ארכיון חודשי: פברואר 2014

נוף בערפל / עמיחי חסון

נוף בערפל / עמיחי חסון

לתיאו אנגלופולוס

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל נְשׁוֹת הַסִּינֶמָטֶק הַמְבֻגָּרוֹת
גְּבָרוֹת מְכֻבָּדוֹת מַדִּיפוֹת בֹּשֶׂם זָר יוֹרְדוֹת לְאַט
בַּמַּדְרֵגוֹת הָרְטֻבּוֹת אוֹחֲזוֹת אַחַת בְּכֶתֶף הַשְּׁנִיָּה לֹא
לְהַחְלִיק וַאֲנִי אַחֲרֵיהֶן נִזְהָר מִלַּעֲקֹף בְּהַצְהָרַת הָרַגְלַיִם
כַּמָּה קָשָׁה בָּלוּת הַגּוּף וְהַגֶּשֶׁם מַתְחִיל לְטַפְטֵף כְּשֶׁאֲנַחְנוּ
בַּמִּרְפֶּסֶת פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיַּת דּוֹרְמִיצְיוֹן אוֹמְרִים הִגִּיעָה הַשָּׁעָה
לְהִכָּנֵס לָאוּלָם לְהָסִיר מְעִילִים לִרְאוֹת שְׁנֵי יְלָדִים בְּרַכֶּבֶת
מְחַפְּשִׂים אֶת אַבָּא מוֹצְאִים לַהֲקַת שַׂחְקָנִים נוֹדְדִים מוֹצְאִים
נוֹכְלִים מוֹצְאִים עוֹלָם רָטֹב לָלֶכֶת בּוֹ בִּכְבִישִׁים כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם
לֹא פּוֹסֵק גַּם אַחֲרֵי שֶׁהָאוֹרוֹת כָּבִים בְּהַר צִיּוֹן הַנּוֹף בַּעֲרָפֶל
מִסּוֹף הַחוֹמָה הַתֻּרְכִּית עַד חוֹמַת הַהַפְרָדָה הַסּוֹגֶרֶת כְּחוֹסֵם עוֹרְקִים.

(ירושלים, חורף תשע"ג)

ניקוד: חני צפריר

השיר נפתח באזכור שורה מתוך שירו הידוע של יהודה עמיחי – בהאירו דווקא אוכלוסייה חלשה של קשישות, שהחיים אינם מיטיבים עמן. לעומת הקושי לרדת במדרגות ולהילחם בכמישת הגוף, הסרט המוקרן מסיט את המבט לעבר עולם צבעוני וצעיר, בכיכובם של ילדים הרפתקנים, המשוחררים ממגבלות הגוף. בעוד נשות הסנימטק היושבות באולם מוגנות מן הגשם, הילדים בסרט חווים על בשרם את המגע הבלתי אמצעי עם העולם. ובכל זאת, הילדים הללו מייצגים בדיה קולנועית, אומנות לעומת מציאות.

שמחת הכתיבה / ליאורה בן יצחק

שמחת הכתיבה / ליאורה בן יצחק

שְׁעַת צָהֳרַיִם. בְּמֹחִי מִתְבַּשְּׁלִים
מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים
לְלֹא פִּסּוּק.
אֵינִי יוֹדַעַת לְאָן הֵם לוֹקְחִים
אוּלַי לְמָבוֹא שֶׁל חַיַּי.
הַגַּנָּנִים מְרוֹקְנִים בְּמַפּוּחַ אֲוִיר
אֶת הַמּוּזָה
מְבַשֶּּׁלֶת מָרָק לַצָּהֳרַיִם.
בְּתֵבַת הַדֹּאַר מְחַכֶּה
סֵפֶר שִׁירָה שֶׁהִזְמַנְתִּי.
וּבַחוּץ
גַּנָּן חֶרֶשׁ מְנַסֵּר אֶת עֲנַף הַלִּימוֹנִים
מֵעַל מְכוֹנִיתִי.

ניקוד: חני צפריר

"שמחת הכתיבה" של ליאורה בן יצחק, מעלה על הדעת את “שמחת הכתיבה” של שימבורסקה. ההבדל הוא מהותי: בעוד שימבורסקה עוסקת בשליטתה של המשוררת על ברואיה, וניתן לראות כיצד עולמה הליניארי מתעורר לחיים, בשיר זה השמחה מתקשרת דווקא לגישושים ולהיסוס, לרגע שבו המוזה חומקת מבין האצבעות, ויש פנאי להקשיב למתרחש סביב.

ענת חנה לזרע על השיר 'הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר'

ענת חנה לזרע על השיר 'הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר' מתוך ספר השירה 'צִיּוּן' של המשורר שי אריה מזרחי (הוצאת כרמל, 2003)

הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר / שי אריה מזרחי

מַה אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בַּפִּנָּה
מְעֻנֶּנֶת, טוֹבַעַת הַרְחֵק
בִּשְׁתִיקָתֵךְ הַקּוֹדֶרֶת. אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה
וְצוֹנֶנֶת

רְאִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מַתְנָה אֲהָבִים
עִם הַקִּיר, אֵיךְ עוֹלֶה
וְשׁוֹטֵף מִתּוֹךְ הַבִּיבִים
נֹגַהּ אֶת פָּנַיִךְ.

בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,
הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים
וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.

אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים
נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים.

נכתב תוך התבוננות בציורו של אדוארד הופר, "אורשמש בקפטריה"

זרה יקרה, נמענת, מה לך כי מעוננת? נחשקת, מפני מה את שותקת? נאווה, אנה נטבעת תאווה? ביקור אקראי בבית קפה אורבני, מְזַמֵּן למשורר מראֶה של אשה יפת תואר ומסקרנת, המושך-שוטף-הודף אותו ללב אפיזודה. האם תומחש זו, האחרונה, להזדמנות, תגולף כתקרית?

הבית הראשון ('משפט פתיחה'), נפקח כשאלה. נדמה כי מבקש המשורר להנכיח עצמו בפני הנמענת ולייצר עמה דיאלוג. האמנם? האין מביע המשורר אך רחש/ משאלת לב הפניה הישירה, כביכול, נעשית תוך מתן פרטים אודות האשה ומבהיר מה לכד בה עיניו. האם את שהוא מייחס לה, הוא למעשה חווה על בשרו ('השלכה')? הייתכן כי שמי המשורר הם מעוננים, קודרים? האם לזיהוי בדידות בזרה, נדרש, נזקק, אדם בודד השורה הראשונה יומיומית להפליא, ונושקת לשפת רחוב. כך מדגיש המשורר את המקום, השעה, ההתרחשות, את מקור הדברים. העניין הרומנטי – ארוטי שהוא מגלה באשה מבצבץ מתוך היומיומי, מפעפע מן החולין, נקלע מן השגרה.. הצינה האופפת רוחנית את האשה (לתפיסת המשורר), עומדת בניגוד מוחלט למתחולל בקרבו גופנית ומעוררת בו הכרח עז להנזילה, להתיכה, להפשירה.

כיצד? בשירה. השפה מִתְגַּבַּהַת/ מִתַּמֶּרֶת באבחה ומעתה תחלוש על השיר ארוטיקה פואטית/ פואטיקה ארוטית מעודנת:

בבית השני, מבקש המשורר את שימת לב הנמענת למעשה אהבים, הנשקף במשחקי אור החמה החמימה על הקיר הקר. כך הוא מקלף מעליו קליפה עבה וחושף את עור התבוננותו, את בשר רגישותו. האם זו דרכו לעודדה, שהרי היא בודדה? לייצר הסחה ולרככה? לרדד הרהורה ולעוררה? האם להאיר קדרוּת אטומה בקרני שמש העשויות להתפתל עמוקות? להמיס שתיקה, לשלהב קרירוּת? האין זו דרכו לגרות, לפתות, ללבות?

בבית השלישי, מזמין המשורר את האשה לארוחת בוקר: קפה חם הנוטף הבל בזמרה, מאפה טרי הלוהט מתנור קסמים. האם זו הזמנה לארוחת הבוקר המסחרית; קפה-ומאפה? האין זו הזמנה להתניית אהבים מלהטת וריחנית?

סיום השיר נשמע מבטיח. מתרחשת בו לראשונה תנועה של ממש, יציאה מבית הקפה. האם לדרך זוגית? האם זוהי תחילתה של הזדמנות אהבה, של תקרית תשוקה? האין זהו סוף האפיזודה? האם זהו מעשה אהבים נחשק? האין זהו סיומו האורגזמי המענג?

כל זאת ועוד:

draw140215

אדוארד הופר מקרר צבעים עד שהם מכחילים, מיישר קווים עד לחידוד הסביר, מרוקן משטחים עד לעקירה וכולא תכנם הדל עד לבידוד הבדידות. כך הוא מגליד התנועה בבית הקפה העירוני ומנציח מרחק מצויר הנפער ממילא לניכור בין שני היחידים, בין שתי הדמויות. ההווה רתוק ומרתק, כל הרגעים גלמודים מאד:
גבר כָּמֵהַּ לפרצה בחומת האויר להישיר דרכה מבט אנושי. . . . אשה מתכנפת בתוך כדור אַרְצָהּ שקועה במרקם השביר. . . . חלון גדול המביא רִיק מחניק ושופך קרן חדלון כזרקור. . . . נוף אורבני מלנכולי אפרורי הממתין מעבר לפינה/ לכביש.

בשירו של המשורר דן ספרי 'אֵין-דְּמוּתִי בְּבֵית-הַקָּפֶה' מצאתי התכתבות אמנם בלתי מכוונת אך כה מרגשת ומרתקת עם שירו של המשורר שי אריה מזרחי ועם ציורו של אדוארד הופר:

אֵין-דְּמוּתִי בְּבֵית-הַקָּפֶה / דן ספרי

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁקָּבַעְנוּ
נִכְנָס מִישֶׁהוּ אַחֵר לְבֵית-הַקָּפֶה
צוֹעֵד לִקְרָאתֵךְ בֵּין הַשֻׁלְחָנוֹת
אַתְּ לֹא רָאִית אוֹתוֹ
זֶה הָיָה אֵין-דְּמוּתִי
שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל הַכִּסֵּא הָרֵיק לְיָדֵךְ.
הִסְתַּכַּלְתְּ בִּשְׁעוֹנֵךְ
כְּשֶׁהַמֶּלְצַר הִתְקָרֵב
הִזְמַנְתְּ תֵּהּ צְמָחִים
אֲבָל אֵין-דְּמוּתִי לֹא הִזְמִין
אַמֶרִיקָנוֹ חָזָק כָּרָגִיל.
הִסַּסְתְּ אִם לוֹמַר לַמֶּלְצָר
שֶׁאַתְּ מְחַכָּה לְמִישֶׁהוּ
אֵין-דְּמוּתִי הִבִּיט אֵלָיִךְ מְחַיֶּגֶת שׁוּב
לַנַּיָּד הַכָּבוּי שֶׁלִּי
הוֹדָעַת קוֹלִי הַמֻּקְלָט
כְּבָר עָפָה מִשָּׁם אֶל הַשְּׁתִיקוֹת
אֲבָל אַתְּ כְּבָר יָדַעְתְּ.
פִּתְאוֹם הוּא נִגְלָה לְעֵינָיִךְ:
קָם וְהוֹלֵךְ.
הוֹלֵךְ.

יקרה זרה, ראי רצוני. היאך נמשך, נשטף, נשלף אני מלב ההתרחשות אל החלל, הבחיני בחסרוני. אני לחלוטין איני, ראי איך אני אוזל. היאך מומחש לְרִיק, מגולף כהרף אַיִן..

בניגוד עז למזרחי, השותת בשירו רצון להנכחה פיזית, מינית ושפתית בפני הדמות הנשית הזרה והנחשקת, מבקש המשורר ספרי בשירו להתאיין מן עולם הדמות הנשית המוכרת, הנאהבת עד הלום.

בניגוד עז להֱיוֹת בית הקפה בעבור הדמות הנשית בשירו של מזרחי מקום מפלט, מקום מסתור, מקום להתבדלות ומעין מקום גילוי וזינוק, מקום להזדמנות – בעבור המשורר, משמש בית הקפה לדמות הנשית בשירו של ספרי, מקום ליעוד, להתאחוּת, להתחבְּרוּת, המסתבר דווקא כמקום להתרחקותף\, לְהִפָּרְדוּת (פרדה). ומהו מבחינת המשורר, האהוב? שום מקום, אין מקום, מקום אֵינוּתוֹ, מקום היעדרו.

הבדידות בשירו של מזרחי היא בדידות של פרטים הַמִּטַּלְטְלִים ברוח. ואילו הבדידות בשירו של ספרי היא בדידות במסגרת של אהבה, של זוגיות, של קשר בקצה חוט. למעשה שני המשוררים תרים אחר שבירת הקיים, כאשר השוני בא לידי ביטוי במצבי דריכוּת שונים. בשעה ששירו של מזרחי נחתם בתנועה זוגית מְקֻוָּה ומיוחלת, ננעל שירו של ספרי בתנועת ההתרחקות..

במעבר חד מבוקר ללילה:
(מחווה שירית שנכתבה לשי עוד בחייו)

לַיְלָה שָׁחֹר / מיא שם-אור

לשי

חִבּוּק שֶׁל אוֹפַנּוֹעַ עִם רוּחַ לְבָנָה.
בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַסּוֹפֵר לְשִׁירִים שֶׁל חֶמְאָה.
סַבְתָּא לָקְחָה אֶת הַוּוֹדְקָה וְלָנוּ נִשְׁאָר בָּרַקָּה.
עִם בַּיִת קָטָן מֵאָחוֹר
נוֹסְעִים בְּשָׁחֹר
רַק בְּשָׁחֹר
כִּי אֲנִי בְּלִי קַסְדָּה
וְשׁוֹטְרִים בְּשָׁחֹר
יְפָרְקוּ
לָנוּ
אֶת
הַצּוּרָה.
עֲנָבִים לְבָנִים בְּלַיְלָה שָׁחֹר

* / יובל מנצ'יקוב

* / יובל מנצ'יקוב

בָּאת אֵלַי אֲדֻמָּה עוֹמֶדֶת בַּדֶּלֶת בַּחֹשֶׁךְ
בָּאתִי אֵלַיִךְ כָּרָגִיל מַגָּפַיִם וּבֹץ בַּכְּנִיסָה הִשְׁאַרְתִּי
מוּלִי בְּלִי מִלָּה וְעֵינַיִם בַּמִּפְתָּן עוֹמֶדֶת
חֹם תַּנּוּר וְרֵיחַ שֶׁל בַּיִת סָגוּר מְלַטֵּף בָּרוּחַ
בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת הָלַכְנוּ בַּחֹשֶׁךְ
תּוֹעֵי יָדַיִם בֵּין שְׁכָבוֹת שֶׁל בְּגָדִים
צֶמֶר עָדִין מְדַגְדֵּג בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה
הֵסַרְתְּ אֶת הָעִיר מֵעָלַי

ניקוד: חני צפריר

בשיר הקצר הזה יש אווירה השואבת את הקורא פנימה מיד. הפרטים הקטנים נמצאים כמו כתמי צבע, ומהדהדים סיטואציה רומנטית מוכרת ועם זאת חד פעמית וייחודית לזוג האוהבים הזה. דווקא החשיכה בשיר מבליטה את הצבעים ובו זמנית מחדדת את חוש המישוש.

קנאת סופרים / עודד בן – דורי

קנאת סופרים / עודד בן – דורי

אֲנִי מַאֲמִין בַּמִּלִּים שֶׁלְּךָ
כְּשֶׁהֵן מַחְלִיקוֹת בְּטִבְעִיּוּת
עַל הַלָּשׁוֹן
הָאֲרֻכָּה

שִׁבְעִים שְׁרִירִים מִשְׁתַּתְּפִים
בְּתַהֲלִיךְ הַהֲגִיָּה שֶׁל מִלָּה
בּוֹדֶדֶת

הַמִּלִּים מְרַחֲפוֹת סְבִיבְךָ
לְלֹא מְאַמֵּץ
הַכְּבִידָה לֹא פּוֹעֶלֶת
אַף שְׁרִיר לֹא זָע
וּבְכָל זֹאת

הֵן יוֹצְאוֹת מִמְּךָ
הַמִּלִּים
מְאֹרָע בַּתּוֹדָעָה הָאֱנוֹשִׁית
אֵין קִצּוּרִים
אוֹ דֶּרֶךְ לָצֵאת מִזֶּה

אַתָּה יוֹדֵעַ
לִבְרֹא עוֹלָמוֹת
שֶׁלֹּא מְצַיְּתִים
לַחֻקִּים הַיְּדוּעִים
מִלִּים מְקַשְּׁרוֹת
שָׁמַּיִם
לֵמַּיִם

וַאֲנִי תּוֹהֶה
אֵיךְ לֹא כָּתַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר שֶׁלְּךָ
קֹדֶם

ניקוד: חני צפריר

מיהו ה"אתה" בשירו של עודד-בן דורי? האם הכוונה למשורר אחר, שעלה בידו לכתוב את "השיר הנכון" ולעורר קנאת סופרים? או שמא ה"אתה" הוא אלוהים, שברא את העולם ב"עשרה מאמרות". וייתכן שהמשורר פונה אל עצמו במילות דרבון: להמשיך לשורר, להמשיך לברוא עולמות

חֲבָל עַל הֶחָלָל / ענת חנה לזרע

חֲבָל עַל הֶחָלָל / ענת חנה לזרע

אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁלֹּא פָּרַפְנוּ כַּפְתּוֹרֵי הַגּוּף.
הָרוּחַ נָשַׁם בֵּינֵינוּ חָלָל כְּאָדָם.
הִלַּכְנוּ כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת רוֹפְפוֹת עַל עֹרֶף פַּארְק חַם.

אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁבַּיָּם הֻטְבְּעָה הֶמְיָתְךָ לְאַחֶרֶת.
וְיָדַעְתִּי, אַהֲבָה מְעֻנָּה הוֹפֶכֶת יַבָּשׁוֹת לְאִיִּים, חַפִּים לִמְשׁוֹרְרִים.
אִתִּי חָנַקְתָּ, גַּם כְּשֶׁגּוּפְךָ בִּקֵּשׁ לַהֲגוֹת.

אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁלֹּא הֵנֵץ בֵּין סְבַךְ הַשִּׂיחִים
פֶּרַח הִדּוּק יְרֵכְךָ לִירֵכִי. אֵשׁ אֲדֻמָּה נִתְלַקְּחָה בָּעֵינַיִם
וְכָל פַּעַם דָּעֲכָה בְּרַעֲדַת עָשָׁן.

אַף פַּעַם.
לֹא הַיּוֹם כְּשֶׁאֲנִי עוֹרֶכֶת לָנוּ טְקָסִים סַסְגּוֹנִיִּים
וְכֶתֶר זָהָב שֶׁאַתָּה עוֹנֵד לְרֹאשִׁי, מְשֻׁבָּץ אֲבָנִים קָרוֹת
כְּבֵדוֹת מִנְּשֹׂא, עוֹגֵן תְּנוּעוֹת צַוָּארִי.

ניקוד: חני צפריר

*ההצהרה בשיר: “אף פעם לא אהבנו" – מתעתעת, כי ככל שמתקדמים בקריאה, כך מסתבר ששררה אהבה, אך "מעונה". העינוי הזה הצית "אש אדומה" בעיניים, והוא נמשך גם היום, ובא לידי ביטוי בטקסים ססגוניים ובכתר שמזכיר סד יותר מאשר עטרה.