּכָּר, בַּיִת
כָּאן אָגוּר
בִּרְצוֹן הָאֵל
וּרְצוֹנָהּ שֶׁל הַגְּבירָה
הָרַכָּה בְּשָׁנִים,
יָעֵל.

אלטרס סבור שבשעה שאדם בוחר את מקום מגוריו, אין מדובר בבחירה סתמית. הוא תר אחר סימנים שיובילו אותו למקום המיוחד, שמיועד לו. השיר לקוח מתוך מחזור שירים חדש: "שירי הגבירה הרכה בשנים", מחזור המוקדש ליעל, בתו של המשורר.

חלום ביצה/אליעז סגל

אליעז סגל

חלום ביצה

עַל קְצֵה הַשֵּׁנָה
מְנַסֶּה לֶאֱחֹז אֶת
בֵּיצַת יָפְיֵךְ
בְּמִלָּה
אַךְ
כְּכָל שֶׁאֲנִי מִתְגַּבֵּשׁ,
עַל סַף לְכִידָה
הַבֵּיצָה מַחְלִיקָה
נֶחְלֶמֶת חֲזָרָה

ניתן לפרש את שירו של אליעז סגל כניסיון למפות יופי, ללכדו ולשמרו. אולם לעיתים היופי חמקני וחלקלק כביצה, ואינו בר כימות.

קראו שירים/דוד אדלר

                                                            לזכרו של שי אריה מזרחי

דוד אדלר

קראו שירים

קִרְאוּ שִׁירִים
אַךְ לֹא אֶת עֵינֵי הַמְּשׁוֹרְרִים
מַבָּטָם יִרְדֹּף אֶתְכֶם בְּעוֹדְכֶם
חַיִּים וְהֵם כְּבָר
לֹא

17.10.12

שירו של אדלר צולף בקוראיו; כשצליפה זו מחוללת בקוראים סערת רגשות.
השיר נפתח בציווי "עשה": ('קראו שירים') וממשיך ב"אל תעשה": ('אך לא את עיני המשוררים').
קשה לפענח את מבטו של המשורר, טוען אדלר, כי הנפש מסתירה היטב את המתחולל בקרבה. באופן דומה, מהווה היצירה עיבוד והסוואה לתהליכים הפנימיים.