ארכיון חודשי: נובמבר 2013

חריקות / מיקה שוהם

חריקות / מיקה שוהם

הַפִּצּוּל מַתְחִיל בַּקָּדְקוֹד
שְׁבִיל מְדֻיָּק מְפַלֵּחַ יַלְדָּה לִשְׁתֵּי קוּקִיּוֹת,
שְׁתֵּי שְׂדֵרוֹת שְׂעָרוֹת מְתוּחוֹת חָזֶה
בְּגֻמּוֹתֵיהֶן אֲדֻמּוֹת הָעוֹר.

עַל הָאֲרִיחִים הַמְּצֻיָּרִים מִפַּעַם
הַחֲרִיצִים שֶׁלָּהּ מִתְגַּעְגְּעִים לָאֲדָמָה,
מִתַּחַת לַחֲצָאִית כְּבָר גּוֹאֶה הֶעָפָר
לְרַבֵּב אֶת הָרִצְפָּה הַמַּבְרִיקָה.

יַלְקוּט מַצְמִיחַ יַלְדָּה מַצְמִיחָה שָׁרָשִׁים
גַּרְגִּירִים חוּמִים מִתְגָּרְדִים מַחְשָׁךְ,
מִתַּחַת לִיצִיקַת הַבֵּטוֹן
נֶחְנָקִים רַחֲשֵׁי הַתְּסִיסָה.

בִּרְכַּיִם מְאֻמָּצוֹת בְּלִימָה
מִישֶׁהוּ דּוֹחֵף לִשְׁעֹט קָדִימָה,
מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ, יְדֵי הָאֵם בְּאִטִּיּוּת
מְנַגְּבוֹת אֶת מַגֶּבֶת הַמִּטְבָּח

בַּהֶרֶת פְּלוּמַת עוֹר הַתּוֹף מַתְרִיעָה
פְּקִיעַת מִילְיוֹנֵי בּוּעוֹת רוֹק זְעִירוֹת,
לְשׁוֹן הָאֵם נִתֶּקֶת מִחִכָּהּ
אֲוִיר חָזֶה דָּחוּס עוֹמֵד לְהִשְׁתַּחְרֵר.

כְּשֶׁרַגְלַיִם מוֹשְׁכוֹת לְעָפָר לֹא רָמוּס
וּשְׁבִיל קָדְקוֹד מַבְהִיק אַחֲרֵיהֶן,
קַוֵּי הָעוֹלָם חֲדֵלִים לְהַקְבִּיל
כְּשֶׁהַשְּׁבִיל הַמְּרֻצָּף נִזְנַח מֵאָחוֹר

תְּשׁוּקַת רְמִיסָה אֶל עָפָר לֹא מוּפָר
נַעֲלַיִם שְׁחוֹרוֹת מְמֹרָקוֹת בָּרוֹק שֶׁל אִמָּא,
מֵעֲלֵיהֶן מִתְנַפְנֶפֶת יַלְדָּה יְחֵפָה
חֲרִיקוֹת בְּאַדְמַת הָהָר.

ניקוד: חני צפריר

הדוברת מתארת פיצול שמלווה אותה מימי ילדותה, שהכתיב שתי התנסויות: האחת נראית לעין והשנייה סמויה, חתרנית. הפיצולים באים לידי ביטוי בתסרוקתה המדויקת והמסודרת של הילדה לעומת "תשוקת הרמיסה", התשוקה להפרת הסדר הקיים. האם הדוברת הצעירה יודעת שיום אחד תנסה להפר את הסדר החברתי – מגדרי הקיים ולפרוץ למרחבים (אורבאניים או נפשיים) חדשים מבעד לכותלי המטבח, שם שוהה אמה?

* / רונן אלטמן קידר

* / רונן אלטמן קידר

אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּרַעַשׁ מַתְמִיד
שׁוֹמְעִים אוֹתִי?
אֲנַחְנוּ דְחוּסִים בְּסֻכָּר חוּם נוֹזְלִי
וְלֹא שׁוֹמְעִים דָּבָר.
מִלֵּדָה מְשַׁכְּכִים חֲרָדָה בְּדִבּוּר,
נֵעוֹרִים מִן הַדְּמָמָה.

ניקוד: חני צפריר

רעש מתמיד מציף אותנו. חלקו פולש אלינו מן החוץ, חלקו מיוצר במעמקי הנפש המתחבטת. ואף פעם אין לדעת מה קשה יותר לשאת: את הרעשים או שמא את הדממה.

פוליטי / טל בכור

פוליטי / טל בכור

הָעוֹלָם אֵינוֹ קָשׁוּחַ
הוּא נוֹתֵן לִי לְהַחְלִיף מִלָּה בְּמִלָּה
רֶגַע בְּרֶגַע
לְחוֹרֵר אֶת הָרִקְמָה
לְהַבִּיט לְתוֹךְ הַיָּרֵחַ כְּמוֹ לְתוֹךְ אִישׁוֹנַי
לִגְרֹעַ, לִגְרֹעַ
לְהַחְסִיר
לַחְזֹר
וְלִזְרֹחַ.

ניקוד: חני צפריר

העולם אכן אינו "קשוח", אינו קשיח כי אם נזיל, מתהווה, משתנה תדיר. בני האדם הם שמנסים לדבוק באשליה שלפיה קיים סדר מלאכותי. אולם במציאות המתהווה הירח הולך וסובב, נע סביב כדור הארץ במסלול קבוע, הנמשך 29.5 ימים.

כָּאוֹס / מיכל פירני

כָּאוֹס / מיכל פירני

"אוּלַי אֵין טָעַם לְקַיֵּם אֶת הָעֶרֶב"
כָּתַבְתָּ.
בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁתְּמוּנָתְךָ קוֹפֶצֶת לְפֶתַע
בָּגִ'ימֵייל, בָּפֵיְסְבּוּק
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לָמָּה הֵקַלְתִּי רֹאשׁ
וְאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִסְלֹחַ לִי וּלְךָ,
שֶׁאָמְרוּ שֶׁמַּתְּתָּ וְחָשַׁבְתִּי שֶׁזּוֹ בְּדִיחָה.

רֵיחוֹת שֶׁל עָרָק וְאָנִיס וּשְׁקֵדִים מָרִים,
מְלַוִּים אֶת מִי שֶׁעוֹד זוֹכְרִים,
אֶת שְׁאָגַת הָאַרְיֵה הַפָּצוּעַ,
בְּלֶכְתְּךָ מֵעִמָּנוּ
אֶל הַמָּקוֹם.

08.10.13

ניקוד: חני צפריר

השיר שכתבה מיכל פירני בעקבות היכרותה עם המשורר והעורך, שי אריה מזרחי, מדבר בעד עצמו. זועק ממנו ההיעדר והצורך האנושי הבהול למלאו במשמעות, שתאפשר לחיים להימשך.

חֶבֶל / תמי קויפמן

חֶבֶל / תמי קויפמן

מִדְרָכוֹת שֶׁל קַיִץ
סִמְּאוּ בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע
שָׁעוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל שֵׁנָה חִלּוֹנִית
לָחֲשׁוּ
סִפּוּר יְלָדִים 

הַחֹם טִשְׁטֵשׁ אֶת הָרְאִיָּה
וְעָטַף יַלְדוּת 
שֶׁקָּפְצָה בְּחֶבֶל

עַל מִדְרֶכֶת קַיִץ לוֹהֶטֶת
רָקַדְתִּי בֵּין הַקַּוִּים.

דְּבוּקָה לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ,
צוֹפָה בָּרְחוֹב
שֶׁנִּרְדַּם
אֲנִי מְכִינָה אֶת הַחֶבֶל
לַגִּלְגּוּל הַבָּא

ניקוד:חני צפריר

לכאורה תמונת ילדות שגרתית בקיץ הלוהט, בין השעות שתיים לארבע. האימהות נמות את שנתן הקדושה והילדים תרים אחר עיסוק או מתבוננים במה שנסתר מעיניהם בשעות הפעילות. החבל הוא מוטיב העובר לאורך החיים, כשהקונוטציות שהוא מעורר אינן חיוביות בהכרח.

* / גילית חומסקי

* / גילית חומסקי

אֲנִי מַתָּנָה
בַּאֲרִיזַת נְיָר שָׁקוּף
עִם בּוּעוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת
שֶׁמֵּעֵבְרָן
מַמְתִּין הַחֵפֶץ

ניקוד: חני צפריר

אם תרצו, השיר הקצרצר הזה מנתץ דיכוטומיות מגדריות. הדוברת בשיר בוחרת להיות גם מתנה ארוזה עם "בועות מתפוצצות" וגם חפץ, ומרגע שהיא מנתצת את הדיכוטומיה, זו מתאיינת מאליה.

אחרי הניתוח / תום הדני

אחרי הניתוח / תום הדני

מְשַׁכֵּךְ הַכְּאֵבִים הֶחְלִיק אֶת חֻדֵּי הַקּוֹצִים
שֶׁהִשְׁאִירָה הַסַּכִּין. חֲרִיצֵי הָעוֹר
הֵחֵלּוּ לְהִתְאַחוֹת לְצַלֶּקֶת רוֹכְסָן,
אַךְ דָּבָר לֹא עָזַר
עַד שֶׁמְּהִירוּת הַנֶּפֶשׁ הֶעְפִּילָה
עַל מְהִירוּת הַבָּשָׂר.

ניקוד: חני צפריר

איך נוצר יופי אומנותי מחומרים כגון ניתוח, קוצים, סכין, חריצים וצלקת?
למשורר פתרונים – כשבמקרה שלו, מהירות נפשו העפילה על מהירות הבשר.

אני / אנה בניאל

אני / אנה בניאל

א.

כְּשֶׁלֹּא עוֹנִים לִי אֲנִי מִתְמַלֵּאת בּוּעוֹת
חֲלוּלוֹת וְשׁוֹקַעַת בִּשְׁתִיקָה
הַשְּׁאֵלוֹת צָפוֹת בִּי מִתְנַגְּשׁוֹת בָּאֲבָרִים
וְהַתִּקְתּוּק מוֹצִיא אוֹתִי מִדַּעְתִּי.

ב.

דַּמְיֵנוּ קְלִפָּה שֶׁל בֵּיצָה.
שְׁבִירָה כְּמוֹתָהּ.
פְּתוּחָה כְּמוֹ צִנְצֶנֶת חֲמוּצִים שֶׁנִּשְׁכְּחָה
סְגוּרָה כְּמוֹ חֲמָנִיָּה שֶׁטֶּרֶם הִבְשִׁילוּ גַּרְעִינֶיהָ
חֶבְרָתִית בֵּין אֲנָשִׁים
בּוֹדְדָה
וּמְאֹד מְאֹד אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

ניקוד: חני צפריר

הדוברת נותנת לקורא מפתחות לעולמה. היא בה בעת שבירה, פתוחה, סגורה, חברתית ובודדה. מכיוון שהאפיונים הללו עוברים דרך סדרה של דימויים, נדמה שהם מכסים יותר מאשר מגלים. וכך גם השאלות מרחפות להן בתום הקריאה.