ארכיון חודשי: ספטמבר 2013

כלים שבורים/ עודד בן- דורי

כלים שבורים/ עודד בן- דורי

פִּתְאֹם שָׁבַרְתְּ אֶת
כָּל הַכֵּלִים
הָעֲרֵמָה הַגְּבוֹהָה שֶׁחִכְּתָה לִי
בַּכִּיּוֹר הַשְּׂמָאלִי
שֶׁהָיָה מָלֵא עַד עַכְשָׁו
צִמְצְמָה אֶת עַצְמָה
לְמִילְיוֹן חֲתִיכוֹת
נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה
מְחַכִּים שֶׁאֲלַקֵּט
בֵּין הַקְּלִפּוֹת
וַאֲנִי
אָבוּד עֵצוֹת שֶׁכְּמוֹתִי
מַנִּיחַ אוֹתָךְ
פַּרְצוּף אִמָּא
כְּשֶׁדִּמְעָתֵךְ מְצוּיָה
וְצִנּוֹרוֹת הַשֶּׁפַע שֶׁלָּךְ
מְדַמְּמִים

הַצַּעַר הַחֲרָטָה
וְסַבּוֹן הַכֵּלִים
מְשַׁמְּשִׁים אֶצְלִי בְּעִרְבּוּבִיָּה
בָּעוֹלָם הַנָּמוּךְ
וְעַכְשָׁו חוֹדֶרֶת לְתוֹכִי
הַהֲבָנָה
שֶׁהַשְּׁבִירָה הִיא מְכֻוֶּנֶת

עֲשִׂי אוֹתִי כְּלִי
לְקַבָּלַת כָּל הַשֶּׁפַע הַזֶּה
אֲנִי מְבַקֵּשׁ
לֹא עַל עַצְמִי
תְּחִלָּה
עֲשִׂי אוֹתִי כְּלִי שָׁבוּר
בְּעוֹלָם שָׁלֵם
בְּכִיּוֹר מָלֵא
סִירִים שֶׁל שַׁבָּת
בָּם מֻנָּחוֹת הַנְּשִׁיקוֹת
הָרְטֻבּוֹת שֶׁלָּךְ
שֶׁמַּעֲבִירוֹת אוֹתִי
מִן הָעוֹלָם

ניקוד: חני צפריר

דן אלמגור טבע את הביטוי "שברו את הכלים" ("וכן משחקים, בבית האחרון של השיר) – שהפך ללהיט שהושר על ידי להקת בצל ירוק. הביטוי נעשה נכס צאן (ובקר שחוט עלי מנגל ) בישראלינה ההבילה, בעיקר בכל מה שקשור בפוליטיקה ובחרמות מחד, ובמדורי "יחסים" מאידך. שירו של בן-דורי מתכתב עם הביטוי הכה הישראלי, החומרי, הנמוך מחד, ומגביה עוף בעשותו שימוש באלוזיות קבליות – החל בתהליך שבירת הכלים בעולם האצילות, רסיסי הספֵרות שהפכו לקליפות ולבסוף תהליך ההבנייה של העולמות השונים, עד היווצרות העולם הגשמי, שהוא עירוב של הקליפות והקדושה – בדומה למערכת היחסים שטווה המשורר עם בת זוגו.

קולות/ריקי כהן

קולות/ריקי כהן

יֵשׁ קוֹלוֹת שֶׁאָסוּר לָהֶם לָבוֹא אֶל סִפֵּךְ.
בַּשָּׁנִים שֶׁאַתְּ מְסַנֶּנֶת אוֹתָם אַתְּ חַיָּה
בּוֹרֵאת שָׂפוֹת מֵהֲבָרוֹת בְּרִיאוֹת.
אֶלָּא שֶׁבְּיָמִים זְדוֹנִיּים
בְּיָמִים שֶׁאַתְּ מְסַלֶּקֶת אוֹתָם
הֵם מִתְגַּנְּבִים בַּלֵּילוֹת וְתוֹבְעִים חֶדֶר
אֶת בְּגָדַיִךְ
מְעֹרִים בְּחוּשַׁיִךְ
וְכָל שְׂמִיכָה שֶׁיָּכֹלְתְּ לְהִמָּלֵט בָּהּ.
כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעִים מַמְאִירִים אֵין בְּרֵירָה אֶלָּא לִכְרֹת.

ניקוד: חני צפריר

הסינון הכרחי כדי לכונן חיים. אלא שלא תמיד ניתן לסנן רשמים מערערים וקשים, ובכל
רגע נתון הם מאיימים לפרוץ את סוגר ההדחקה. כשזה קורה, המסגרת המגוננת נהרסת כליל, והאדם נשלט בידי חרדותיו, ומחפש הצלה. האם הכריתה היא פיתרון הניתן ליישום?

*/רחל אשד

רחל אשד

נְהָרוֹת אֲדֻמִּים חוֹצְבִים
בְּשָׁמַיִם פּוֹרְעֵי חֹק,
סוֹרְרִים, כְּעוֹמְדִים לַהֲלֹם.
עָנָן מְצַיֵּר שִׂפְתֵי מַטְרוֹנִית
וֶאֱלֹהִים לַעֲגָן זוֹמֵם כְּתָמִיד.
לְעֵת עֶרֶב נֶחֱצֶה אֶת הַשְּׁבִיל הַסּוֹמֵר,
הַכֶּלֶב בּוֹטֵשׁ בֶּעָפָר
לֵאֶה מִלְּכַשְׁכֵּשׁ.

ניקוד: חני צפריר

בשירהּ הקצר מתארת רחל אשד תמונת מצב מצמררת באמצעות האנשות מפתיעות ומקוריות (שמים פורעי חוק, ענן מצייר שפתי מטרונית…). השיר בן שמונה השורות עובר מן הקל אל הקשה, והשיא מגיע באמצעו: ואלוהים לעגן זומם כתמיד. לאחר השיא יש ניסיון לחזור לשגרה, אולם השביל סומר והכלב תשוש ולא מצליח אפילו לכשכש בזנבו. השיר מטיח בפני הקורא מציאות איומה למדיי.

המים כבדים/ יהונדב פרלמן

המים כבדים/ יהונדב פרלמן

אָנוּ עָפִים בַּמִּרְוָח הַצַּר
שֶׁל תּוֹדַעְתֵּנוּ בֵּין תִּקְרַת
הַיְּקוּם לְמִי לְבִידֵנוּ

עֵצַיִךְ זוֹקְפִים רֹאשׁ
לְעֻמָּתֵנוּ אֲבָל מֵאָחוֹר
מַבּוּלֵנוּ עֲדַיִן רוֹגֵשׁ

אָנִיחַ לְךָ לִכְשֶׁתִּתְּנִי
לִי מְנוּחָה – יוֹנָה
לִכְשֶׁתֶּחְדְּלִי לְהַפְצִיר בִּי
לָרֶדֶת תַּרְשִׁישָׁה

לִכְשֶׁתִּמָּהֵל
מַשְּׂאַת הַנְּבוּאָה בְּמַשְּׂאַת
הַשְּׁלִיחוּת וְאוּכַל לוֹמַר
בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

הַמַּיִם לֹא קַלּוּ
הַמַּיִם כְּבֵדִים

בית קפה, באדן, שוויץ
11 אוגוסט 2012

ניקוד: חני צפריר

השיר מנהל דיאלוג עם היונה המקראית, בשרטטו הקבלה מהופכת בין האדם שעף רק בתודעתו, ליונה שהתברכה בכנפיים.
בעוד היונה המקראית מסמלת הבטחה לחיים חדשים בהכרזתה כי המים קלו, הדובר בשיר מנסה להתנער מן היונה, שהפצרותיה מכבידות עליו יותר מן המים.

* / גל ברזילי

* / גל ברזילי

אֲנִי הַגֶּבֶר עִם הַקַּמֶלְיוֹת
פָּנַי הַשַּׁחַפְתִּיּוֹת
מֻנָּחוֹת עַל הַכַּר עֲטוּי הַצִּפִּית הַצְּחוֹרָה
לְצִדִּי אֵפֶר הַסִּיגַרְיוֹת הָאֲפַרְפַּר מְפֻזָּר כִּדְבָעֵי
מוּלִי הַטֶּלֶוִיזְיָה מַקְרִינָה סֶרֶט מִשְׁטַרְתִּי
כְּמָסַךְ וִילוֹן שֶׁיָּד נַעֲלָמָה הֵסִיטָה
לְאַפְשֵׁר לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה
לַחְדֹּר לְתוֹכִי
וְלִקְרֹעַ אֶת הַכְּאֵב הַמִּתְפַּתֵּחַ
פַּעַם אָבִי הָיָה אוֹר שְׁקִיעָה
עַכְשָׁו פָּנַי מְחַיְּכוֹת
עִגּוּלִים שְׁחֹרִים
אֶהֱבִי אוֹתִי גַּם כָּךְ
לִפְעָמִים

ניקוד: חני צפריר

שירו של גל ברזילי נפתח בהזדהות מפתיעה ובנקודות דמיון בין הדובר למרגריט, יצאנית הצמרת של אלכסנדר דימא הבן, הלא היא "הגברת עם הקמליות". תוך כדי קריאה משתנים יחסי הדמיון בין השניים כאשר, למשל, נכנסת למציאות המתוארת טלוויזיה, המקרינה סרט משטרתי. ולבסוף הפנייה של הדובר לאהובתו, שתקבלו כפי שהוא, מנוגדת למרגריט שנאלצה להקריב את אהבתה העזה.

גשם זלעפות ניתך ארצה/עודד פלד

גשם זלעפות ניתך ארצה/עודד פלד

גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת נִתָּךְ אַרְצָה וְצַמֶּרֶת
אַלּוֹן מִטַּלְטֶלֶת בַּסּוּפָה. הִנֵּה,
אֶבֶן מַיִם אֶבֶן רוּחַ
בִּפְאַת תּוֹדָעָה תַּמָּה תּוֹדָעָה
נוֹהֶרֶת כְּמַיִם רַבִּים מַיִם
חוֹפְזִים עַל פְּנֵי סַלְעֵי
נָהָר הוֹלֵךְ הַיָּמָה הוֹלֵךְ
אֶל סוֹפוֹ בְּשִׁכְרוֹן
מֶרְחַקִּים כְּהִתְעַלּוּת
נֶפֶשׁ הוֹמִיָּה שָׂשָׂה לִמְשֹׁךְ
בְּמִכְחוֹל צַיָּרִים לְשַׂרְטֵט
מַרְאוֹת-אוֹר מִתְחַלְּפִים
כְּקָלֵידוֹסְקוֹפּ זַהֲרוּרִים
מַרְהִיבֵי-עַיִן פְּקוּחָה
עַיִן צוֹפָה נִכְחָה לְעֵת
דִּמְדּוּמִים עֵת סַעַר
יֶחְדַּל מִזַּעְפּוֹ מָטָר יִפָּסֵק
צַמֶּרֶת עֵץ תִּשְׁלַו

ניקוד: חני צפריר

פלד מנסה להקפיא את הרגע המדויק ובה בעת לבטא זרימה. המשורר מזמין את הקורא לצלול עמו אל מראות הטבע, המהווים מראה לנפש. התודעה רוצה לצייר את המראות, אך אלה מתחלפים לפני שהיא מצליחה ללכדם עקב התנועה המתמדת, הזרימה

הדרך לגיהנום/חמוטל ילין

הדרך לגיהנום/חמוטל ילין

אֲנִי מְסָרֶבֶת
לְהִשְׁתַּטֵּחַ לְרַגְלֵיכֶם
עֲגֻלָּה, חֲלָקָה וּמֻשְׁלֶמֶת,
קְלוּפָה מִכָּל סִמָּן
לִבְלִיטָה אוֹ לְזָוִית חַדָּה,
לְהִשְׁתַּבֵּץ בַּמָּקוֹם שֶׁיֹּעַד לִי,
בֵּין עוֹד אֶלֶף כָּמוֹנִי,
שֶׁכָּל תַּפְקִידָן לְרַצֵּף
אֶת דַּרְכְּכֶם לְגַן הָעֵדֶן.

ניקוד: חני צפריר

שני הקטבים שבשיר הם "אני", הדוברת, העושה את דרכה היישר לגיהינום לעומת "אתם", הנמענים העלומים, הלא מפורשים, שהבטיחו לעצמם גן עדן עלי אדמות. על כן קריאת השיר יכולה להיות קריאה פמיניסטית מתריסה, כמו גם קריאה אנטי-קפיטליסטית, אנטי-ממסדית; כסירוב לְהִשְׁתַּטֵּחַ לְרַגְלֵיכֶם, הגברים אשר על הפטריארכיה ומוסדותיה הנצלניים, שעושים שימוש ב"אלף כמוה", שנועדו לאו דווקא להנאה מינית אלא גם לניצול גופ-נפשי-רוחני.

האקסטזה של הכאב/אורנה ריבלין

האקסטזה של הכאב/אורנה ריבלין

הָאֶקְסְטָזָה שֶׁל הַכְּאֵב,
מְנַגֶּנֶת בְּחֵיק – כַּפּוֹתֶיהָ
שֶׁל חַיַּת – לַיְלָה
יְשֵׁנָה

מִתְגַנֶּבֶת אֶל שְׂרִיטַת – צִפֹּרְנֶיהָ
וְנוֹבַחַת
מֵחֵיק אִישׁוֹנֶיהָ
הָאֶקְסְטָזָה שֶׁל הַכְּאֵב

מְנַגֶּנֶת,
תּוֹלֶשֶׁת מֵיתָרִים מִקֹּדְקֹדָהּ
תּוֹלֶשֶׁת וְנוֹבַחַת
כְּחַיַּת – לַיְלָה מְיֻּחֶמֶת
שׂוֹרֶטֶת זְגוּגִיּוֹת בְּלֵיל חֹרֶף
טְרוּף-גֶּשֶׁם וְעָגֹל,
נִמְלֶטֶת עַל נַפְשָׁהּ

הָאֶקְסְטָזָה שֶׁל הַכְּאֵב,
מְנַגֶּנֶת בֶּחָלִיל – קֶסֶם
מְבַיֶּתֶת צְעָקָה
בְּחֵיקְךָ.

ניקוד: חני צפריר

האקסטזה של הכאב היא "חיה" פעילה מאוד, שמנגנת, מתגנבת ונובחת. היא מפנה כלפי האדם אלימות פיזית ומותירה שריטות, במחזוריות שבסופה היא נמלטת. הפן הנוסף של האקסטזה, הוא יופייה האומנותי: בכוחה להקסים ולהפוך את הסבל לדבר יפה ומבוית, שניתן לחיות עימו.