ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

אם הנשמה/אלון אלטרס

אם הנשמה/אלון אלטרס

בָּרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת
מִפִּיזָה לְרוֹמָא רָאִיתִי
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַחוֹצֵץ
שָׁמַיִם שֶֹכְּמוֹ נִלְקְחוּ מִיּקוּמִים אֲחֵרִים
וְלֹא הָיְתָה מַצְלֵמָה בְּיָדִי
רַק הָעַיִן הַפְּקוּחָה
וְהַזִּכָּרוֹן הַמִּתְעַקֵּשׁ
לִלְכֹּד אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה.
וְתָהִיתִי אִם הַנְּשָׁמָה
נִשְׁמָתִי
גַּם אִם תִּשְׂרֹד וְתִנְסֹק
לִנְתִיבֵי עוֹלָמוֹת נֶעֱלָמִים
עֲדַיִן תֵּצֵא
אֶל קִיּוּמֵךְ הָאַרְצִי
אֶל גּוּפֵךְ הַחַי
מֵטִיל הַצֵּל
בָּרְחוֹבוֹת הַלּוֹהֲטִים שֶׁל
אֶרֶץ הֻלַּדְתִּי.

ניקוד: חני צפריר

שיר המסע של אלטרס פותח בנסיעה ברכבת מפיזה לרומא ומסתיים באזכור ארץ הולדתו של המשורר.
לכאורה עורך המשורר מסע ארצי. אולם בפועל הוא מתפעם ממראה כיפת השמיים – ספק ארציים ספק חלק מן ה"עולם העליון", מקום משכנם של האל, המלאכים והנשמות. אלטרס מתווה מתח בין הישארות הנשמה לגוף, בין ה"קיום הארצי" והגעגועים אל גופה החי של הדמות האהובה.

אַחֲרֵי-הַמִּלְחָמָה/תות הרמס סאטורי

אַחֲרֵי-הַמִּלְחָמָה/תות הרמס סאטורי

Grace אֵינֶנָּה. שׁוּב
לֹא נִזְכֶּה לַמַּבָּט הַנָּבוֹן הַבָּהִיר
נָדִיר אֲפִלּוּ לַחֲתוּלָה שְׁחֹרָה קְטִיפָה
מְבֻיֶּתֶת לְמֶחֱצָה.
גּוֹרָל הִסְבִּיר הַיֶּלֶד וְנִפְנָה לְגוֹרָלוֹ הוּא.

עַכְשָׁו הִיא גֶּשֶׁר שֶׁל חֶסֶד
פֶּצַע שֶׁהוֹתִירָה הַמִּלְחָמָה בַּנּוֹף הָאֱנוֹשִׁי
וּבְחַדְרֵי הַמַּדְרֵגוֹת.
שְׁנִי חֶרֶשׁ מַלְאָכִים שְׁנַת עָפָר
הָאוֹר הָיָה קָצָר.

ניקוד: חני צפריר

החתולה השחורה Grace – איננה. זיק התקווה שנעור לרגע קט בלבם של אוהבי חתולים בכלל וחתולים שחורים בפרט (אולי היא הלכה לאיבוד? או יצאה לענייניה החתוליים ותכף תשוב?) – נגוז למִקרא השורה שחותמת את הבית הראשון: "גּוֹרָל".
החתולה המפוארת, בעלת הפרווה הקטיפתית השחורה והעיניים הנבונות, שכונתה "גרייס" (חסד; נועם); מצאה את מותה. זה גורלם של חתולים שחורים, שאתרע מזלם להיוולד במדינה חסרת הרחמים הזאת; אשר דנה את חתוליה למלחמת קיום קצרה ואכזרית ברחובות, ומניחה להם ליפול קורבן להתעללויות1. ובכל זאת נותרה קרן זעירה של תקווה: לאחר מות הגוף הגשמי, מותירה אחריה "גרייס" "גשר של חסד", של נועם.

1. בישראל שני מיליון חתולים חסרי בית. שני-שלישים מהם מתים בשנה הראשונה והשנייה לחייהם. דוח החתול של עמותת תנו לחיות לחיות חושף את החיים הקשים של דרי הרחוב. הם מתים מרעב, מקור, מחוסר יחס ומהתעללויות מזוויעות

בהדוף כל הלילות/ענת חנה לזרע

בהדוף כל הלילות/ענת חנה לזרע

שְׂפָתַי פְּקוּחוֹת כְּחַלּוֹן
אַתָּה בּוֹרֵחַ כְּלוֹמַר מֵגִיף שְׂפָתֶיךָ בְּפָנַי
שֶׁלֹּא תְּלֻבֶּה רוּחַ פְּרָצִים
יִרְשְׁפוּ גֶּחָלִים שָׂפָה

פְּצֵה כְּבָר ת'פֶּה פַּשֵּׂק לְסָתוֹת
יָרֵחַ שֶׁלִּי צוֹרֵחַ בַּהֲדֹף כָּל הַלֵּילוֹת

הָיָה וְאֶפְרֹץ לְתוֹכְכֵי הַמְּעָרָה
שַׁסֵּה בִּי חַיּוֹת פֶּרֶא מְבֻיָּתוֹת
הַסֵּה בִּי לַהַג לְשׁוֹנוֹת מְדוּרָה
בְּלַע אוֹתִי בְּלַע בְּלַע בְּלַע

ניקוד: חני צפריר

שירה החושני של ענת חנה לזרע עוסק בתשוקה מכלה, בעשותו שימוש בשפתיים, בשפה ובפתחי הגוף. אם שפתיה ייפתחו כחלון, מעוצמת התשוקה עלולה להתרגש סופה או מדורה מכלה. אין לצפות מראש מי יישרף; מי ייבלע, מי יימחק כליל מעוצמת התשוקה.

/רונית ליברמנש

1. ; חיים (כמעט) יפים, הנה 6 1995

הוּא נוֹתַר אוֹפְּטִימִי לְלֹא תַּקָּנָה
עַד הַזְּרִיקָה,
מִסְתַּפֵּק בְּפִּירֶה וּגְבִינָה רַכָּה שֶׁל זְקֵנִים
לוֹעֵס בְּאִטִּיּוּת, לֹא לְהַכְאִיב לַחֲנִיכַיִם הַדְּלוּקִים,
מְחַיֵּךְ וּמְכַשְׁכֵּשׁ בְּשִׂמְחָה בִּזְנָבוֹ
מְנַסֶּה לָרוּץ כְּמִדַּת יְכָלְתּוֹ,
נוֹבֵחַ לְלֹא אַבְחָנָה מִבַּעַד לַתְּבַלּוּל שֶׁכִּסָּה אֶת
עֵינֵי הַחֲרוּזִים שֶׁהוּעֲמוּ,
מַשְׁתִּין בִּישִׁיבָה, כְּמוֹ נְקֵבָה אַחֲרֵי הַמְלָטָה,
מַרְכִּין רֹאשׁ בְּבוּשָׁה כְּשֶׁהַקִּלּוּחַ בָּרַח לְלֹא שְׁלִיטָה,
מָכוּר לַסְּטֶרוֹאִידִים הַמְּיֻבָּאִים שֶׁהֵקֵלּוּ מְעַט עַל הַשִּׁגָּרוֹן
עַד שֶׁהֶתְקֵפֵי הָעֲוִית תָּכְפוּ לְסִיּוּט קוֹלָנִי.
הַוֵּטֵרִינָר סֵרֵב לְהַחֲלִיט בִּמְקוֹמִי
וַאֲנִי סֵרַבְתִּי לִגְמֹר בִּמְקוֹמוֹ
הוֹפֶכֶת לְ כַּלְבַּת נְחִיָּה סִעוּדִית כּוֹרַעַת עַל אַרְבַּע,
אוֹסֶפֶת בִּמְיֻמָּנוּת שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁתֶן בַּמַּטְלִית,
מְלַטֶּפֶת אֶת הַכְּרָעַיִם הַדַּקִּיקוֹת, הַפְּרִיכוֹת,
לוֹקַחַת אוֹתוֹ עַל הַיָּדַיִם לָעֲבוֹדָה וּבַחֲזָרָה
מַזִּיעָה, זְהִירָה בַּנְּשִׂיאָה
וּבְכָל זֹאת נוֹצַר לַחַץ קַל עַל הָרֶגֶל הַפְּגוּעָה,
הוּא שׁוֹתֵק, מְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ
וַאֲנִי מַסְבִּירָהּ לוֹ שֶׁעַכְשָׁו קָשֶׁה לִנְשֹׁם כִּי לַח
וְתֵכֶף יוּלִי יַעֲבֹר.
בָּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה בְּיוּלִי, יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן,
סֵרֵב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. הָרֹאשׁ הַלָּבָן טֻלְטַל בָּעֲוִית
הִכְנִיסוּ אוֹתָנוּ בְּכֹחַ לַמְּכוֹנִית
הַגּוּף הַקָּטָן נָשַׁם וּכְבָר לֹא הֵגִיב
הָרוֹפֵא הַמְּיֻמָּן שָׁאַל מָה לַעֲשׂוֹת בַּגּוּפָה
וְהוֹצִיא אוֹתִי לַחֲדַר-הַהַמְתָּנָה
17 שְׁנוֹת כֶּלֶב מֵאָה וְשִׁבְעִים שְׁקָלִים דְּמֵי-קְבוּרָה,
קִבַּלְתִּי חֶשְׁבּוֹנִית וְאֶת דִּבַּרְתּו שֶׁל הָעוֹזֵר הַצָּעִיר
שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי נִקְבְּרָה
וְהַגּוּפָה לֹא הֻשְׁלְכָה.

ניקוד: חני צפריר

"הִנֵה רונית ליברמנש. פרסום ראשון וכבר בשל. השירים הראשונים בקובצי המחשב שלה, נכתבו ב-1987. שירים שהם עירום ועריה, ובלי ספק יעוררו מחלוקת(…) תמונת מצב של חיי אישה, תל אביבית עד לשד עצמותיה. ילידת העיר ללא הפסקה, שעדיין מתגוררת באותו רחוב בו נולדה".

הִנֵה דברי ההקדמה המרגשים, המדויקים, שכתב המשורר והמתרגם נתן זך על קובץ שירי הראשונים, שהופיעו בקונטרס השירה הנה 6 בעריכתו, באוגוסט 1995.
המפגש עם זך היה אקראי ובעיקר ממוזל. בימים ההם חיפשתי מו"ל לשירי, כ-40 במספר, והמשוררת ציפי שחרור, שתאה בברכת גורדון היה סמוך לשלי – יעצה לי לפנות למריו ויינשטיין, הבעלים של 'תג' – הוצאה קטנה ואיכותית – שנפחה את נשמתה מתישהו בראשית המאה ה-21. שלחתי את כתב היד בדואר רשום וכעבור שבוע, מריו התקשר.
"נתן זך רוצה להדפיס את שיריך בקונטרס לשירה 'הנה'!! אמר בהתרגשות.
אז כהיום, הייתי מנותקת לחלוטין מהסצנות, מהמיזנסצנות ומשאר נרקיסי הביצה.
קונטרס? 'הנה'? על מה הארגנטינאי הזה מדבר??
"אבל אני רוצה ספר, לא קונטרס", השבתי. "ספר בכריכה קשה".
מריו נאנח, החל להסביר במה דברים אמורים ואני השתכנעתי.
סמוך למועד שבו ראה הקונטרס לשירה אור, מריו ואני עלינו לרגל לשולחנו הקבוע של זך ב"כסית" המנוחה.
כעבור מספר שבועות, שירי ראו אור. ואז החלה מהומת אלוהים, בדיוק כפי שזך, שועל וותיק הבקיא בהלכות השלולית הספרותית, חזה.
רבים אהבו את שירי, אחרים (בעיקר גברים חובבי "אָלוּזיות", שחלקם מבכרים את בני מינם, ו'שירת הגוף' שלי עוררה בהם תגובות יצריות תמוהות), אהבו להשתלח בשירים ובעיקר בו. בזך. כל החשבונאות האנטי-לירית הזאת גרמה לי להיאטם, להשתבלל.
והסערה חלפה, כדרכן של סערות. ללא ספק, זך פתח למעני את השער להכרה. לעניות דעתו, לא עשיתי די כדי "למנף"/להידחק/ לפרוץ. עניין של מבנה אישיות. ועם זאת, אני מאמינה שאפשר להסתדר גם ללא מינופים. בימים אלה אני משלימה את עבודות הדוקטורט שלי ובמהלך השנה הקרובה, יראה אור קובץ שירי בהוצאת "סאגה".

* / עמית מאוטנר

* / עמית מאוטנר

רֶמֶז צַוָּארֵךְ גִּלָּה לִי
לְגַדֵּל פְּרָחִים וְלִהְיוֹת בַּשָּׂם עוֹבֵר
בָּעִיר שֶׁלָּךְ עִם מֶרְקַחְתִּי, לָבוֹא
בְּמַגָּע עִם סוֹחֲרִים, לְהִתְפַּזֵּר
בַּדּוּכָנִים וּלְחַכּוֹת לַהַזְלָפָה שֶׁלָּךְ הַגּוֹרָלִית
הַמְּדַיֶּקֶת לַנִּיחוֹחַ שֶׁל עוֹרֵךְ.

ניקוד: חני צפריר

עמית מאוטנר מצליח ליצור מבלי להכביר מילים אווירה צבעונית של שוק, אפופת ריחות ודוכנים. דרך "רמז הצוואר" נגלה בפני הדובר ייעודו, והתקווה שההזלפה הגורלית תצלח, מותירה בחלל האוויר סקרנות ואופטימיות.

ובאחרית (הורשתי את גופתי למדע)/לאה הרפז

ובאחרית (הורשתי את גופתי למדע)/לאה הרפז

וּבְאַחֲרִית-
יִשְׂאוּ אוֹתִי בְּמִסְדְּרוֹנוֹת אוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב
בַּמְּבוֹכִים הָאֲפֵלִים שֶׁל מַרְתְּפֵי הַיֶּדַע וְהַמֶּחְקָר
וְֹשָם עַל אֲלֻנְקַת אָלוּמִינְיוּם נוֹצֶצֶת וְקָרָה
יְנַתְּחוּ בְּאִזְמֵלִים חַדִּים עַד דַּק
כָּל פִּסַּת בָּשָׂר צוֹנֶנֶת
עַד שְׁקִיפוּת
לְחַפֵּשׂ שֶׁמָּא נוֹתְרוּ כַּמָּה מִלּוֹת שִׁיר
שֶׁלֹּא הָיָה סִפֵּק בְּיָדִי לְהַקְלִיד
אוֹ מִשְׁפָּט פְּרוֹזָאִי שֶׁהִתְחַבֵּא מֵהַמִּקְלֶדֶת
וְאִם יִמְצְאוּ – מָה יַעֲשׂוּ בַּמִּלִּים הַסּוֹרְרוֹת
שֶׁסָּלְדוּ מֵהָאוֹר?
וְאוּלַי מִלָּה אַחַת זוֹהֶרֶת
תִּדְבַּק בְּאִזְמֵלוֹ שֶׁל פֶּרַח רְפוּאָה צָעִיר
וְתֵלֵךְ אִתּוֹ לְאֹרֶךְ כָּל דַּרְכּוֹ
לְיַּפּוֹת וּלְהָאִיר דַּרְכּוֹ?

ניקוד: חני צפריר

"לידה, גדילה, קיום, דעיכה, מוות". כך מפרשות המסורות הפילוסופיות ההודיות את ההתהוות החוזרת ונשנית של הנשמות בעולם הזה, בגלגל של לידה ומוות – המכונה "סמסרה". הרפז ציוותה את גופה למדע, משום שהיא מודעת ל"מאיה", לאשליה הכוזבת שלפיה החומר, הגוף הגשמי, מייצג את המציאות לאשורה. הגוף המת ינותח באזמל, אולם "כַּמָּה מִלּוֹת שִׁיר" שלא הספיקה להקליד, תיוותרנה אחריה, זוהרות, כמו היו נשמות שנולדו מתוך הגוף החומרי שכלה.

קיצור תולדות הנְס כריסטיאן אנדרסן / שלומי חסקי

קיצור תולדות הנְס כריסטיאן אנדרסן / שלומי חסקי

אִמָּא שֶׁלּוֹ בֶּטַח חָלְמָה לְשַׂחֵק אוֹתָהּ נְסִיכָה עַל עֲדָשָׁה,
אַךְ הִסְתַּפְּקָה בְּלִהְיוֹת אַלְכּוֹהוֹלִיסְטִית
לֹא אָנוֹנִימִית, וּבְעֵת שֶׁאָבִיו הַסַּנְדְּלָר יָרָה צְרוֹרוֹת מַסְמְרִים מְשֻׁמָּשִׁים אֶל סֻלְיוֹת נְבוֹכוֹת הִשְׁתּוֹקְקָה אֲחוֹתוֹ הַזּוֹנָה לַחְדֹּר בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת לְנַעֲלֶיהָ הַנּוֹצְצוֹת שֶׁל בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה, וְרַק הוּא, שֶׁלֹא מָצָא חֲנוּת שֶׁתַּסְכִּים לִמְכֹּר עוֹר עָבֶה לְגוּפוֹ הַמְדַמֵּם, הִתְנַחֵם בְּאֵינְסְפוֹר פַנְטַזְיוֹת עַל מַלְכַּת שֶׁלֶג פְּרוּעָה שֶׁמְּפַתָּה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן גְּדוּדֵי חַיָּלֵי בְּדִיל
מֻטְרָפִים.

ניקוד: חני צפריר

חסקי מוחה על פערים גרוטסקיים בין מציאות מנוולת לדימויים על אודות אותה מציאות, בעשותו שימוש בפערים המפרידים בין דימוייו הקלאסיים של הנס כריסטיאן אנדרסן, לביוגרפיה האישית של האחרון, בן למשפחה ענייה מרודה, שאמו הייתה אלכוהוליסטית. לא נותר אלא לתהות האם אנדרסן הוא אכן הנמען – או שמא הוליווד, ששאבה את דימוייה הפלסטיקיים ממקורות שונים לחלוטין.

/ציפי הראל

* / ציפי הראל

פַּעַם מָעַדְתִּי כְּמוֹ אַלִיס
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהַדְּמָעוֹת נֶאֱסָפוֹת לְיָם
מִשָּׁם וַדַּאי אֶרְאֶה אֶת הַחוֹף
וְאֶת הַיְּלָדִים
הַבּוֹנִים אַרְמוֹנוֹת
וְאֶהְיֶה כְּמוֹתָם בְּטוּחָה
שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲזֹר

עַתָּה נוֹכַחַת כִּי בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת
דִּמְעָה הִיא רַק חֶלְקִיק
כָּל כָּךְ קְטַנְטַן
שֶׁכְּשֶׁהִיא מִתְנַפֶּצֶת אוֹ מַחְלִיקָה
בְּמוֹרְדוֹת חַיַּי
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִרְאוֹת
לְמָה הִיא מִתְפָּרֶקֶת עוֹד

וּמִתֹּם וְעַד תֹּם לָבֶטַח אֶחֱזֹר
לַיָּם, אַךְ לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִטְבֹּעַ
בְּמוֹ דִּמְעוֹתַי.

ניקוד: חני צפריר

ציפי הראל כותבת על התפכחות באמצעות מוטיב הדמעה, הלקוח מסיפורה של אליס בארץ הפלאות.
בעוד הים הוא סמל לאינסוף ולמעמקים, הדמעה היא התפרקות חמקמקה.

הסונטה על מעצב האקווריונים/טל ניצן

טל ניצן

הסונטה על מעצב האקווריונים

– מִקְצוֹעַ שֶׁלֹּא עָלָה בְּדַעְתִּי מֵעוֹלָם
עַד שֶׁלֹּא שָׁכַבְתִּי עִם אֶחָד כָּזֶה
(מִי בּוהָה בָּאַקְוַרְיוֹן בְּמִסְעָדָה אֲפֵלָה
וְתוהָה בְּלִבָּהּ, מִי עִצֵּב אֶת כָּל זֶה),

נִמְחוּ פָּנָיו וּשְׁמוֹ, הַנְּסִבּוֹת, תַּוֵי גּוּפוֹ,
פָּחוֹת מִכָּךְ קוֹלוֹ, אוּלַי כַּמָּה הַעֲדָפוֹת,
נוֹתְרוּ שְׁנֵי אַקְוַרְיוֹנִים שֶׁהֵאִירוּ רָפוֹת
אֶת עוֹרֵנוּ, כְּמוֹ זוּג חֲלָלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת,

וְשָׁם דְּגֵי זָהָב וּבּוֹטִיּוֹת וּפַרְפָּרִים,
טַיְגֵּרִים וּפְַּנְדּות וּקְרִיסְטָלִים זוֹהֲרִים
פִּלְחוּ מִצַּד לְצַד אֶת הָאַדְווֹת הָרְדוּדוֹת

וְעֵינָם הָאַחַת צוֹפִיָּה בָּנוּ מַסְוִים
וּמְסַכְּלִים וּמְסִיטִים וּמַפְרִיכִים וּמְכַזְּבִים
וּמְכַסִּים וְשׁוֹכְחִים וּמְכַשְּׁפִים אֶת הַבְּדִידוּת.

ניקוד: חני צפריר

הדגים שבשיר מכשפים לא רק את בדידותם של האוהבים אלא גם את הקורא, העוקב אחרי תנועתם ומדמיין את צבעיהם המנצנצים במים. לרגע נדמה שאקווריונים כאלה יכולים להסיח את הדעת מן הריק, או להוציא יש מתוך האין. השיר מתחיל בסקס, ממשיך בזוהר הצבעוני של האקווריון ומסתיים – ומתברר שבעצם גם התחיל – בבדידות, ששופכת אור אחר על הכל, ומזמינה לקריאה מחודשת.