ארכיון חודשי: אפריל 2014

שלוותה / רונית ליברמנש

שלוותה / רונית ליברמנש

יוֹגָה אֲמוּרָה לְהִשְׁקִיט תּוֹדָעָה
יוֹגָה אֲמוּרָה לְהַנְחִיל עֲנָוָה
אֲנִי-אֲנִי-אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת
לְתַמְלֵּל
אֶת הַתְּחוּשָׁה
הַמְּדֻיֶּקֶת שֶׁפּוֹקֶדֶת אוֹתִי
לִפְנֵי פְּרוֹץ הָ"אוֹם" הַקּוֹלָנִי,
בְּמוֹלְלִי אֶת רֵיקוּתָהּ הַיַּחֲסִית עִם
גְּוִיעַת הַצְּלִיל הַקּוֹלֶקְטִיבִי
הַמַּעֲצִים
אֶת הִדְהוּד נְשִׁימָתִי
הַשּׁוֹרְקָנִית

ניקוד: חני צפריר

קשיי ריכוז / ענת קוריאל

קשיי ריכוז / ענת קוריאל

אֲנִי מְכִינָה שִׁעוּרֵי בַּיִת:
כַּף יָדִי הַמַּחְזִיקָה עִפָּרוֹן
מְקַעֲקַעַת אֶת הַדַּף מֵרֹב הִשְׁתַּהוּת,
מַאֲמַצַּי מִתְנַכְּלִים לָאוֹתִיּוֹת,
הַמַּחְשָׁבוֹת דְּחוּקוֹת וּמְעֻרְפָּלוֹת.
הַיְּשִׁיבָה מוֹסֶרֶת אוֹתִי לְהִסּוּסַי
וְהֵם מִצְטַיְּרִים עַל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה
כְּמו קְלַסְתֵּרוֹנִים הַסּוֹבְבִים זֶה סְבִיב זֶה.

גּוּפִי נַעֲשָׂה רָפוּי.
הַמַּחְבֶּרֶת מֻצַּעַת לְפָנַי,
אֲנִי מַנִּיחָה עָלֶיהָ אֶת רֹאשִׁי.
חֲלוֹמוֹת
יַעַזְרוּ לִי לִפְתֹּר
מַהֲלָכִים בִּזְמַן עֵרוּת.

ניקוד: חני צפריר

רכבת מרכז / תות הרמס סאטורי

רכבת מרכז / תות הרמס סאטורי

תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת כְּשֶׁהָיְתָה כִּמְעַט לְלֹא שִׁנּוּי
מְתִיחַת פָּנִים קוֹסְמֶטִית פֹּה וָשָׁם
מַסְגִּירָה אֶת חֲלוֹף הַשָּׁנִים כְּבִישִׁים
שֶׁצִּבְעָם דָּהָה בִּשְׁנוֹת שֶׁמֶשׁ
הָאֱנוֹשִׁי חָזַר לִפְנֵי הָאֲנָשִׁים
הָעוֹבְרִים שָׁבוּ אַךְ לֹא חָזְרוּ אֲחֵרִים
לְהַפְנוֹת מַבָּטָם לְאָחוֹר.
אַלְטֶעזָאכֶען אַלְטֶעזָא סוּס וַעֲגָלָה
מַרְאֵה הָעִיר כְּבָרָק
וְאֵד לֹא עָלָה מִן הָאָרֶץ.

ניקוד: חני צפריר

תל-אביב בדרך לפגישה ב"תמוז"
29.12.02

הצימוד "רכבת מרכז" מניב גלי נוסטלגיה מיידים אצל האחת מאיתנו, הבוגרת יחסית, שגדלה לא הרחק משם, ברחוב דפנה. התחנה, שכפי שעולה מהויקי ממוקמת בין רחוב ארלוזורוב לדרך נמיר, הוקמה אמנם בשנות החמישים אך האחת מאיתנו כמו גם המחבר, מן הסתם לא זכו לזון את עיניהם בסוס ובעגלה [1] – באַלְטֶעזָאכֶען אַלְטֶעזָא סוּס וַעֲגָלָה – וגם באלטעזטן אלטשיך – שאכן חלפו מפעם לפעם ברחובות ילדותנו.

[1] התחנה הנוכחית נחנכה ב-3 בנובמבר 1954 עם פתיחת מסילת החוף, והיא שמשה כתחנת הקצה הדרומית במסילה. רציפיה באותה עת היו צמודים לחזית הצפונית של בניין התחנה הנוכחי. בשנת 1988 נפתחה התחנה במתכונתה החדשה: רציפי התחנה הועברו לתעלת האיילון והיא הפכה לתחנת ביניים, בנוסף לתפקודה כתחנת קצה כפי שהייתה עד אז. בשנים 2004 – 2005 בוצעו עבודות לבניית רציפים 5 ו-6 וכן חודש בניין התחנה, אשר התיישן ברבות השנים

רקמת החיבור / ענבר שפרוני

רקמת החיבור / ענבר שפרוני

"זוֹ תּוֹפָעָה מֻכֶּרֶת הַמְּכֻנָּה: תִּסְמוֹנֶת הַכְּאֵב הַכְרוֹנִי"
אָמַר הָרוֹפֵא וְהֵסִיר מִשְׁקָפָיו. פִּתְאֹם
שְׁתֵּי עֵינָיו- שְׁנֵי שְׂדוֹת קְרָב
בְּזוּזִים. לִחְלֵחַ, נִגֵּב בְּמַטְלִית וְהִרְכִּיב מֵחָדָשׁ.
"זֶה לֹא מְסֻכָּן אֲבָל אֵין לְזֶה תְּרוּפָה".

דְּבָרָיו הֵצִיפוּ אֶת הַחֶדֶר מַיִם חֲמִימִים. נִשְׁטַפְנוּ בָּהֶם שְׁלָשְׁתֵּנוּ- אֲנִי, הָרוֹפֵא וְאִמִּי. הִבַּטְתִּי בָּהּ. הִיא הִבִּיטָה בִּי. לְהֶרֶף רֶגַע שׁוּב נָשַׁמְנוּ נְשִׁימָה אַחַת. הָאוֹר עִמְעֵם קַוִּים לִכְתָמִים.
לֹא יָדַעְנוּ אָז לִקְרֹא אֶת הֶעָתִיד, גַּם לֹא בִּקַּשְׁנוּ לְפַעַנְחוֹ.
בְּיוֹצְאֵנוּ מִן הַחֶדֶר נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם הַחוּצָה גַּלִּים-גַּלִּים, וְאִתָּם אֲנַחְנוּ וְאִתָּנוּ דְּבָרָיו שֶׁל הָרוֹפֵא, הַמִּשְׁתַּבְּרִים עֲדַיִן בֵּין קִירוֹת
הַגּוּף
הַבַּיִת
הָעוֹלָם
שָׁנִים אַחַר כָּךְ וְעוֹדִי מִתְרַגֶּלֶת לַחַמְצָן הַקַּר בִּנְחִירַי, לְמַגַּע הָאֲוִיר, לְכִווּן הַָאֲנָךְ.

הִנֵּה הַגּוּף הַמֻּנָּח: קַרְסֹל, בֶּרֶךְ, עַמּוּד שִׁדְרָה, כַּף יָד.
הַמִּפְרָקִים נוֹשְׂאִים אֶת גַּעְגּוּעַיִךְ, בַּת תְּמוּתָה.
אֶת כֹּבֶד גּוּפֵךְ,
אֶת אֶפְשָׁרוּת מוֹתֵךְ.
שְׁקוּפָה כְּשַׁפִּירִית הִיא רִקְמַת הַחִבּוּר שֶׁלָּךְ
אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה.
קְלְלָתֵךְ הִיא בִּרְכָּתֵךְ;
פִּתְחִי לָהּ אֶת הַדֶּלֶת
עֲשִׂי לָהּ מָקוֹם בְּבֵיתֵךְ.

ניקוד: חני צפריר

*בשורת הרופא ניחתת וגוררת תגובה מפתיעה: המאזינות מוצפות במים חמימים. מגע חמים הוא דווקא מגע נעים, ולכאורה לא מתאים לסיטואציה המתוארת. הרופא מתואר כמי שמפגין אזלת יד, והגוף הדואב מבהיר שוב ושוב לדוברת את היותה בת תמותה. ואף על פי כן הרצון לחיות הוא עז, והקללה היא ברכה משום שהחד-פעמי יקר ערך.

ערב בשדרה / ציפי הראל

ערב בשדרה / ציפי הראל

קְצַר רוּחַ הָעֶרֶב עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה.
עָנָף אִזְדָּרֶכֶת נִשְׁעַן עַל חַלּוֹן – אִשָּׁה וּוִילוֹן חֲמַקְמַק
מְרַחֲפִים בֵּין צֵל וְאוֹר.

אָדָם בְּמִגְבַּעַת נִפְרַד מִסַּפְסָל חֲסַר מְנוּחָה,
פָּנָס בּוֹדֵד מְזַמְזֵם בִּקְצֵה הָרְחוֹב.
סְחוֹר, סְחוֹר, יוֹצֵא בְּמָחוֹל –
שְׁנֵי צְעָדִים קָדִימָה, אֶחָד לְאָחוֹר.
אוּלַי יִמְצָא מִטְפַּחַת אוֹ פִּסַּת נְיָר שֶׁהָרוּחַ שָׁכַח,
אוּלַי מַטְבֵּעַ טָרוּד יִתְגַּלְגֵּל וְיִשְׁקֹט בְּיָדוֹ.

הַלַּיְלָה מְמַהֵר לְהַגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ, לֹא מַשְׁאִיר זְמַן לִבְחֹר.
עֵץ אוֹ פָּלִי, פָּנָס אוֹ וִילוֹן?
לְפָנִים, שְׁנַיִם. הַבְּדִידוּת מוֹשֶׁכֶת לְאָחוֹר.

ניקוד: חני צפריר

הראל מתווה תמונת טבע אורבני, שמכילה ניגודים:
טבע/אורבניות,
תקווה/פסימיות
שלווה/אי-שקט כוסס
תקווה למגע אנושי/בדידות
וכך דבק אי-השקט של הגבר בספסל "חסר המנוחה", והתקווה באה לידי ביטוי במציאת מטפחת או במטבע "טרוד". אולם בדומה למתווה בכמה משיריו של זך, הטבע האורבני קורא למיפוי, לאבחנה, כמו גם מודעות לסופיות החומר ולכליה.

בת שאול / חנה טואג

…"וישלח איש ויקחה מעם איש מעם פלטיאל בן ליש: וילך איתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחורים …"(פרק ג')
"ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו"(פרק ו')

בת שאול / חנה טואג

בְּעַד הַחַלּוֹן הִיא נִשְׁקֶפֶת
לִרְאוֹת אֶת דָּוִד
נַחֲשֵׁי שְׂעָרָהּ אֲסוּפִים
לִפְקַעַת עַל עֹרְפָּהּ
שָׁדֶיהָ קְפוּצִים וּפִטְמוֹתֶיהָ
דְּבַשׁ מְלָכוֹת
שָׁחֹר

פְּלִיֶיה פְּלִיֶיה
פַּה דֶה שַה
לוֹחֲשִׁים צַעֲדֵי מָחוֹל קְטַנִּים
בִּמְגֵירוֹת יַלְדוּתָהּ
אַךְ הִיא אֵינָהּ
שׁוֹמַעַת
לְמַטָּה בַּכִּכָּר
הַמֶּלֶך מְאַלֵּף מִדְרָכוֹת
לִרְקֹד

וַתַבֵז לוֹ

לִבָּהּ עִם הָאִישׁ הַהוּא
שֶׁצָּעַד אִתָּהּ פַּעַם בַּדֶּרֶךְ
הָלוֹך וּבָכֹה
הָלוֹך וְכָבֹה
עַד בַּחוּרִים שֶׁזֶּה
שֵׁם שֶׁל רְחוֹב

עַכְשָׁו בְּמַעֲלֵה אוֹתוֹ רְחוֹב
כָּל כָּך רוֹקְדִים
וּמַשֶּׁהוּ דּוֹחֵק בָּהּ
סִגְרִי
סִגְרִי אֶת הַחַלּוֹן מִיכַל
לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לָךְ
מִמֶּנּוּ
יֶלֶד

הערה: פלייה ופה דה שה- צעדי ריקוד בבלט

ניקוד: חני צפריר

השיר מבטא את מורכבותה של אהבת מיכל בת שאול לדוד, מבעד לעדשה שונה: המשולש הרומנטי. כשמיכל ראתה את דוד רוקד לפני הארון לאחר נצחונו, היא בזה לו והוכיחה אותו על השתטותו. היא נאלצה לשלם על כך מחיר כבד; לא היה לה ילד עד יום מותה.
לפי הפרשנות שבשיר, מיכל בת שאול בזה לדוד משום שליבה היה נתון לגבר אחר: פלטיאל בן ליש, ששמר עליה במשך תשע שנים, במהלך הגלייתה והשיבה לדוד מתוקף צו המלך.

* / ליאת סימון

* / ליאת סימון

יָרֵחַ בַּעַל נוֹכְחוּת
מִתְעַקֵּש
בֵּינוֹת לַמִּכְבָּסָה
וְלָעִיר.
בְּשָׁעָה כָּזֹאת
קָשֶׁה לִי כְּבָר לָדַעַת
קָשֶׁה לְהַכְלִיל
אִם הַדְּבָרִים קְרֵבִים אֵלַי
אוֹ
אֲנִי אֲלֵיהֶם.
כָּאן אֵין שְׁקֵדִיּוֹת
רַק נֵאוֹן נִשְׁבָּר בַּשְּׁלוּלִיּוֹת
וְקִרְבָתוֹ שֶׁל הַיָּם
נַהֲמָתוֹ הַמַּרְגִּיעָה.
יֵשׁ שֶׁקֶט בַּבַּיִת
וְדֶלֶת נִפְרֶצֶת
מֵעַצְמָהּ.

ניקוד: חני צפריר

*נוף עירוני: ירח, מכבסה ושלוליות.
מחד, קרבתו של הים מרגיעה את הדוברת, ומאידך דבר מה מסתורי עובר לקורא
אולי דרך ה"ניאון הנשבר" או באמצעות הדלת הנפרצת מעצמה: בין אם הכוח הטמיר הזה נכנס אל התמונה או יוצא ממנה, נוכחותו מורגשת.

גאולה / יאיר בן־חור

גאולה / יאיר בן־חור

לְכָל אוֹהֲבַי וּמוֹקִירֵי זִכְרִי,
אַל תִּשְׁכְּחוּ לְהָבִיא פְּרָחִים גַּם הַשָּׁנָה,
לֹא אֶת הַוְּרָדִים הַקְּבוּעִים, מַה דַּעְתְּכֶם עַל כַּלָּנִיּוֹת?
וַאֲפִלּוּ סִגָּלִיּוֹת מִתְקַבְּלוֹת עַל הַדַּעַת..
אוּלַי הַשָּׁנָה תְּגַוְּנוּ קְצָת אֶת הַבֶּכִי הַשִּׁגְרָתִי?
אֲנִי מַכִּיר לֵצָן מַצְחִיק שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה
וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְסַפֵּר בְּשִׁבְחִי וְלוֹמַר כַּמָּה גָּדוֹל הָיִיתִי
וְכַמָּה חֲבָל שֶׁהָלַכְתִּי, שֶׁנִּקְטַעְתִּי בְּאִבִּי
בַּאֲבִיב יָמַי.
שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי דָּבָר בְּחַיַּי, שֶׁהָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת לָרֹב
שֶׁהַשִּׁירִים פְּנוּ עֹרֶף וּבָגְדוּ, שֶׁהַזִּקְנָה כְּבָר לֹא מַה שֶּׁהָיְתָה פַּעַם
וְשֶׁהַשָּׁנָה כְּבָר לֹא אֲדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת לְעַצְמִי.

אֲנִי אוֹהֵב שׁוֹקוֹלָד. תָּבִיאוּ לִי שְׁוֵיצָרִי כָּזֶה, מַשֶּׁהוּ טוֹב, מְשֻׁבָּח
עִם אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וּקְרֶם נוּגָט.
וְאַל תִּשְׁכְּחוּ לִמְסֹר דָּ"שׁ חַם וְגַם חַמָּה
לַהוּא בַּמְּרוֹמִים, זֶה שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיכֶם תָּמִיד
וְצוֹפֶה עַל תַּאֲווֹתֵיכֶם, מַבִּיט בְּגַאֲוַתְכֶם, מִסְתַּכֵּל בְּרַאֲוָתְכֶם
בּוֹחֵן כִּלְיוֹתֵיכֶם וְלִבּוֹתֵיכֶם
תּוֹדוּ לוֹ בִּשְׁמִי תּוֹדָה עֲנָקִית
שֶׁגָּאַל אוֹתִי מִיִּסּוּרֵיכֶם
וְנָתַן לִי חַיִּים חֲדָשִׁים.

אָמֵן.

ניקוד: חני צפריר

שירו של בן חור הוא הספד בחיים על משקל: “צוואה בחיים". הכותב חושש מפני שיטיון אפשרי ואלם יצירתי בהתוותו את סופו בעודו באמצע החיים. ההגזמה המכוונת בשיר יוצקת לתוכו הומור שמאיר את הסוף באור אחר, כך שניתן לומר שהמוות הוא בבחינת המלצה

ראיתי צפור / עפרה קליגר

ראיתי צפור / עפרה קליגר

רָאִיתִי צִפּוֹר מֵתָה עִם אוֹר יוֹם.
קָרַבְתִּי אֵלֶיהָ לְהַבִּיט בְּמַקּוֹרָהּ,
הִקְשַׁבְתִּי לְחֶדְלוֹן שְׁרִיקָתָהּ.
נוֹצָה אַחַת דָּבְקָה לַבָּשָׂר.

רָאִיתִי צִפּוֹר מֵתָה
וְלֹא יָדַעְתִּי מַה הֱבִיאַנִי לַעֲמֹד
כֹּה סָמוּךְ אֵלֶיהָ,
אוּלַי בִּקְּשָׁה נַפְשִׁי
לְהַדְהֵד אֶת מַשַּׁק כְּנָפֶיהָ
הָאַחֲרוֹן.

זוֹ הַצִּפּוֹר, נְעוּצָה בֶּעָפָר,
הוֹתִירָה בִּי
כִּתְמֵי
צֵל.

ניקוד: חני צפריר

השירה העברית התברכה בציפורים רבות: ציפורי שיר וציפורי נפש, למשל בשירי "ציפור כלואה" מאת יאיר הורביץ. הציפור "רבת היופי" של נתן זך מסמלת יותר מכל את החד- פעמיות, המותירה חותם בל יימחה. הציפור של עפרה קליגר אמנם מתה, אך נותרה חיה מבעד לשורות הליריות, בהעניקה למשוררת את תכונותיה. השיר הוא שריקתה של הציפור המתה.