ארכיון חודשי: ינואר 2014

* / עדנה שמש

* / עדנה שמש

הִיא אִבְּדָה אֶת יוֹפְיָהּ בָּרְחוֹב.
רוּחַ בָּא מִיָּמִים וְהָלַךְ אֶל יָמִים
גָּרַף אֶת יוֹפְיָהּ אֶל בִּיבִים נְעוּלִים,
וְשָׁכַךְ.
וּמָה אַחַר כָּךְ? אֵיךְ יִמָּצְאוּ לָהּ מִלִּים
לְבַקֵּשׁ אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשָׁהּ
בַּמַּרְאָה;

הִיא אִבְּדָה אֶת יוֹפְיָהּ כְּמוֹ שֶׁמְּאַבְּדִים
שְׁטַר חוֹב, כְּמוֹ שֶׁמַּפְקִיעִים מֵאָדָם פִּסַּת קַרְקַע
מֻצָּקָה שֶׁהָיְתָה פַּעַם שֶׁלָּהּ עַל-פִּי-חוֹק
וְעַכְשָׁו נֶעֶשְׂתָה גְּבַהּ-גַּלִּית.

בְּבָתֵּי עֲבוֹט בִּרְחוֹב אַלֶנְבִּי
בִּקְּשָׁה אֶת יוֹפְיָהּ, מֵאֲחוֹרֵי סוֹרָגִים
מָשְׁכוּ יָדָם מִמֶּנָּה, אֲדִישִׁים.
לְבַדָּהּ יָצְאָה אֶל הָרְחוֹב מֻכַּת קַיִץ וְעַכְשָׁו.
אוּלַי יִשָּׂרֵךְ יוֹפְיָהּ מֵאֲחוֹרֶיהָ, שֹׁבֶל אוֹר
אוּלַי זִיק זָעִיר,

שֶׁשָּב מִמֶּרְחַקִּים גְּדוֹלִים בִּמְהִירוּתוֹ הַנּוֹדַעַת,
אוֹ יִתְגָּדַּל בָּהּ בְּדַל הִינוּמָה, חֻפַּת תַּחְרָה
שֶּפַּעַם עָמְדוּ תַּחְתֶּיהָ שְׁנֵיהֶם, יָפִים וְנִרְעָשִׁים,
וְהִבְטִיחוּ הַבְטָחוֹת.

ניקוד: חני צפריר

*שיר על אובדן; אישה הולכת ברחוב ומאבדת את יופייה. תיאור מסלול האובדן, מבהיר באופן
חד-משמעי שהאובדן איננו זמני: הרוח שגרפה אותו שככה כבר, ובתוך "ביבים נעולים" אין תנועה של רוח. וכך חשה הדוברת בשיר עירומה, בעודה מתגעגעת ומבקשת את שהיה שלה – לשווא.

שַּחַר הִפְצִיעַ – שְׁלוֹשִׁיר / חגית בת – אליעזר

שַּחַר הִפְצִיעַ – שְׁלוֹשִׁיר / חגית בת – אליעזר

נַפְשִׁי נִכְרֶכֶת בְּנַפְשְׁךָ
עִם כָּל פְּגִישָׁה לֹא מְתֻכְנֶנֶת בְּאֵרוּעֵי שִׁירָה
הַנְּשִׁיקָה הַזֹּאת עַל לֶחְיִי
עִם אוֹתָם הַזִּיפִים
וְהָרֵיחוֹת הַגַּבְרִיִּים
יְקָרָה לִי אֵין קֵץ
כִּי הִיא שִׂיא קִרְבַת גּוּפֵינו הָאֶפְשָׁרִית

2.
אָדָם הוּא פָּנִים רַבּוֹת
לֹא כֻּלָּן מַצְלִיחוֹת לְהֵרָאוֹת.
לְמִלּוֹתַיִךְ קֶסֶם,
נַסִּי,
אוּלי נִשְׁבֹּר אָת הַשִּׂיא.

3.
כְּדַאי לוֹ, לַמְּשׁוֹרֵר, לְהִתְאַהֵב:
הַהֵעָנוּת תַּזְרִיק בּוֹ מְנַת חַיִּים
הַסֵּרוּב יָבִיא אֵלָיו
אֶת מוּזַת הַנִּחוּמִים.

ניקוד: חני צפריר

התשוקה והדחף לכתוב כרוכים יחדיו בשלושיר זה. אירוע השירה מזמן פגישה לא מתוכננת, אך רק במירכאות, משום שהתשוקה הסמויה היא זו הדוחפת את המשוררת לכתוב ולהופיע בערב השירה. ולבסוף, האמירה הארס-פואטית בשיר זה, אופטימית: כדאי לכתוב כי המילים מחוללות קסם, כדאי להתאהב כי התשוקה מטפורית לחיים וליצירה

זקפה ירוקה / רחל אשד

זקפה ירוקה / רחל אשד

אֶפְרוֹחִים צְהֻבִּים מִתְרוֹצְצִים בַּמַּדְגֵּרָה
הַשָּׂדוֹת בּוֹעֲרִים
כָּאן עֵצִים מְשֻׁנָּנִים בְּזִקְפָּה יְרֻקָּה
וְהָעֵשֶׂב כְּזִיפִים

לְעֵת עֶרֶב נוֹהֲרוֹת לִבְנוֹת הַכָּנָף
לַנָּהָר הַבּוֹטֶה
מִתְכַּנְּסוֹת לַהֲקָה לַהֲקָה
מִבַּעַד לַגִּ'ינְס הַשָּׁנוּי
גָּנוּז גַּם נוֹפִי

ניקוד: חני צפריר

בטבע הכל גלוי לעין, נטול כבלים חברתיים. האפרוחים מתרוצצים, העצים מתהדרים בזקפתם הירוקה והציפורים רוחצות בנהר ללא כל חשש או מבוכה, ורק האישה מסתירה את נוף גופה וחונטת אותו במכנסי ג'ינס. ולהרף עין צצה הכמיהה לחזור לגן העדן, טרום אכילת פרי עץ הדעת, כשאדם וחווה לא התביישו במערומיהם

התפייסות בגוף ראשון / איציק שחר

התפייסות בגוף ראשון / איציק שחר

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאַתְחִיל בַּטַּבּוּר,
בַּצַּלֶּקֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּגוּפִי.
מִמֶּנּוּ אֶתְפַּשֵּׁט
כְּמוֹ מַעַגְלֵי מַיִם
לְכָל הָאֵיבָרִים.
עִם הַטַּבּוּר קַל לִי לְהִתְפַּיֵּס,
הוּא חוֹלֵק עִמִּי
אֶת גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי.
גַּם הוּא מְכֻוָּץ מִגַּעְגּוּעַ.
מוֹךְ רַךְ מְרַפֵּד אֶת טַבּוּרִי
כְּבִטְנַת פְּתִילֵי תְּכֵלֶת
בְּקַן אַהֲבָה
לְהַתְחִיל כָּאן, זוֹ הַחְלָטָה טוֹבָה.

ניקוד: חני צפריר

*בשירו של איציק שחר מתמזגות שתי התחלות: ראשית החיים והכתיבה. היכן לפתוח את שירי? שואל המשורר, הבוחר להיצמד למטאפורה שמסמלת יותר מכל את ראשית חייו של האדם. כשחבל הטבור נחתך, נותר גלד שנושר לאחר מכן, אך הגעגוע הראשון שהתהווה בנפש האדם, נותר בעינו.

טיול לגבעת הצבעונים / רוחה שפירא

טיול לגבעת הצבעונים / רוחה שפירא

בְּלֵיל שׁוּשָׁן פּוּרִים, הָיְתָה הַלְּבָנָה בְּמִלּוֹאָהּ וְהִלָּה גְּדוֹלָה סְבִיבָהּ.
יָצָאתִי לַהֲלִיכָה קַלָּה, הָרוּחַ בְּגַבִּי וְרֵיחַ אָבִיב בָּאֲוִיר.
יָמִים רְחוֹקִים קָרְבוּ, חוֹלוֹת חִלְחְלוּ אֶת הַזְּמַן הַהוּא,

זָכַרְתִּי מֵאָז אֶת פִּרְחֵי הַבָּר וְקָרָאתִי בִּשְׁמָם:
חַרְצִית צְהֻבָּה, סַבְיוֹן וְנוּרִית, דָּם הַמַּכַּבִּים ועֵין הַתְּכֵלֶת,
צִפֹּרֶן חָתוּל, זַמְזוּמִית סְגֻלָּה, מָקוֹר הַחֲסִידָה וְסִילֶנָה יְפֵהפִיָּה,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדֻמּוֹת, כְּחֻלּוֹת, לְבָנוֹת וּסְגֻלּוֹת.
כָּבַשְׁנוּ שְׁבִילִים בֵּין קוֹצִים וְשִׁבֹּלֶת שּוּעָל מְדַגְדֶּגֶת
וְהִנֵּה שָׁם בְּלֵב הַגִּבְעָה הַיְּרֻקָּה נֶחְבָּא הָאוֹצָר –
צִּבְעוֹנִים אֲדֻמִּים, נִפְלָאִים כַּחֲלוֹם.

וּבַדֶּרֶךְ חֲזָרָה, הָיוּ הַפַּרְדֵּס הֶאָפֵל וּבֵית הַקְּבָרוֹת הַמַּפְחִיד
וְהַבְּרוֹשִׁים נִצְּבוּ זְקוּפִים לְיַד הַגָּדֵר שֶׁעָלֶיהָ טִפְּסוּ חֲבַלְבַּל תָּכֹל
וְעוֹד פֶּרַח נִפְלָא בְּכָחֹל סָגֹל וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ קוֹטְפוֹת וּמוֹעֲכוֹת אוֹתוֹ
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּקֵי מַיִם קְטַנִּים שֶׁהָיוּ לְמֵי בֹּשֶׁם שֶׁל הַנְּסִיכוֹת הַיָּפוֹת.

ניקוד: חני צפריר

*הטיול לגבעת הצבעונים, מתייחס לשני טיולים:
בעבר הקרוב, הדוברת הבוגרת יצאה ל"הליכה קלה", וזו העירה את זכרו של טיול אחר, שהתרחש בעבר הרחוק, בילדותה. כך התלכדו יחדיו שני הטיולים, בנושאם מטענים ממרחבי זמן שונים. לא ברור האם האוצר, (הצבעונים האדומים) מתגלה בשני הטיולים, או שהוא שריד מן העבר, אולם כל עוד הדוברת זוכרת את הצבעונים, צבעם לא יועם.

דליות / גילית חומסקי

דליות / גילית חומסקי

שָׁלִיחַ הִגִּיעַ וּבְיָדָיו
בְּשׂוֹרָה עַל אַהֲבָה אוֹ נֶחָמָה
מֵרֶגַע שֶׁהוּנְחָה בְּיָדַיִךְ
מָה אַתְּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת

אַתְּ יְכוֹלָה לִחְיוֹת וְלָמוּת
אוֹ לְנַסּוֹת לִכְלֹא בֵּין הַדַּפִּים
אֶת פֶּרֶץ הַצְּבָעִים הַמְּשַׁגֵּעַ

כָּךְ זֶה נַעֲשָׂה:
כִּתְבֵי דָּלְיָה רַבִּיקוֹבִיץ
הֵם בְּחִירָה מְצֻיֶּנֶת
בֵּין הַיֶּתֶר,
בְּשֶׁל כֹּבֶד מִשְׁקָלָם.

כְּדֵי לִלְכֹּד אֶת מְלֹא הַצּוּרָה, הַצֶּבַע, הָרֵיחַ
תִּצְטָרְכִי לִכְלֹא אוֹתָם חַיִּים.
לִסְגֹּר עֲלֵיהֶם בִּמְלֹא כֹּבֶד הַשּׁוּרוֹת
בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁתִּפְגְּשִׁי אוֹתָם
הֵם יִהְיוּ זִכָּרוֹן שָׁטוּחַ
כְּמוֹ הַמְּשׁוֹרְרוֹת שֶׁמֵּתוֹת בְּטֶרֶם עֵת וְלֹא מֵתוֹת לְעוֹלָם

תִּצְטָרְכִי לְהִכָּנַע לְקַוֵּי הַמִּתְאָר.
פֶּרַח הוּא שִׁיר עַל פֶּרַח
וְזוֹ כְּבָר שְׁאֵלָה שֶׁל זֶהוּת.

בֵּין הַדַּפִּים
קְבוּרִים בְּקִפָּאוֹן הָרֶגַע
הַפְּרָחִים הַלְּבָנִים וְהָאֲדֻמִּים
וְיֵשׁ כַּמָּה דָּלְיוֹת
בְּתוֹךְ הַדָּלְיָה.

דִּפְדּוּף לֹא זָהִיר
יַפְרִיחַ מִתּוֹךְ סֵפֶר
שְׁלַל פֵיוֹת
מִסְתַּחְרְרוֹת חַסְרוֹת מִשְׁקָל
מְרַפְרְפוֹת בִּכְנָפֵיהֶן הַמֵּתוֹת

ניקוד: חני צפריר

*שיר על משוררות מתות ופרחים מיובשים: הניסיון להציל את הפרחים ולשמר בתוך הספר את פרץ הצבעים הנפלא, אינו אלא שאיפה ששיריה האלמותיים של דליה רביקוביץ, יעניקו לפרחים הללו מכוחם ויאפשרו לשמרם לאורך זמן. בעוד השירים יישארו לנצח כפי שהם, הפרח, בתהליך הייבוש, משנה את תכונותיו. הדוברת מנסה לעכב את המוות, ולהפיק מן הנבילה יופי חדש.