ארכיון חודשי: אוקטובר 2013

ילדות / יהודית דריגס

ילדות / יהודית דריגס

אֶת הַבַּיִת גָּזַרְתִּי.
הִדְבַּקְתִּי חַלּוֹנוֹת מִטְבָּח
בַּצִּפָּרְנַיִם
צִיַּרְתִּי בָּרוּחַ וִילוֹנוֹת.

כִּמְעַט שַׁלְוָה
בֵּין קִירוֹת הַנְּיָר
אַרְמוֹן יַלְדּוּתִי מְרַחֵף
נִתָּן לְקַפֵּל כְּמוֹ הַפְתָּעָה.

רִגְעֵי זְמַן – חֲרוּזֵי זְכוּכִית
תְּחוּמִים מֵאֲחוֹרֵי
רֶשֶׁת זְבוּבִים.
עוֹלָם דּוֹמֵם

אִישׁ אִשָּׁה וְיֶלֶד
סְבִיב שֻׁלְחַן אֹכֶל
עָשׂוּי מַיִם
לוֹמְדִים לַחֲסֹךְ בִּנְשִׁימוֹת.

מֵעַל שַׁעַר הַכְּנִיסָה
שֶׁמֶשׁ בַּרְזֵלִּית נֶחְבֶּטֶת.
פְּרָגִים מְקֻפָּלֵי עָלִים
מְשַׁדְּרִים סְלִיחָה.

נָעִים לִי תַּחְתֵיהֶם
בְּעֶדְנַת הָאֲדָמָה.
הִנֵּה, תֵּכֵף יִפְרֹץ מִתּוֹכִי הַדָּם
פְּנִימָה וְהַחוּצָה

מִתְפּוֹצֶצֶת
מִשְׂתָּרֶגֶת
בּוֹלַעַת בְּרָקִים לְתֵאָבוֹן
חִיצֵי לַיְלָה מְלֵאי הַבְטָחוֹת.

אֵיךְ נִסְפַּגְנוּ כֻּלָּנוּ
בְּאַדְמַת שְׁבִיל הַכְּנִיסָה?
בְּמוֹרַד הַגַּן הַצַּר
יֵאוּשׁ רַב שְׁנָתִי
שׁוֹתֵל אֶת עַצְמוֹ.

ניקוד: חני צפריר

המשוררת מציירת את בית ילדותה דרך "עבודות מלאכה" של ילדים: בבית יש "כמעט שלווה" כשאט-אט מתגלים הפגמים ונקודות החולשה. רשת הזבובים, העולם הדומם, החיסכון בנשימות, מעלים מעל פני השטח מועקות.

טפיפות לשיטה העיוורת / זיוה גל

טפיפות לשיטה העיוורת / זיוה גל

אֵינִי בִּשְׂמֹאל אֵינִי בִּימִין. מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי.
אֲנִי קוֹפֶצֶת עַל רֶגֶל שְׂמֹאל אֶל תְּחִלַּת הַשָּׁבוּעַ
וּמַקְלִידָה בְּיָד יָמִין, כְּהֶרְגֵּלִי.
הָאֶצְבָּעוֹת נְקִיּוֹת מִדְּיוֹ נְקִיּוֹת מֵהַסְנָפָה
וְאֵין יַבָּלוֹת.  הֵן מְטוֹפְפוֹת בְּקַלּוּת יְתֵרָה
וַאֲנִי קוֹלֶטֶת אֶת הַקּוֹלוֹת
שֶׁל מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה הַיְּשָׁנָה
וְרִשְׁרוּשׁ דַפֵּי הַחוֹבֶרֶת
לַשִּׁטָּה הָעִוֶּרֶת
שֶׁאָבִי הֵבִיא
כְּדֵי שֶׁאֶלְמַד לְהַדְפִּיס.
"אֵין צֹרֶךְ לְהַמְשִׁיךְ לָעִיּוּנִי"
אָמַר . "תִּהְיִי פְּקִידָה" חָרַץ בְּקוֹל מַעֲשִׂי.
וַאֲנִי דִּלַּגְתִּי מֵעַל הָעִוָּרוֹן וּמֵעַל מִפְלָגְתּוֹ שֶׁל אָבִי.

ניקוד: חני צפריר

בעקבות התייחסותו של אביה, פיתחה הדוברת יכולות של הימנעות מקונפליקט ותמרון, לצד רב-משימתיות. היא קופצת על רגל שמאל ומקלידה בימין. היא למדה להדפיס בשיטה עיוורת כפי שציווה עליה אביה, והודות לזריזותה, "הצליחה לדלג מעל עיוורונו”. בית הילדות הוא לעיתים המקום הראשון שבו לומדים מהי מניפולציה.

שלושים ושתיים. גיל / תות הרמס סאטורי

שלושים ושתיים. גיל / תות הרמס סאטורי

מתוך מחזור-שירים

שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם. גִּיל הַלֵּב. כִּמְעַט
שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. בְּגִילְךָ הִלֵּךְ יֵשׁוּעַ עַל
מַיִם כְּשֶׁעוֹד הָיָה צָמָא לִדְבָרִים כְּגוֹן מַיִם.
אָז שָׁטַף הַדָּם וּמִלָּא חֵמָה כְּמוֹ רוּחַ רָעָה.
הַגָּמָל עָבַר בְּקוֹף הַמַּחַט שְׁעָרִים נִנְעֲלוּ
כְּתָרִים נָפְלוּ. אֶצְלְךָ זֶה אַחֶרֶת.
קֹדֶם הַיֵּאוּשׁ אַחַר כָּךְ תָּבוֹא פְּרִיחָה מְאֻחֶרֶת.

ניקוד: חני צפריר

המשורר כותב על "גיל הלב", וגם על הספקים; על אי-הישגים. מקס וֶבֶּר ב"האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען כי שומה על האדם לרַצות ללא הרף את האל באמצעות הישגים. ללא ספק, האתיקה הפרוטסטנטית בכלל והקלוויניסטית בפרט, גורסות שהזמן שאנו מקדישים להרהורים, לחשיבה, למנוחה, הוא זמן בטל. לפי הגישה הזו, שאיננה מאפשרת ליהנות מן הכאן והעכשיו, אין לדעת מה תהיה התולדה של היאוש – התבוססות ביאוש הקיומי או שמא פריחה מאוחרת.

חפצים על פרק היד/תמרה אור סלילת

חפצים על פרק היד/תמרה אור סלילת

1
צָמִיד פְּלַסְטִיק וָרֹד : נְקֵבָה, 3.300 ק"ג,
הַשְּׁלוֹשִׁים בְּיוּלִי, 1986, 08:30, רְסִיס חַד
זִכָּרוֹן מֵאוֹתוֹ רֶגַע מְקֻדָּשׁ שֶׁל בְּרִיאָה:
תִּינֹקֶת, יַלְדָּתִי , "לֹא לְהַאֲמִין
אֵיךְ גָּדַלְתְּ", אִמָּא לִטְּפָה וְנָשְׁפָה,
רַק הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה אוֹתָהּ אֲנָחָה

2
הַשָּׁעוֹן שֶׁלְּךָ, בְּנִי, לַנֶּצַח לוֹפֵת
אוֹתוֹ רֶגַע חֲשׂוּף שִׁנַּיִם
שֶׁל פְּרִימָה וּקְרִיעָה,
מֵעֵבֶר לְכָל תִּקּוּן, חַיֶּיךָ
זוֹלְגִים לִבְרֵכַת אַרְגָּמָן עָמֹק
מְנַצְנֶצֶת לְצַד רֹאשְׁךָ.

ניקוד: חני צפריר

שני הבתים מנוגדים לחלוטין, אך שניהם מתארים רגע שבו החיים משתנים.
הבית הראשון מספר על הולדת תינוקת, אותו "רגע מקודש של בריאה", כפי שהכותבת מכנה זאת. מבחינתה, נקודת המבט משתנה לחלוטין. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, וגם החפצים הדוממים מקבלים משמעות סמלית.
הבית השני מספר על רגע אחר שבו החיים עומדים מלכת, כמו השעון שנעצר ברגע הפרידה מהבן, בקץ החיים שלו, של משפחתו. מה שהיה הוא לא מה שיהיה

*/ טובי לין קמנץ

*/ טובי לין קמנץ

אִלּוּ לֹא הָיִיתִי כָּאן הַיּוֹם, הֶחָתוּל שֶׁנִּקְלַע לַקּוֹמָה הַשְּׁבִיעִית בַּמִּסְדְּרוֹן הָיָה מְיַלֵּל
עֲדַיִן, עַד הַגָּעַת אִישׁ תַּחְזוּקָה לְפִנּוּיוֹ.
חָיָה, הַמְּנַקָּה הָיְתָה מַפְסִידָה שְׁלוֹשָׁה שְׁקָלִים וְתִשְׁעִים אֲגוֹרוֹת,
דְּמֵי פִּקָּדוֹן הַבַּקְבּוּקִים לְמִחְזוּר,
שֶׁחָשַׁבְתִּי לְהַשְׁלִיךְ בִּמְקוֹם לָתֵת.
לֹא הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לַמְּמֻנֶּה עָלַי מַה שֶּׁטּוֹב הָיָה
אִלּוּ לֹא נֶאֱמַר.
הַמַּעֲסִיק הָיָה חוֹסֵךְ בַּעֲלוּת הַמִּזּוּג
בְּיוֹם שְרָבִי זֶה,
כְּשֶׁהִדְלַקְתִּי מַזְגָּן בִּמְקוֹם
לִפְתֹּחַ חַלּוֹן,
וְהָיִינוּ נֶאֱחָזִים זוֹ בָּזֶה בְּשָׁמַיִם מַרְעִיפִים,
בְּנוֹפִים מַגְבִּיהִים דְּאִיָּה
אֶל אֶרֶץ מֻפְלָאָה בַּדָּרוֹם,
אִלּוּ
בְּנוֹפִים מַגְבִּיהִים דְּאִיָּה
בְּשָׁמַיִם מַרְעִיפִים זֶה בָּזוֹ הָיִינוּ
נֶאֱחָזִים.

ניקוד: חני צפריר

מה היה קורה אילו בנקודת זמן מסוימת היינו בוחרים לעשות כך ולא אחרת? עקב החלטה אחת, נפרשות עלילות מקבילות שהן בבחינת גורלות שונים. לעיתים בחירה מסוימת גורמת לתחושת החמצה ולעיתים לאנחת רווחה. כך או כך, על פי רוב היכולת לצפות את ההתרחשויות, היא בלתי אפשרית.

בעד מי אני עכשיו/דודו פלמה

בעד מי אני עכשיו/דודו פלמה

לג'ון לנון

לְאַט נָמוֹג לְתוֹךְ
שָׁמַיִם לֵאֵי כּוֹכָבִים
מוֹתִיר אַחֲרָיו נִצְנוּץ רַךְ
שֶׁל מִשְׁקָפָיו הָעֲגֻלִּים
כְּמוֹ פֶּתֶק שֶׁנִּשְׁכַּח צָמוּד
בְּמַגְנֵט לְדֶלֶת הַמְּקָרֵר

בַּגַּן בֵּין עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן
יוֹקוֹ נוֹתְרָה לַצִּפֳּרִים
כֹּהֶנֶת חֲשׁוּקַת שְׂפָתַיִם
שְׁרִיר יַפָּנִי נֶאֱמָן
עַל סַפְסָל בַּסֶּנְטְרַל- פָּארְק
מְהַדְהֶדֶת עַכְשָׁו לְחַסְרֵי הַבַּיִת
כְּמוֹ יְרִיָּה בְּחֶדֶר רֵיק

וְרַק הָאוֹקְיָנוֹס אָחִי
יִשְׁאַג בְּעֹז אֶת הַשִּׁירִים
שֶׁפַּעַם הָיוּ רַק שֶׁלּוֹ
עַד שֶׁיִּכְלֶה הֶעָשָׁן
מֵהָאָרֶץ

ניקוד: חני צפריר

הומאז' מר-מתוק לצמד ג'ון לנון ויוקו אונו; שבתקופתם גם המחוות של ה"ידוענים", כפי שכונו פעם, היו כה גרנדיוזיות ובה בעת כה מכמירות (כמו למשל "שביתת המיטה" של הצמד במהלך ירח הדבש שלהם, שנועדה לקדם את השלום העולמי). ואז הוא נורה למוות והיא נותרה, ואחרי ככלות הכול נותרו הלחנים והפזמונים שמיצבו אותו בפנתיאון הנצח.

שְׁנַיִם/אשר גל

אשר גל

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם , שֶׁנֶּאֱמַר
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.[משנה מסכת אבות, פרק ג’ משנה ב]

שְׁנַיִם

אֵין אָנוּ אֶלָּא שְׁנַיִם
חַיִּים לְבַד בַּבַּיִת הָרֵיק
מְאֻיָּמִים תָּדִיר מִן הַקִּירוֹת
עֲלֵיהֶם מְרַצְּדִים צִלְלֵי יְלָדִים
שִׁבְרֵי קוֹלוֹת.
לְעִיתִּים הַכֶּלֶב בָּא לְבַקֵּר
לַמְרוֹת שֶׁגַּם הוּא זָקֵן.
חֲצִי גּוּפִי לְיַד הַשֻּׁלְחָן
כּוֹתֵב מַחְנִיק אֹשֶׁר מִתְפָּרֵץ.
אַתְּ מַעֲבִירָה אֶת רֹעַ הַזְּמַן
בְּמִשְׂחַק קְלָפִים.
אֵין אָנוּ אֶלָּא שְׁנַיִם
מֵאָז הַשְּׁכִינָה עָבְרָה דִּירָה.
יְרֵאִים מִפְנֵי מַה שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה
מִסֵּפֶר זִכְרוֹנוֹת אָיֹם וְנוֹרא.

ניקוד: חני צפריר

השניים בשירו של אשר גל הם אחד ועוד אחד והשכינה אינה שורה ביניהם, כמוזכר במסכת אבות.
מה גרם להתרוקנות הזו? האם הילדים שבגרו ועזבו את הקן? האם הסדקים שפערו השנים? אין לכך תשובה, ואיש איש פונה לגורלו. כמו בשירה הידוע של זלדה, גם פה "הקירות אינם מחסה", נהפוך הוא, הם מתפקדים כמסך שעליו מרצדים הצללים, הזיכרונות והשברים.

במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל/דוד אדלר

הרבה הקדמות – כמה הארות מאוחרות.
במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל.
מאת: דוד אדלר

קראו שירים

קִרְאוּ שִׁירִים
אַךְ לֹא אֶת עֵינֵי הַמְּשׁוֹרְרִים
מַבָּטָם יִרְדֹּף אֶתְכֶם בְּעוֹדְכֶם
חַיִּים וְהֵם כְּבָר
לֹא

17.10.12

פעמים אחדות, בתחילה סמוך למותו, אח"כ לקראת השלושים, ואחר כך שוב ושוב, בנסיבות שונות ובזמנים שונים, ניסיתי לכתוב דברים לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי (הידוע בכינוי שא"מ) ובכל פעם יצאה תחת ידי פתיחה אחרת, ומצאתי את עצמי "נתקע" איפה שהוא. את תחילת הפתיחה הראשונה שכתבתי, ולא פרסמתי, אביא לקוראים שלא ידעו את שי, אם אכן יש כאלה.

המשורר שי אריה מזרחי נפטר בשעות הבוקר של יום ג' 16.10.12, יום אחד לפני יום הולדתו ה-38. דבר מותו שפורסם ברשת ובהודעות קצרות בכמה עיתונים, הכה בתדהמה את כל חבריו ומכריו האישיים, גם אלה שהכירוהו רק דרך הרשת. הלווייתו התקיימה באותו יום אחר הצהריים. לי נודע על כך באקראי רק למחרת בבוקר, ביום הולדתו. מאז עקבתי אחרי הדף שלו בפייס. היה שם "כאוס" מוחלט, כשם בלוג השירה המיוחד כ"כ שלו ברשת. כאשר קריאות צער על מותו הופיעו בערבוביה לצד ברכות ליום הולדתו. בדפדוף לאחור ניתן היה למצוא הודעה של בת זוגו קארין שזה "רציני" בליווי אסמכתא מאתר "חברה קדישא", עד כדי כך. מאז נכתבו על מותו כמה ידיעות וכמה מאמרים וכן הובאו שירים משני ספריו. המאמרים התייחסו לדרכו המיוחדת כמשורר, לעובדת היותו מייסד אתר "כאוס", שבו הביא שירים של אחרים, את זכייתו בפרס הראשון של "צרצרפייס" וכן את פעילותו החברתית. בנוסף הוזכר אירוע בעל הד תקשורתי מועצם ששי נקלע אליו מתוך סוג של תמימות, פוטר מעבודתו בעטיו ושמאוחר יותר הצר עליו ואף התנצל בפומבי.

אך הדברים לא הושלמו. ידעתי שאכתוב, הרגשתי אפילו מחויב לכתוב, כפי שניתן להתרשם מהדברים הבאים, אך מה שיצא תחת ידי היה קצר ומקוטע:

כבר ב-.17.10.12 יום לאחר מותו כתבתי "…. עוד יאמרו דברים על האיש המיוחד הזה". וימים ספורים לאחר מכן "עוד צריך שיאמרו עליו דברים נוספים ומעמיקים יותר. לא שאני יודע יותר מחבריו הקרובים. יש עניינים אחדים שאני יודע, והם אינם כה חשובים ואולי עוד אספר בהם, אך מכולם יש עניין אחד שאני חש שהוא כאילו כלוא בתוכי ושומה עלי לספר כבר עתה. אספר אותו במכוון בלאקוניות, הסופרלטיבים מיותרים: כתגובה לתנחומיי כתבה לי בת זוגו קארין בבוקר יום חמישי, ,18.10.12 יומיים לאחר מותו, בין השאר "בלילה לפני, טיילנו יחדיו לפארק. שי התעקש לעבור ברחוב היוגב, להתרשם ממנו ולחזור אליך עם רשמיו זאת בהמשך להתייעצות שלך לגבי רכישת דירה". עודי המום וכואב עד בלי די (אך מה הוא כאבי לעומת כאב קרובי משפחתו) הדברים האלה התמיהו והממו אותי. קצת רקע, שבוע לפני כן שאלתי אותו, כתושב ר"ג, על שניים שלושה אזורים בר"ג, שהתעניינתי בהם בהקשר לרכישת דירה לקרוב משפחה. הוא התייחס אז לכך ובכך חשבתי תם העניין. זה היה שי האדם. כשספרתי על כך להוריו ואחותו כשבקרתי אותם במהלך ה"שבעה" – לא מצאתי אותם מופתעים". כאמור, חשתי ואולי אפילו התחייבתי שאומר דברים מקיפים יותר על שי. חשתי כלפיו חוב. על מהות החוב אתייחס בהמשך.

הנה פתיחה נוספת שנכתבה, לפני ה"שלושים למותו" כמדומני, ולאחר פרסומים נרחבים על מותו, כולל כתבת מגזין נרחבת במוסף "הארץ":

הרבה נכתב על שי, אולי יותר מדי. יותר מדי – לאחר מותו. מעט מדי עליו ועל שירתו – לפני מותו. קל לומר, והיו שרמזו ואחרים אפילו אמרו במפורש, שאילו כתבו, התייחסו והעריכו יותר את שירתו בחייו, מותו היה אולי נמנע. הערכות מעין אלה, הן מיותרות ולא ממין העניין, כי אם כל משורר שחש שההערכה לה הוא זוכה נופלת מההערכה שהוא סבור ששיריו ראויים לה, היה מסיק מסקנות נמהרות, לא היו משוררים רבים עם נשמת חיים באפם. מסיבה זו אני אמנע כליל מהתייחסויות מעין אלו. לעומת זאת אתאר את קשרי עם שי, מנקודת ראות בתולית, כאילו לא קראתי את הדברים המפורטים מאוד, על חייו האישיים, שנכתבו במוסף "הארץ" ובבמות אחרות. אתאר אותם איך שאירעו, בשעה שאירעו, ובודאי לא כחוכמה לאחר מעשה. אעשה זאת כדי לשפוך אור על אישיותו, שירתו והשקפותיו הפואטיות, כפי שנגלו לי אישית.

והוספתי דברים שחרו לי: הכתבת החרוצה במוסף "הארץ" ניסתה, ואף הצליחה, לדלות ממשפחתו, מחבריו ומהרשת, פרטים רבים על חייו, חלקם, לטעמי, אינטימיים מדי שמקומם לא יכירם כלל בעיתון ובודאי שלא בעיתון כמו "הארץ". התמונה שהוצגה הייתה "צהובה" ומוקצנת, אך חמור מכך שהיו דוברים (חבריו?!) שאולי (ואולי לא) ניחנים ברגישות פואטית, אבל בודאי שאינם ניחנים ברגישות אנושית. בדבריהם היה כדי לפגוע אנושות במשפחתו ובעיקר בבת-זוגו, ברגע כה קריטי בחייה. כל פשעה היה שהיא לא ניאותה להתראיין. כאילו כל אחד אמור לכסוף לחשיפה אישית ככוכב ריאליטי, ועוד בימים הקשים בחייו. למרות אורכה של הכתבה יש נושא אחד שהודגש פחות והוא מי היה שי האדם. כי שי, שאני ורבים אחרים הכירו, לא היה רק משורר ופעיל חברתי יצרי וזועם מחד ודכאוני מאידך, המעורב בשערוריות. הוא היה קודם כל בן-אדם והיבט זה של אישיותו לא נוכח בכתבה או לפחות לא הובלט במידה מספקת. למה שתואר למעלה אוסיף שכעורך לשוני הוא סייע למשוררים צעירים בעריכת שיריהם וניקודם והדוגמאות רבות.

אבל האם מה שנגלה לי אישית בפגישה אחת, לא ארוכה במיוחד, וכן בשיחות טלפון ספורות והתכתבויות אישיות וחילופי דברים פומביים ברשת, שקולה כנגד עדויות של מי שהכירו אותו היכרות קרובה יותר ובודאי ארוכה יותר. הנה שוב סיבה ל"היתקע" וכך אני מגיע לפתיחה נוספת:

הרי היינו כ"כ שונים ברקענו – שוני קוטבי אפילו, שלא לדבר על כמעט שלושה עשורים שהפרידו בינינו. אפילו בענייני שירה, לא הייתה בינינו הסכמה רבתי, אלא חלקית בלבד. גם דעתנו על ערכם של משוררים רבים לא הייתה כמובן זהה, אך לעיתים גם לא דומה. גם לא כל כך הסכמנו על כל מטרות מאבק המשוררים, ששי נטל בו חלק והיה מעורב בו מאוד באותה תקופה. אני סבור שמה שקשר אותנו, מלבד אהבת השירה, היה שהערכנו זה את זה. הערכתי אליו נבעה בעקר על אמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים. והוא….

והנה שוב סיבה "להיתקע". האם עליו באתי לדבר או על עצמי? וזה אולי המחסום העיקרי. אך הואיל ומה שיש לי לחדש נובע מהאינטרקציה האישית שלי עמו, אולי אין מכך מנוס? לפחות אנסה לתפוס מרחק:

מכל הדברים שבעולם, הטובים והרעים, כל הדברים כולם עומדים להם על כף אחת והמוות על הכף השניה. מכל המיתות, המיתה שאדם ממית עצמו במו ידיו, מתוך בחירה כביכול, גם היא עומדת לה מובדלת, יחידה, תמוהה ומכה בך, גם אם קרבתך לאיש לא הייתה גדולה במיוחד.

פתיחה מליצית מדי, אז אולי פתיחה אחרת:

כשמישהו נוטל את חייו בידיו, יש נטייה מובנת, לא רק לקרובים אלא גם לרחוקים יותר לחוש אשמה. מובן, שלאשמה זו יש צידוקים רק לעיתים רחוקות, וגם הם לרוב קלושים מאוד.

אך האם יש לפתוח בדרך שבה סיים את חייו. האם יש טעם לעסוק בכך? האם אני רשאי בכלל לעסוק בכך? האם העיסוק בכך לא יכול להביא משוררים אחרים להסיק מסקנות נמהרות מהדברים. כאילו זו תהיה גם דרכם שלהם ל"תהילה". "תהילה", שאם היא בכלל שרירה וקיימת, הרי שאין מפוקפקת ממנה ואין פסולה ממנה. והנה ניסיון לפתיחה נוספת:

יש דרכים רבות לסכם את פועלו של אדם. מביניהן יש שתיים הבולטות במיוחד: הראשונה, השכיחה יותר, היא לספר את עלילותיו ולמנות את מכלול תכונות אופיו ונהגיו והשנייה היא להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל.

הדרך המקובלת לספר את סיפור חייו בפירוט ולמנות את תחנות חייו, תכונותיו ונוהגו – הוא די מיותר ומה שספרתי למעלה, אולי, מספיק. הרי הרשת פתוחה. ולמרבית האירוניה בשל דרך מותו הפתאומית והבלתי צפויה הוא "זכה" למה שמשוררים מעטים, חיים ומתים כאחד זוכים לו, לכתבות לא מעטות, כשגולת הכותרת הייתה, כאמור, כתבת מגזין ארוכה במוסף "הארץ" (אני יכול רק לשער כמה ייחל וכסף למאמר על שירתו או ספר שיריו השני באחד ממוספיו הספרותיים של העיתון, עוד בחייו; אך זה כמובן לא ניתן לו. כאמור איני מאשים איש, וגם איני רוצה לקונן במיוחד על הערכת-חסר לשיריו, יותר הייתי מלין על הדרך של המבקרים לבחור את נשוא ביקורתם – ואת הטהרנות המזויפת שבה הם מתרצים זאת).

הדרך השנייה היא כאמור להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל, בהנחה שיש כזו. ואצל שי, למרות היכרותנו הקצרה יחסית, למדתי שהייתה כזו ועוד איך. "דברי אמת נכרים" גם למרחוק. דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" המקומית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. זה ניכר גם בעמדותיו ודבריו ב"מאבק המשוררים".
היבט זה בא לידי ביטוי בולט בכתב העת הרשתי "כאוס" שערך , בו הציג שירים שאהב, בעקר של משוררים פחות מוכרים, כשהוא מלווה אותם באבחנות שיריות קצרות, מדויקות, עדינות וחכמות. הערותיו היו תמיד מאופקות ולעולם לא מתלהמות ופולמוסיות. זו עובדה מעניינת מאוד על רקע תיאורו (ע"י אחרים) כ"דמות סוערת". אבחנותיו לא היו מחניפות ובודאי שלא על מנת לקבל תגמול כלשהו בעתיד.

גישה ונימה זו וכן נדיבות רבה ניתן למצוא גם בראיונות שנערכו עמו במסגרות לקידום ספרו, כמו "ביקור בית" באתר "ספרים". או ב"המלצת השבוע" ב"חדשות הספרות" ב Y-NET

וכאן, כפי שהבטחתי למעלה, אני מגיע לסיבה שבגינה חשתי שאני חב לשא"מ חוב של כבוד. לי למשל לא היה דבר לתת לו בתמורה, אפילו בלוג אין לי, והוא היה נדיב כ"כ כלפי כפי שניתן לראות בדבריו על ספרי, שאפילו אני חשתי שהם מופרזים. נדיבותו הייתה ללא שיעור. הוא הפתיע אותי כשבחר דווקא בשיר שלי לציון שנתיים ל"כאוס".
ואם לא די בכך, בתגובה לשיריי שפורסמו ב y-net כתב: "טוב לדעת שיש עוד משוררים שיודעים את המלאכה היטב ויכולים ללמד את הצעירים איך לכתוב שירים טובים, מדויקים ומלוטשים ועדיין מלאי חוכמה ורגש, מבלי להזדקק לכל מיני תוספות שונות ומשונות או לנוסחי הבעה מפותלים שאינם מוסיפים לשיר דבר".
ואני מה אני עשיתי בתמורה לנדיבות זו. דבר לא. החוב, דומני מובן.
היו עוד פתיחות. לעיתים הפתרון להרבה מצוקות והתלבטויות הוא ה"דד-ליין" שמיישות מאיימת הופכת ליישות גואלת. כשענת קוריאל סיפרה לי שהיא ורונית ליברמנש עומדות לייסד את אתר "ליריקה" שהוא כפי שנכתב: "צץ בהשראת בלוג השירה האהוב עלינו,“כאוס", לזכרו של מייסדו, המשורר שי אריה מזרחי, ז"ל" ובקשה שאשלח שיר חשבתי שהשורות הצנועות שכתבתי סמוך לפטירתו של שי, ושמרתי כמוטו למאמר שהתכוונתי להשלים מתישהו יכולות להתאים לבמה זו בראשית דרכה. ענת ביוזמתה ובלי שידעה על כך, בקשה שאפרסם כאן, ביום השנה למותו, מאמר. הבטחתי שאעשה זאת. והבטחות, כך נדמה לי וכך אני נוהג, יש לקיים (ולכן אני גם מבטיח מעט).
למרבית האירוניה, גם "כאוס" וגם "ליריקה" בעקבותיו מצטיינים בתמציתיות ובהעדר מוחלט של סוג כלשהו של "כאוס". המאמר שלי לעומת זאת הולך בהחלט בכיוון לא רצוי זה. כדי שהמאמר הזה לא ילקה ב"כאוס" מוחלט אולי רצוי להתחיל.

הנה עתה למשל אני חוזר מאירוע בתיאטרון י-ם, שם התקיימה פגישתנו היחידה, ואני תוהה אולי אתחיל מכאן, מחנות הספרים ומבית הקפה. אביא את רשמיי מדבריו, מתגובותיו, שהם כל כך שונים ממה שקראתי עליו.

את שי פגשתי בקיץ 2012 בי-ם. הוא הגיע עם תיק גב כבד ועמוס. מאחר ואני מניח שלא היו שם מטילי זהב, היו שם כנראה ספרים. ספריו? כנראה ואולי גם ספרים אחרים. לא שאלתי. ישבנו בקפה בתיאטרון, משום שהמקום היה קרוב לאולם שבו התקיים אירוע שירה ששי היה אמור להגיע אליו, מאוחר יותר. כדרכי, כאיש ירושלים מאז לידתי, וכמי שבילה את ילדותו לא הרחק, כבר בדרכנו מהחניה ליד הוילה של שרובר, סיפרתי לו על ייחודה וגדולתה בעבר הירושלמי הקרתני והצנוע של שנות השישים והצעתי לו להתקרב ולהציץ מבעד לגדר ולראות את העזובה וההזנחה. לראות איך עוברת לה תהילת עולם. זה לא עניין אותו כלל. גם אח"כ כשעמדנו ברחבת התיאטרון, פנֵינו אל הנוף היפה הנשקף דרומה ואני מצביע על נקודות שונות בתמונה הפנורמית, הבנתי ממנו חיש קל, אף שעשה זאת בנימוס מופלג, שלא לשם כך התכנסנו. אני מספר זוטות אלו מסיבה אחת, נראה היה שכל התעסקות שאינה נוגעת לשירה, לא עניינה אותו, לפחות באותם ימים. כזה היה האיש.

כשנכנסנו פנינו למדפי השירה שבחנות. הוא קרן מאושר כשספרו "הוא המסמן את המקום" נמצא שם. כשאשה ששוטטה בחנות שאלה לשמותינו (והתאכזבה מאוד כשהשמות לא היו מוכרים לה, מה לעשות ולשי לא קראו רוני סומק למשל) ואח"כ עלעלה בספרו של שי, הוא נדרך. הוא בודאי היה "ממריא" אילו הייתה מחליטה לקנותו. ספרי שלי לא היה שם ושי הציע שייגש למוכר להזמינו, כדי שיהיה על המדף בעתיד. בקשתי שימנע מכך. זה מראה ששי יכול היה להיות גם קצת "שובב". אח"כ התיישבנו ושוחחנו. שי היה ענייני, קצר, רהוט, די שקט ורגוע, אפילו נחמד וענה בנימוס גם לשאלותיי האישיות, הלא מעטות, גם אם בקצרה. בענייני שירה אני מוצא לנכון לציין שני עניינים שיש בהם כדי להעיד על גישתו לשירה. הראשון, כששאלנו זה לדעתו של זה על משוררים שונים, ביקורתו כלפי אגי משעול הייתה שמפריע לו שאין לה יחס רציני מספיק לשירה. אני סברתי שזה דווקא מעיד לזכותה (שכחתי לציין בפניו שגם לו שירים "לא רציניים" כמו "ציוּן", "משל בעוגה" ו"[כל הברווזים שטים]", אם כי מרבית שיריו , יש להודות, "רציניים"). השני, כשציינתי בפניו כמה אהבתי את שירו "מתחת לכל מקום אחר" מתוך "ציוּן" ספרו הקודם, (שיר הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" עמ' 25) הוא פטר אותי כשאמר שהוא כבר רחוק מזה, שזה לא מעניין אותו כיום כלל. זה כמובן הפתיע אותי מאוד. "זה עדיין שיר שלך" אמרתי לו. עובדה זו מפתיעה עוד יותר מהסיבה שבספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון.

שעת ההשקה התקרבה, הצעתי לסיים, אך הוא הניח שתתאחר וישבנו עוד מעט. כשיצאנו, ועמדנו להיפרד, התנצלתי שאולי השתלטתי על השיחה יותר מדי, והוא הרגיע אותי אך אמר שחשוב לו לספר לי דבר נוסף. ליויתי אותו במעלה הרחוב, והוא ספר לי, רגוע קצת פחות, אך לא נסער יתר על המידה, שהחליט לנתק את קשריו עם דמות ידועה מעולם השירה. לראשונה ראיתי את נטייתו להקצנה. ניסיתי לאזן את הדברים ואת התמונה הקיצונית קצת שצייר, וכבר הגענו לקצה הרחוב שבו התקיים האירוע. מאז עיניו הנוגות נשקפו לי רק מתמונתו בפייס.

אני משתדל לנהוג לפי הכלל מה שאהוב עליך עשה לחבריך ולכן לספרי שירה הראויים לכך, אני נוהג לכתוב משוב ענייני וכן (תוך שאני "מסנן", לעיתים, משוררים שאינם ראויים, אף שספריהם אולי ראויים). משוררים לא מעטים, חלקם כאלה שלא פגשתי או אפילו התכתבתי אתם מעודי, מופתעים לקבל ממני משוב מעין זה. כך גם עשיתי לשני ספריו של שא"מ, אף שכאן לא הייתה הפתעה. הואיל והמשוב מתייחס בפרטנות לשירים, אני ממעט בד"כ בסופרלטיבים כלליים וכמעט שאיני מתייחס להיבטים התוכניים, וכעניין של עיקרון, איני מפרשן שירים. אני שם את נפשי בכפי ומציין שירים או קטעי שיר שצדו את עיני לטובה וגם להיפך ומדגיש כאלה שאהבתי במיוחד (במובן של "אהבתי-הערכתי"). כשב"אהבתי" אני מתייחס לשני המרכיבים העיקריים של השיפוט הפואטי-אסתטי: האיכות הפואטית האובייקטיבית יותר וה"התחברות" הסובייקטיבית. אף שהמשובים הנפרדים שלי לספריו, כללו גם הסתייגויות, שא"מ קיבל את המשובים בברכה, גם אם לא בהתלהבות. אציין ששינויים עריכתיים מועטים שהצעתי (לאחר מעשה, כי השירים כבר נדפסו בספרים) נדחו בד"כ ולא בשל חוסר המעשיות והתוחלת שבכך. הואיל וכמעט כולנו בטוחים שהשיפוט השירי שלנו עדיף, ציינתי לעצמי, לעיתים, שזה אולי סוג של גאווה מקצועית המהולה בקורטוב של עקשנות מצדו; אני מקווה שהוא לא חשב שהצעותיי אינן אלא סוג של יוהרה של יודע-כל, מצדי. לפי תגובותיו ויחסו אלי – כנראה שראה זאת כדיון ענייני ותו לא.

קראתי שוב את המשובים. כפי שציינתי מקודם, חשוב היה לי להביא תחילה את הדברים כפי שנחוו, בעת שנחוו, שלא בחוכמה שלאחר מעשה. גם כאן אעשה זאת, אך אביא לאחר מכן בנוסף את התרשמותי, גם לאחר קריאה חוזרת של שיריו ודבריו, כשאין מנוס מראיה חדשה של שיריו, בצל המעשה.

ספרו הראשון "ציוּן" שיצא ב-2003 בהוצאת "כרמל" הוא ספר שירה יפה, מעניין, בוגר, מעטים בו סימני הבוסר, ויש בו שירים לא מעטים המעידים על כשרון ניכר. לעיתים, אף בשיר מינורי כמו ["בחורשה ליד הבית"] מתגלית רגישות לשונית פואטית ראויה לציון ולשבח בשורות כמו:"החורשה מביטה בהם משועשעת,/ שורקת המיה ירוקה". רגישות-לשונית זו, שלדעתי היא נשמת אפה של השירה, באה לידי ביטוי בשירים רבים אחרים. במיוחד אהבתי, וכבר ציינתי זאת, את שירו "מתחת לכל מקום אחר" הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" ששני בתיו הראשונים הם שירת מופת משוחררת ועולצת. כאלה הם גם שיריו "ועכשיו כשאת בהודו" וכן "הזמנה לארוחת בוקר" ("בואי ושבי עמי לארוחת בוקר,/ הקפה מזמר עוד אדים נדיבים"), "תמונות", "ניגון אביב", "שיר אהבה" ועוד שירים רבים נוספים שציינתי לטובה. בנוסף, לא רק הכישרון הפואטי של הכותב, נשקף מהשירים, כפי שנוטים לחשוב, אלא גם האינטליגנציה של כותבם. האינטליגנציה הגבוהה של שי נכרת כבר בספרו הראשון ומתעצמת בספרו השני.

ספרו השני "הוא המסמן את המקום" בהוצאת "רימונים", 2012, יצא תשע שנים לאחר ספרו הראשון. למי שהשירה היא מרכז עולמו – זו תקופה ארוכה מאוד. נראה שכתוצאה מכך גם ציפיותיו מהתגובות ומההד שיעורר הספר היו גבוהות.

הספר נפתח במוטו יפה מאוד, פניני אפילו: "שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו". זה אינו ספר קל לעיכול לכל אורכו, גם אם יש בו שירים צלולים, נהירים ונהדרים רבים מאוד. בניגוד ל"ציון", הספר חדשני מאוד בצורתו ובמבנהו. אין בו תוכן עניינים, אין בו שמות לשערים, אלא רק דפים עם שני קוים מקבילים מאוזנים החוצצים בין חמשת שעריו (והמופיעים גם בכריכה וכן לאחר השורות "שני חוטי חשמל/ מקבילים" בשיר הפותח, במעין גחמה או הצהרה צורנית בעלת מסר עמום) והכל בכוונת מכוון, כפי שכתב לי. בנוסף, יש בו גם שני שירים, האחד "אצבעות" המלווה בשבעה איורים של כף יד, והשני "רב שלבים וארור" המוכל בתוך לוח "אקסל". אלה כמובן מבנים צורניים מקוריים וחדשניים מאוד שדרושה תעוזה רבה כדי לכלול אותם בספר מודפס. ניתן לקבל או להסתייג מחדשנות זו, אך הם לא זכו להתייחסות כלשהי בביקורת. מעניין מדוע? הרי זה כ"כ שונה וחורג, מה גם שיש בשני שירים אלה גם הברקות תוכניות אחדות ולא רק מקוריות צורנית.

כבר בשיר הפותח "טייל עצמאי, / לא בשדות אחרים" הוא מסמן אולי את הדרך הפואטית אליה הוא שואף בספר זה. אף שהצהרה זו, מנוגדת לכאורה לדברים שאמר, בראיון המוזכר למעלה, שבו הוא "מודה" בהשפעה של מאיר ויזלטיר (המוזכר גם באחד משיריו "ציטוט"). השפעה זו, ניכרת לעניות דעתי, בחלק קטן מהשירים הנהירים יותר שלו. השירים הנהירים הם גם השירים הטובים יותר בעיני. אף שכל שירי הספר מעידים על האינטליגנציה השירית הגבוהה של כותבם ואין שם שירי בוסר עם אמירות בנאליות, אני אישית פחות אהבתי וגם פחות "התחברתי" לשירים בעלי האופי ההגותי יותר המופיעים בעקר בתחילת הספר. ובכלל זה לא ירדתי למשמעותם של ה"הגיונות הגיאומטריים" הכלולים בו, כמו בשיר "סוד הפשע" שהבית האחרון שלו, המופיע בגב הספר, מתייחס גם הוא "לקוים המקבילים". סיומת השיר, לעומת זאת, "וחוד הרמייה שבור" מרשימה מאוד. בהמשך, בעיסוק בנושא אדם חוה הנחש התפוח וכו' שבא לידי ביטוי מועצם ב"מחזה השירי" הקצר "זכר ונקבה ברא אותם" שי הציב רף גבוה ועמד בו די יפה.

בהמשך, סגנונו הופך להיות שוטף, גמיש, נהיר ומשוחרר יותר ומעיד על יכולות פואטיות גבוהות מאוד. במיוחד אהבתי את שירי השער השלישי, עתיר השירים, הפותח בשיר הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" שסופו "אני קורע לך שיר, מנחה/ מסִפרו של משורר/ נהדר, עלום". כאשר החבור בין "משורר נהדר" ו"עלום" מביע השקפה ריאל-פואטית מאוד ברורה, גם אם מצערת.

כאמור בספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון. כך למשל ב"שיר ביניים" הוא מתייחס ישירות לשיר הפותח את ספרו "ציון", וכן בשירו "ציטוט" יש התייחסות מפורשת לשיר "ציון" עצמו. בנוסף ניתן למצוא סימנים מוקדמים סמויים בספר "ציון" כמו "חלוט בתוכן כקליפות תפוחים" או "לתחנה הבאתי קליפות תפוזים/ וריחות מפרדסים, ואבנים מתקלפות/…" המסמנים מוטיב בולט "מעורי נובטים תפוחים קלופים" בספרו השני.

מאחר ושירתו בשני ספריו כנה מאוד, ניתן ללמוד ממנה דברים רבים על אישיותו – האישית ולא רק הפואטית. מובן, ויש להודות בכך, שיש דברים שנגלים ב"חוכמה לאחר מעשה", ואז השירים ניבטים אליך אחרת, בזוית חדשה. כבר בשיר הפותח את "ציון" הוא כותב: "הקולות לוחשים לי/ עוד לא.// – אינני מבין./ עוד לא?/ / לא, עוד לא, ראה, כעת/ קרב פנים אל פנים/ איני מסוגל לשאת/ אך ברור וגמור עמי/ לנצח במלחמה הזו// – שוב איני מבין./ הצלחת לבלבל אותי//….". ב"שיר ביניים" בספרו השני הוא מתייחס ישירות לשיר זה וכותב: "בשיר הפותח את ספר שיריי הראשון…מאז, כל יום הוא/ קרב פנים, בין פני המציאות לבין/ הפנים החפצות בה, אך/ במקום להשיגה מתכנסות/ בשורות הראשונות בשיר." ובהמשך השיר "קשה. אבל ממשיכים". ניתן ללמוד מהשיר לא רק על ההתמודדות האישית, היומיומית, הסיזיפית, הקשה, שאין לה סוף, אלא גם את החשיבות הגדולה של השירה, כחלק בלתי נפרד של חייו, כגואלת אפילו, בהתמודדות זו. מעניין לציין שכששאלתי על הצלחתו בהפצת ספרו, הוא ענה לי במייל (ללא מרכאות): "קשה. אבל ממשיכים".

גם ב"קוצים רק טוב" שב"ציון" כשהוא כותב: "…אני/ שכוב אצל הדוקטור בסבלנות ממתין/ שיפצפץ אותי" ניתן להבין זאת היום אחרת. וכך בשיר "דילמה" ב"הוא המסמן את המקום": "…אם כבר אזי/ להישרף בתנועה אחת/ חדה/ לא ביגיעה". כך גם בשירו "חיים" שבספר זה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מקוצרת: "הוא הלך אל עולמו בלי להותיר/ רושם גדול על העולם". בהמשך השיר השורות היפות כל כך, שגם אבידן היה יכול להיות גא בהן: "לא דפק בכתליו, כתליו לא ענו בו משב" ובהמשך "אין זה הזמן עכשיו/ חיים, אין זה הזמן לשינוי/…" (המזכירים את "קולות לוחשים לי" ואת הדיו ב"שיר ביניים" שהוזכרו למעלה). בסוף השיר מופיעה התמונה המזויעה: "אך כשכרתו את ראשו מצוארו/ במקום שיתרוצץ אנה ואנה/ כתרנגולת כרותה, ללא/ פניו, נחת ושב על הארץ כסלע/ איתן". גם את שירו "שבע שורות על פלא הירקון" הוא מתחיל בתמונה לא אידילית: "טיול בירקון, חלקי גופה של משורר צפים לעברי…". את הפרשנות ואת ההד הכואב של הדברים, נותיר לקוראים.

שירתו של שי הייתה בלי ספק ראויה להתייחסות נרחבת ומעמיקה יותר, הן בשל איכותה, הן בשל ייחודה והן בשל כך שהוא עשה כה רבות למען שירתם של אחרים. העובדה שהשירה הייתה במרכז חייו אולי הוסיפה לכך מימד (טרגי) נוסף. היו שצפו, וביניהם יצחק לאור בשולי כתבת המגזין הנ"ל במוסף "הארץ" (ולא במוסף הספרותי – חלילה) שהנה עכשיו, עם מותו, תגאל שירתו מאלמוניותה (היחסית). בהכירי, גם אם בהיכרות קצרה יחסית, את מנגנוני התפעול והשפעול של הפרסום והביקורת, הייתי די ספקן. עתה, כשנה לאחר מותו ניתן לומר שהיה לספקנותי על מה לסמוך, גם אם היו מאמרים או מחוות ספורות לזכרו (את רובן, גם המודפסות והלא רשתיות, ניתן לראות בעמוד הפייסבוק שלו ). מחוות אלו זכו, לצערי, להד עמום, שנבלע ב"רעש" שאינו פוסק לרגע בהשקות, בפסטיבלים וכמובן בראי המשקף את כל אלה (ושל עניינים, זוטות והגיגים אחרים) – הרשת הכל יכולה. זו המדמימה את קולו הפואטי, השקט, היפה, האמיתי, הכן, העמוק והכואב של היחיד.

יהי זכרו ברוך

ספרו של דוד אדלר 'סקיצות לתמונה בלתי שלמה' בהוצאת 'אבן חושן' זכה בפרס ר"ג לשירת ביכורים תשע"ג