ארכיון חודשי: יולי 2013

שלווה/יואב איתמר

שלווה/יואב איתמר

טוֹבֵל אֶת הַמִּכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת,
לְצַיֵּר אַהֲבָה מְכֹעֶרֶת.
זוּג אָבוּד בְּמִטָּה קְטַנָּה,
מְדֻשָּׁנִים מִתַּעֲנוּג,חִבּוּקִים וַאֲבִיּוֹנָה.

סוֹפֵי שָׁבוּעַ שֶׁל הִסְתַּגְּרוּת בַּחֶדֶר,
(שְׁנֵיהֶם בְּמַסַּע חִפּוּשִׂים).
אֲנִי הָיִיתִי גֶ'ק שֶׁקִּבֵּל בְּתוּלַיִךְ,
בְּלִי פֶּתַח תִּקְוָה, בַּצְּלָלִים חוֹסִים.

אֵיךְ יָדַעְתְּ לִבְזֹק אֶת הָרֶגֶשׁ,
אַהֲבָה מְחֻמֶּמֶת עַל פְּלָטַת שַׁבָּת,
אֲנִי הָיִיתִי הַסֶּכֶר מִפְּנֵי הַחַיִּים,
(אֵיךְ שֶׁנִּפְרַדְנוּ עָזַבְתְּ אֶת הַדָּת)

רְאִיתִיךְ בָּרְחוֹב, לֹא הֶחְלַפְנוּ מִלָּה,
רֶמֶץ נוֹתָר מֵאַהֲבָתִי הַזּוֹלָה.

ניקוד: חני צפריר

המשורר עושה שימוש בדימוי "כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת", בלשון חז"ל וההלכה כינוי למעשה הממשי של המשגל, חדירת האיבר לנרתיק, כדי לצייר “אהבה מכוערת", קשר שבמהלכו מחפשים בני זוג אבודים משמעות דרך המין וההסתגרות, אבל הצללים רבים מידי והתענוג מפוקפק. לבסוף נותר רק רמץ, אך המילה רמץ יכולה לרמוז לכך שהיחסים עדיין לא התקררו, ואולי הם יקבלו תפנית.

משורר המטאפורה/דוד אדלר

משורר המטאפורה/דוד אדלר

מְשׁוֹרֵר הַמֵּטָאפוֹרָה
עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ
אֲפִלּוּ אֲנִיצֵי קַשׁ זוֹהֲרִים לֹא אָחֲזוּ בְּצִיצִיּוֹת רֹאשׁוֹ
לְהוֹשִׁיעוֹ
לֹא נִמְצְאָה מִלָּה מִכָּל הַמִּלִּים
לְשַׁכֵּךְ כְּאֵבוֹ
לְרַכֵּךְ אֶת הַכַּר הַקָּשֶׁה
מִתַּחַת לְרֹאשׁוֹ.

תַּחְתּוֹנָיו הַלַּחִים
נִצְמְדוּ אֵלָיו יוֹתֵר
מִכָּל שׁוּרָה
בְּשִׁירָתוֹ.
הַשֵּׁנָה הָיְתָה הַמֵּטָאפוֹרָה
הֲכִי מוֹעִילָה בִּשְׁבִילוֹ.

כְּשֶׁמְּשׁוֹרֵר הַמֵּטָאפוֹרָה
הָיָה עֵד לְמוֹתוֹ
פָּרְחוּ הַמֵּטָאפוֹרוֹת
הִגְבִּיהוּ עוּף
כְּאִלּוּ הָיוּ
צִפֳּרֵי דְּרוֹר.
רַק הַזְּבוּבִים
בְּרִיּוֹת נֶאֱמָנוֹת לְמַכְבִּיר
עוֹד נֶאֶחְזוּ בּוֹ.

לִמְחוֹת כְּבָר הָיָה מְיֻתָּר.
לִהְיוֹת זְבוּב דַּוְקָא יָכוֹל הָיָה
לְהַתְאִים
לוֹ
אֲבָל הוּא לֹא רָצָה לִפְגֹּעַ בְּרִגְשׁוֹת
הַהוֹלְכִים אַחַר אֲרוֹנוֹ.
הָיָה זֶה חוֹבוֹ
הָאַחֲרוֹן לְאִשְׁתּוֹ.

ניקוד: חני צפריר

במאבק שבין הגוף והרוח, ידו של הגוף על העליונה בשיר זה. המטאפורות חדלו מלהושיע והשירה איננה בבחינת כוח גואל. הבשר המיוסר והכאב, מקפדים כל ניסיון לרוחניות. רק האישה היא הקול המנחה בשיר והיא מעניקה למשורר עוגן להיאחז בו.

אחים/ענת קוריאל

אחים/ענת קוריאל

שְׁנֵי יְלָדֶיהָ שִׂחֲקוּ בְּשֶּׁקֶט.
הִיא הִסְתַּכְּלָה עֲלֵיהֶם מִן הַצַּד
וְשָׁאֲלָה מָה קָרָה לִצְלִילֵיהֶם הָרָמִים.
הַקּוֹלוֹת יָרְדוּ לְהִסְתּוֹדְדוּת,
לִלְחִישׁוֹת הַמֻּעֲבָרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.
יְלָדֶיהָ מַמְתִּיקִים מַשֶּׁהוּ,
יֵשׁ בֵּינֵיהֶם הִתְכַּנְּסוּת
שֶׁהוֹלֶכֶת וּמַעֲמִיקָה.
נִסְּתָה לְהַמְצִיא תַּחְבּוּלָה
לִרְאוֹת דַּרְכָּם פְּנִימָה,
עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ לְדַמְיֵן,
לִצְלֹל לִשְׁכָבוֹת אֲחֵרוֹת.
כְּשֶׁהִתְעוֹרְרָה רָאֲתָה אֶת שְׁנֵי יְלָדֶיהָ חֲבוּקִים
לְלֹא תְּנוּעָה
כְּמוֹ בְּמִקְסָם קָפוּא.

ניקוד: חני צפריר

עכשיו ברגע הזה/תמי כץ לוריא

עכשיו ברגע הזה/תמי כץ לוריא

עַכְשָׁו בָּרֶגַע הַזֶּה
כְּשֶׁהַפַּחַד אָסוּף כְּאֶגְרוֹף
וְהָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בֶּטֶן רְפוּיָה
אוּכַל לְשַׁחְזֵר מָה קָדַם לְמָה
אֵיךְ הִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים
וְאֵיךְ אֲנִי מְצוּיָה כָּאן בַּמַּצָּב הַזֶּה שֶׁבֵּין לְבֵין
עֲדַיִן בִּקְדַם הַחְלָטָה
וְיֵשׁ מִן רַעַד שֶׁפּוֹתֵחַ
שֶׁסּוֹגֵר

ניקוד: חני צפריר

חוסר היכולת להחליט, בולט לעין בשירה של תמי כץ לוריא. בין "הפחד" הקפוץ ל"בטן הרפויה", הרכה, הלא מוגנת, יש אינספור אפשרויות, אולם ההיסוס גובר על כולן – היסוס שבא לידי ביטוי ברעד פנימי, שכמו פותח וסוגר חלון לסירוגין, שוב ושוב.

ערפל דרך/ רענן בן-טובים

ערפל דרך/ רענן בן-טובים

חַיַּל הַלַּיְלָה מַפְלִיג מֵעַל גֻּלְגָּלְתּו
הַמְּפֻצַּחַת שֶׁל שׁוֹמֵר הַטִּירָה,
הוּא מְמַהֵר בַּמַּדְרֵגוֹת בְּדַרְכּוֹ
אֶל עֵבֶר מִגְדָּל נִשָּׂא בָּרוּחַ –

הוּא מִתְכַּוֵּן לְהַצִּיל שָׁם נְסִיכָה.
בִּמְקוֹמָהּ הוּא מוֹצֵא שְׁנֵי מַטְבְּעוֹת
וַעֲרָפֶל אֲגַם, הַמַּחְוִיר לְאוֹרוֹ שֶׁל יָרֵחַ שׁוֹתֵק,
מְגַלֶּה לוֹ טִיבָהּ שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

אֲנִי מַבִּיט סָבִיב וְלֹא רוֹאֶה שְׁבִיל עוֹקֵף
אוֹ אֵל אוֹ מְכוֹנָה,
וְהַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת אֵינָהּ מְוַתֶּרֶת וְדוֹרֶשֶׁת
בְּמַפְגִּיעַ אֶת שֶׁלָּהּ.

ניקוד: חני צפריר

בשירו של רענן בן-טובים חייל הלילה, בדרכו להצלה "נוסחתית" של עלמה/נסיכה במצוקה, חייב לעבור סדרת מכשולים. הוא לא מצליח לפענח את כל החידות, והמסתורין נותר בעינו.
האם יוותר או ימשיך להתעקש לנוכח היד הדורשת הצלה?
והאם ניסה המשורר להתוות אלגוריה רלוונטית?

* /שז

* /שז

לקרן

פֹּה לְיָד הַקֶּבֶר שֶׁלִּי אֲנַחְנוּ עוֹמְדוֹת
שְׁתֵּי יְלָדוֹת בְּצַמּוֹת
אֲבָל רֶגַע אֲנִי טוֹעָה
אַתְּ לֹא יַלְדָּה בְּצַמָּה
הַשְּׂמְלָה שֶׁלָּךְ שִׂמְלָה שֶׁל אִשָּׁה
הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ עֵינַיִם שֶׁל אִשָּׁה
אַתְּ מְחַיֶּכֶת כִּמְעַט צוֹחֶקֶת
אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת זֵרֵי הַפְּרָחִים הַיְּבֵשִׁים מֵהַקֶּבֶר
וּמְחַפֶּשֶׂת פַּח קָרוֹב לִזְרֹק
בּוֹאִי – אַתְּ אוֹמֶרֶת – נֵלֵךְ יוֹתֵר עָמֹק
אֲנִי מַסְכִּימָה אֲנַחְנוּ אוֹחֲזוֹת
יָד בְּיָד וְרָצוֹת בְּמֶרְחֲבֵי בֵּית הַסֵּפֶר
מִתְעַלְּפוֹת בֵּין הַשְּׁבִילִים כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יָבִינוּ
שֶׁאֲנַחְנוּ נֶעֱלָמוֹת וְיָבוֹאוּ לְהַצִּיל אוֹתָנוּ
שֶׁיִּשְׁלְחוּ אֵלֵינו אֶת הַמִּשְׁטָרָה אֶת הָאִינְסְפֶּקְטוֹר אֶת הָרָמַטְכָּ"ל
אֲבָל בִּמְקוֹם זֶה שֹוֹלְחִים אֵלֵינוּ אֶת הָאָחוֹת עִם הֶחָלוּק הַלָּבָן
הַקַּל
כְּשֶׁהִיא רוֹכֶנֶת מֵעָלֵינוּ אֲנַחְנוּ מַבְחִינוֹת מִבַּעַד לְעַפְעַפֵּינוּ
הַכִּמְעַט סְגוּרִים
בִּשְׂפַמְפָּם הַכֵּהֶה מֵעַל שְׂפָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה
אֲנַחְנוּ מִשְׁתּוֹקְקוֹת לִפְרֹץ בִּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל חֲסַר דְּאָגָה
אֲבָל אֲנַחְנוּ עֲסוּקוֹת בְּהִתְעַלְּפוּת וְלֹא יוֹדְעוֹת
אֶת קְהַל הַיְּלָדִים הַקּוֹלָנִי שֶׁמִּתְעַגֵּל סְבִיבֵנוּ
וְאֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַקְּרִירוֹת שֶׁל הָאָחוֹת
בְּמִפְרַק יָדֵינוּ עַד שֶׁאַתְּ מְקִיצָה
וְרָצָה לָךְ בַּהֲקָלָה אֶל הַגִּנָּה הַסְּמוּכָה
מְדַלֶּגֶת בֵּין הַצְּמָחִים
כְּשֶׁחֲתוּלִים לְבָנִים
אוֹתָךְ שׂוֹרְטִים
אֲנִי מִתְעַלֶּפֶת
בְּחֵלֶק מֵהַזְּמַנִּים
מְצַחְקֶקֶת אֲפִלּוּ
כְּשֶׁהַשָּׂפָם שֶׁל הָאָחות

ניקוד: חני צפריר

שירה של שז מתאר מהלך של משחק חלומי- סיוטי: שתי נשים-ילדות "הולכות לאיבוד" במרחבי בית הספר. כוחות ההצלה המיוצגים על ידי הסמכות הגברית- מתמהמהים, ובמקומם מופיעה אחות משופמת ש"מטפלת" בילדות. למרות הצחקוקים וההתעלפויות הספק מדומות ספק לא מדומות, הקטיעה בסוף מרמזת על אפילוג אפל.

מחסום דוקרנים/תום הדני

מחסום דוקרנים/תום הדני

לִפְנֵי הַיְּצִיאָה,
אֲנִי מִשְׁתַּהֶה עַל הַסַּף
כְּמוֹ לִפְנֵי מַחְסוֹם דוקְרָנִים.

הַאִם אֲנִי בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן שֶׁל הַתְּנוּעָה?

צוֹעֵד עַל חִפּוּיֵי הַבֵּטוֹן
שֶׁמָּעַל תְּעָלוֹת הַבִּיּוּב
נְשִׁיבָתָן חַמָּה כַּהֲבֵל פֶּה.

הוֹלֵך נֶגֶד חִצֵּי הַגִּיר שֶׁסִּמַּנּוּ יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה
הַמְּחַפְּשִׂים מַטְמוֹן,
פְּנֵיהֶם לְאוֹצַר
פָּנַי לְמִלְחֶמֶת חֲפִירוֹת,
נִדּוֹן לְהַפְשִׁיל שַׁרְווּלִים
רַק אַחֲרֵי
שֶׁכַּפּוֹת יָדַי מְלֻכְלָכוֹת.

"האם אני בכיוון הנכון של התנועה?", שואל תום הדני. ואולי דווקא הצעידה על "חיפויי הבטון" נגד המטמון, מסמלת דרך ייחודית – "למלחמת חפירות", גם אם בסופה כפות הידיים מתלכלכות.

ציפור חלודה/ דפנה שחורי

ציפור חלודה/ דפנה שחורי

חָצִיתִי אֵת שַׁעַר הַצִּפּוֹר הַחֲלוּדָה
אֶל גִּבְעַת הַחוֹל הַכֵּהֶה
שָׂם הוּא חִכָּה
אוֹחֵז מִשְׁנִי צִדֵּי גּוּפוֹ
בְּקוֹדְקוֹדֵיהֶם הַשְּׁבִירִים
שֶׁל שְׁנֵי בְּרוֹשִׁים צְעִירִים
טוֹטֶמִים יְרֻקִּים וּזְקוּפִים.
אַחַר כָּךְ פָּרַע בְּגַסּוּת
אֶת שַׂעֲרוֹתָיו הַוְּרֻדּוֹת שֶׁל הַהַרְדּוּף
אֶת מַחֲצִית הַשִׁפְעָה תָּלָה עַל הַטוֹטֶם
קוֹשֵׁר בְּאַכְזָרִיּוּת בְּחוּט תַּיִל
פּוֹעֵר אֲדָמָה חֲשׂוּפָה.
פָּנָיו הַצְּפוּדִים נֶעֶכְרוּ
כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי לָלֶכֶת אַחֲרָיו יְחֵפָה
לִרְאוֹת אֶת הַיִּחוּרִים
בְּאִישׁוֹנִים מְנֻמָּרִים דָּם הִשְׁבִּיעַ אוֹתִי
לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ בְּעוֹד שָׁנִים
מִתְעַקֵּשׁ שֶׁאֶעֱמֹד בְּקַּלַּחַת הַקּוֹצִים
לְהַבִּיט בִּתְנוּעַת אֶצְבְּעוֹתָיו הַמְּלֻכְלָכוֹת
מְלַטְּפוֹת אֶת הַגְּדָמִים הָעֲטוּיִים
שַׂקִּיּוֹת חָלָב מְרֻקָּנוֹת.
עָמַד בְּמֶרְכָּז הֶחָצֵר
מַדְגִים אֶת תְּנוּפַת הָעֲנָפִים לַשָּׁנָה הַבָּאָה
תּוֹךְ שֶׁהוּא מְפוֹרֵר בְּעֵינָיו
אֶת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת
לִטְעֹם מִפְּרִי הַגַּן
כְּשֶׁיִּהְיֶה מוּכָן

בעשותה שימוש בדימויים מעולם הגננות והשתלנות, מתארת דפנה שחורי במפתיע דווקא תהליך של הרס. הטיפול בגן מתבצע באלימות ובאכזריות, בהוותו מטפורה למערכת יחסים בין בני אדם, מערכת שלא תעניק פירות או תחושת סיפוק והנאה

הכרתי אשה / יעל גלוברמן

הכרתי אשה / יעל גלוברמן

הִכַּרְתִּי אִשָּׁה שֶׁהִמְשִׁיכָה לִחְיוֹת
שָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁהַזְּמַן נֶעֱצַר.
אַף אֶחָד לֹא הִרְגִּישׁ בַּהֶבְדֵּל, מִלְבַדָהּ.
הַעוֹלָם הִמְשִׁיךְ לְהִתְמַתֵחַ כֹּל בֹּקֶר,
לִשְׁלֹחַ קַרְנֵי אוֹר וְרֵיחוֹת וְיָדַיִם
אֲבָל לֹא אֵלֶיהָ, לֹא בִּגְלַלָהּ.
הַצְּלִילִים שֶׁהִגִּיעוּ מִבַּעַד לַחַלּוֹן
רִשְׁרשׁוּ כְּמוֹ מִכְתָּבִים פְּתוּחִים שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר
וְצָנְחוּ סְבִיב לִבָּהּ בַּעֲרֵמָה מִתְגַּבֶּרֶת
שֶׁרַק הִיא רָאֲתָה אוֹ שָׁמְעָה,
וִיְדֵי הַגְּבָרִים הִמְשִׁיכוּ לִנְדוֹד
אֶל שׁדֵיהֶן הַוְּרֻדִּים שֶׁל נָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ בַּחֶדֶר.

לְאַט, דְּבָרִים שֶׁמִּמוּל נִתְכַּסּוּ בְּדֹק עֲרָפֶל
כְּאִלּוּ זְגוּגִית צוֹמַחַת בֵּינָהּ לְבֵין מָה שֶׁהִיא רוֹאָה.
חֹשֶׁךְ רָטֹב ועָצוּב נִצְמַד אֵלֶיהָ בְּסוּג של בֶּהָלָה.
מָה שֶׁהָיָה בְּתוֹכָהּ נַעֲשָׂה קַל וְכָּבֵד כְּאֶחָד, לֹא יָקָר לָהּ
כְּמוֹ מַטְבֵּעוֹת שֶׁהָפְכוּ לְפֶחָם
אַחֲרֵי שֶׁאֵיזֶה לַחַשׁ, שֶׁבִּכְלָל לֹא יָדְעָה
שֶׁהִקְסִים אֶת יָמֵיהּ, פָּג.
הִיא הִמְשִׁיכָה לַגֶּשֶׁת לַחַלּוֹן
וְלַחצוֹת אֶת סַף הַדֶּלֶת
וְלַחרֹג הַחוּצָה מִבֵּיתָהּ
אֲבָל הִרְגִּישָׁה שֶׁהִיא מִזְדַּקֶּרֶת:
מִכֹּל עבָרֶיהּ אֲנָשִׁים הִתְחַבְּקוּ
בְּרַכּוּת יפַהפִיָּה שֶׁל דָּבָר שֶׁרוֹאִים בְּחַלּוֹן אוֹ בְּסֶרֶט,
לֹא בַּמַּרְאָה.

זֶה לֹא שֶׁרָצְתָה לְהַרְגִּישׁ כָּךְ.
הִיא רָצְתָה לְהַרְגִּישׁ אַחֶרֶת.
לְמַעֲשֶׂה, זֹאת הַתָּכְנִית העִקָּרִית
שֶׁהָיְתָה רוֹקֶמֶת,
וּבַלַּיְלָה, כְּשֶׁכֹּל הַגְּבָרִים שֶׁיָּדְעָה
יָשְׁנוּ כְּמוֹ כַּפִּיוֹת בִּמְגֵרוֹת בְּרַחֲבֵי הָעִיר,
שׁוּב פּוֹרֶמֶת.

הבית הראשון מרַפרר אל דמותה של מיס הווישאם, הכלה הנטושה של דיקנס, שהזדקנה בבגדי כלולותיה. מקבילתה המודרנית, הצלולה, של גלוברמן, מצמיחה הררי תחרים מפוררים סביב לבה. אולם להבדיל ממיס הוויאשם היא מודעת למצבה; בשוועה לשווא ללחש הקסמים, ל-UNDO הפודה; כשתוך כדי כך היא רוקמת ופורמת לסירוגין תוכניות סרק – תקוותיה הגדולות.