ארכיון חודשי: מאי 2014

* / לאה צבי (דובזינסקי)

* / לאה צבי (דובזינסקי)

בָּרֶקַע קוֹלוֹת יְלָדִים צוֹהֲלִים
וַאֲנִי בְּשִׁמְמוֹנִי נִסְגֶּרֶת,
נִימֵי לִבִּי נוֹתְרוּ קְפוּצִים.
צְחוֹקָם עוֹלֶה
וַאֲנִי כְּכַדְּרוּרִית נִקְמֶצֶת ,
נִסְגֶּרֶת , מִצְטַמְצֶמֶת,
נֶעֱלֶמֶת מִן הָעַיִן,
עַד לִכְדֵי ,
כַּדַּרְדּוּר שָׁחֹר ,
בִּלְתִּי נִרְאֶה.

ניקוד: חני צפריר

"שממון" הוא תכונתו של החָרֵב, של היעדר החיים, של הריקנות הגמורה. הדוברת בשיר חווה תחושות אלו בעוצמה רבה, בהנגידה אותן לקולות "ילדים צוהלים" ברקע. אין לדעת מדוע הדוברת "נעלמת מן העין" והופכת ללא כלום כדורי ושחור, סמוי, שכן הרבייה האוטומטית כתרופה לבדידות, אף היא אינה חפה מבעיות.

מערכת הפעלה / דפנה שחורי

מערכת הפעלה / דפנה שחורי

כְּשֶׁנִּגְמְרָה הָאַהֲבָה דִּבַּרְנוּ בְּעִקָּר שְׁטֻיּוֹת
כְּמוֹ אֵיזוֹ מַעֲרֶכֶת הַפְעָלָה עָדִיף וְאִם אַיְפוֹן אוֹ גַּלָקְסִי
גַּן נָעוּל אוֹ פָּתוּחַ
לוֹחֲצִים עַל כָּל הָאוֹתִיּוֹת
וְלֹא מַצְלִיחִים לְהִתְחַבֵּר

ניקוד: חני צפריר

שירה של שחורי, שנוגע בחומר, הסיט את העורכות לדיון סוציולוגי שעוררה לפני למעלה מעשור אווה אילוז. "האם הרגעים הרומנטיים ביותר בחיינו מעוצבים על פי ייצוגים של אהבה כפי שהם באים לידי ביטוי במדיה? האם טיול לאור ירח בחוף הים הוא רגע רומנטי מושלם, או שמא אינו אלא הדמיה של אידיאל הלקוח מעולם הפרסומת והקולנוע?" מה קורה אפוא כשנגמרת האהבה? "מדברים שטויות" כמו מערכת הפעלה אוטומטית של טלפון חכם כזה או אחר. ולפיכך, כפי שטוענת אילוז, אהבה "אותנטית" נעוצה למעשה עמוק בחיקה הדביק של חוויית הצרכנות הקפיטליסטית, בהראותה כיצד כל מה שמסמל אהבה, כגון ארוחה זוגית "אינטימית" או זר של ורדים, אינו אלא הבניית דימויים פרסומיים שמטיפים למעשה לצרכנות.

מעוף הזבוב / זיוה גל

מעוף הזבוב / זיוה גל

נֶאֱבֶקֶת בַּשֵׁנָה. הַחַמְסִין מַדְבִּיק לָרִיסִים אֶת הָאֲוִיר הָעוֹמֵד
"עָלַי לְהַגִּיעַ וִיהִי מָה…"חוֹלֶפֶת בָּהּ מַחֲשָׁבָה. פִּהוּק גָּדוֹל
מְנַסָּה לְהִתְגַּבֵּר עַל הָעֲיֵפוּת. מְפַשְׁפֶּשֶׁת בַּתִּיק מוֹצִיאָה שַׂקִּית
וּמִתּוֹכָהּ שׁוֹלֶפֶת דְּבַר-מְתִיקָה. הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ צוֹחֶקֶת לָהּ
בָּעֵינַיִם. הִיא אוֹחֶזֶת בַּהֶגֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, מְשַׁנָּה אֶת מִקּוּם
הַיְּשִׁיבָה עַד הַמִּשְׁעֶנֶת, זוֹקֶפֶת גַּב. מִישֶׁהוּ מֵצִיץ בָּהּ בְּסַקְרָנוּת
מִבַּעַד חַלּוֹן הַמְּכוֹנִית. גַּלֵּי הָרַדְיוֹ אֵינָם נִשְׁמָעִים לַתְּנוּעָה
תַּחֲנָה זָרָה עוֹלָה עַל הַנָּתִיב. הַשּׁוֹקוֹלָד נִמְרָח עַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ.
לְהִתְרַכֵּז בַּדֶּרֶךְ. לְהִתְרַכֵּז בַּדֶּרֶךְ. אַתְּ רוֹצָה לְהֵרָדֵם
"שַׁחְרְרִי אֶת הַגּוּף…" קוֹנְפְלִיקְט שֶׁל שְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם מְזַמְזֵם
מַנְטְרָה. הִיא מַגְבִּירָה מְהִירוּת

ניקוד: חני צפריר

שירה של זיוה גל בנוי כסיפור מתח הנבנה לאיטו. רק בשורה “היא אוחזת בהגה בשתי ידיים", מתחוור לקוראים שהמאבק בהירדמות הוא מאבק של חיים או מוות. הניסיון לשבץ בשיר צבעים וקולות (כמו השוקולד או הרדיו), אינו מסיט את תשומת הלב מן המאבק המרכזי. הסוף פתוח: רומז לנורא מכל או לפרץ של אנרגיה, לאחר ההתגברות על העייפות.

אשה אוגרת חפצים / לאה טרן

אשה אוגרת חפצים / לאה טרן

הָאֲרוֹנוֹת כְּבָר לא מַסְפִּיקִים
הִיא מָעֲלָה בָּאוֹב בְּגָדִים ,כֵּלִים
לִרְקֹחַ מֵהֶם מִשְׁחוֹת לִבְדִידוּתָהּ
מְכוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם עַד הָעוֹר
בְּבִּיסִים קְטַנִּים
נוֹגַעַת בָּרִקְמָה עַצְמָהּ
לְמִי תַּשְׁאִיר הַכֹּל?
חֲפָתִים מִזְּמַן הַמַּהְפֵּכָה
רוֹמַח מְנַצְּחִים
מִישֶׁהוּ אוּלַי צָרִיךְ
סֵפֶר דִּקְדּוּק בִּלְשׁוֹן זָרָה
מִתְנַחֶמֶת בָּעֻבְדָּה
לֹא יַשְׁלִיכוּהָ לְעֵת בְּלוֹתָהּ
מִזְמוֹרֵי אַהֲבָתָהּ
יִהְיוּ לָהּ לְעֶדְנָה.

ניקוד: חני צפריר

*ניתן לנסות ולהסביר את הנטייה לאגור אינספור חפצים חסרי שימוש, באמצעות הצורך להקפיא את הזיכרונות שהחפץ מסמל או באמצעות חרדה מפני מחסור עתידי. בשיר זה אגירת החפצים מהווה מעין תרופה נוגדת בדידות. עלה על דעתנו, בעקבות שיר זה, שתכונת האגירה מנוגדת לכתיבת שירה, שהרי שירה דורשת דיוק, זיקוק, ודומה יותר לצורך להשליך מאשר לאגור.

בוקר לבן / אשר גל

בוקר לבן / אשר גל

"אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה": (משנה, מסכת סוטה פרק ח' משנה ז')

זֶה הָיָה אָמוּר לִהְיוֹת
בֹּקֶר שָׁקֵט בְּתוֹכְכֵי הַקֹּר
שֶׁעָטַף עוֹלָם לָבָן.
שֶׁהוֹרִיד מִמְטָרִים בַּמִּישׁוֹרִים
וּפְתִיתִים בֶּהָרִים .
שֶּׁלֶג רִאשׁוֹן
טָהוֹר וְתָמִים כְּכַלָּה בְּחֻפָּתָהּ .
יָשַׁבְתִּי בַּבַּיִת וְתִקַּנְתִּי שִׁירִים
אֲפִלּוּ הֵכַנְתִּי יַיִן צָעִיר שֶׁקָּנִיתִי בַּכְּפָר .
אֲבָל אָז אֵרַע פִּצּוּץ
וְאוֹטוֹבּוּס פָּצוּעַ בָּעַר
פָּלַשׁ בַּעֲשָׁנוֹ לְחַדְרִי
הִתְיַשֵּׁב מוּלִי .
מִיָּד הִתְחַלְתִּי לְהַעֲבִיר מִלִּים
מִמָּסָךְ לְמָסָךְ .
לְהַכְתִּים אֶת הַדַּף
בְּכִתְמֵי דְּיוֹ שָׁחֹר
שֶׁדָּגַמְתִּי מֵעַמּוּד הֶעָשָׁן .
עֲנָנִים כֵּהִים הִתְנַשְּׂאוּ מֵעָלַי
עֲנָנִים שְׁחֹרִים כָּתְבוּ אֶת הַדַּף .

ניקוד: חני צפריר

אשר גל מיטיב להנגיד בין חוץ/פנים, בין איתני הטבע ל"איתניהם"; או ליתר דיוק מעשיהם הזדוניים של בני האדם. שלג ראשון "טהור ותמים" יורד ועוטף את העולם, באפשרו לכותב להיוותר ספון בחדרו ו"לתקן שירים". אולם האשליה הביתית המוגנת, המגוננת, מתנפצת באחת עקב פיגוע, כשהאוטובוס המעשן פולש אל תוך המחסה הביתי, בנפצו את הביטחון לכאורה שמעניק הבית ובסכלו את האפשרות לתקן את השירים המוכתמים

* / שירה כהן

* / שירה כהן

יָדַעְתִּי שֶׁאָסוּר לְהִתְחַפֵּשׂ לְמַלְאָךְ
וְחִפַּשְׂתִּי מִישֶׁהוּ שֶׁיַּעֲזֹר לִי
הַגַּל הַכָּבֵד שֶׁמָּתַחְתָּ לָאוֹר צָף וְהִגִּיעַ עַד לַתִּקְרָה.
וְרָדִים וּשְׁאֵרִיּוֹת מֵהַבָּשָׂר הַכָּבוּשׁ
הָיוּ שָׁם מִנֶּשֶׁף הַמַּסֵּכוֹת
(אוּלַי זֶה צִלּוּם שֶׁל טֶבַע דּוֹמֵם
אוּלַי זֶה לֹא זִכָּרוֹן שֶׁשָּׁיַךְ לִי)
אֲבָל אֲנִי הִשְׁתַּעֲמַמְתִּי וְהָיִיתִי שְׂבֵעָה
אָז עָשִׂיתִי נִסּוּי חַד פַּעֲמִי
לַהֲפֹךְ אֶת הַתְּשׁוּקָה שֶׁיֵּשׁ לִי לְיֹפִי
לְרֶגֶשׁ יַצִּיב קוֹנְקְרֶטִי אֶחָד
שֶׁמֻּפְנֶה אֶל גֶּבֶר יָחִיד וְאֶחָד
וְלֹא הִצְלַחְתִּי וְהָיִיתִי מַלְאָךְ

ניקוד: חני צפריר

שיר על ניסיון להפוך את העור כדי לזכות ב"גבר אחד ויחיד".
כשהניסיון להתחפש לא עולה יפה, נשארת לבסוף רק המסכה, שדינה לנשור, לבסוף.
גם אם היא דבוקה היטב לפניו של אדם, הלה נידון לחיים כפולים ושקריים.
בנוסף, עולה השאלה איך להפוך תשוקה ליופי לפני שהיא טורפת הכול.

אפולו / אמוץ דפני

אפולו / אמוץ דפני

בְּקַו 30
בִּנְסִיעַת הַבֹּקֶר לָאוּנִיבֶרְסִיטָה
יָשַׁב מוּלִי אִישׁ מְפֻסָּל
שְׂעָרוֹ רַעֲמַת טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי
מַבָּטוֹ אַפּוֹלֹוֹ
הַמְּצַפֶּה לְאִילְאִיל.
עוֹדֶנִּי תּוֹהֶה
צִלְצֵל הַטֶּלֶפוֹן הַנַּיָּד
"סָשָׁה, הִבְטַחְתָּ לְהַגִּיעַ
הַבִּיּוּב נִסְתַּם".
עָנָה הַפֶּסֶל
כְּמוֹ הֵשִׁיב לְאִילְאִיל
"פַּעַם עוֹד אָבוֹא".

ניקוד: חני צפריר

למען מי שאינם מכירים את "שירים לאילאיל", מן הראוי לציין שהמשורר שאול טשרניחובסקי כתב לאהובתו, שכינה בשם אילאיל, מחזור שירי אהבה. השיר הידוע במחזור זה הוא: “את אינך יודעת" (שהולחן ומבוצע ע"י שלמה ארצי).
ומדוע שירו של דפני כבש אותנו? משום שיש בו עירוב של חומרים "גבוהים" ו"נמוכים". בנשימה אחת נכרכים רעמתו של המשורר, אפולו וסשה השרברב. ולבסוף הסיום האירוני שבו הפסל מדבר ומפתיע.

ערפל / רות נצר

ערפל / רות נצר

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה הֵם הִתְכַּתְּבוּ.
רוֹבֶּרְט לֹואֶל וְאֶלִיזַבֶּט בִּישׁוֹפּ.
שְׁתֵּי סְפִינוֹת נָעוֹת בָּעֲרָפֶל
עוֹבְרוֹת זוֹ עַל פְּנֵי זוֹ מִבְּלִי לְהִפָּגֵשׁ.
עִם מִי אֲנִי הִתְכַּתַּבְתִּי?
רַק עִם עַצְמִי.

קָרָאתִי אֶת הַהִתְכַּתְּבוּת.
יְדִידוּת מְנֻמֶּסֶת. עֶרְגָּה מְרֻחֶקֶת,
קְצָת חֲנֻפָּה, הֲפָגַת בְּדִידוּת
אוֹתִיּוֹת רוֹדְפוֹת זוֹ אַחַר
זוֹ וְאֵין מַשִּׂיג

ניקוד: חני צפריר

ברשימה שפרסמה בהארץ, טוענת רות אלמוג כי דומה ש"הם זוג דו-קוטבי, רוברט לואל המאני, הכותב שיר אחרי שיר בהתקף של מאניה, ובישופ הדיכאונית, השותקת יותר משהיא כותבת. לטענת המבקרים כרך המכתבים מבהיר ששירתם התפתחה בד בבד וכי הם גנבו ושאלו זה מזה, וגנזו שירים זה בעצת זה".
משירה של רות בת ימינו – נצר- מצטיירת מערכת יחסים שונה בתכלית – בין בישופ שביכרה נשים, ללולואל: "מנומסת.. . ערגה מרוחקת".
כך או כך, גדולתם המשוררית של לואל ובישופ איננה תלויה במערכת היחסים שניהלו. ועם זאת, ידידות אמיצה בין משוררים/ות, אכן מהווה מושא לקנאה

יוסף בעל החלומות / טלי וייס

יוסף בעל החלומות / טלי וייס

"וַיִּקָּחֻהוּ וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מַיִם" (בראשית ל"ג, כ"ד)

א.
בְּעוֹלָם עַתִּיר בּוֹרוֹת
אֲנִי כֻּתֹּנֶת הַפַּסִּים שֶׁל יוֹסֵף
נִסְחֶרֶת בְּשָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן,
יָדַיִם מְמַשְּׁשׁוֹת אוֹתִי
יְדֵי אֶרֶץ זָרָה
שֶׁלֹּא יָדְעָה אֶת יוֹסֵף
וְלֹא אֶת מְקוֹר הַסִּיבִים הָרַכִּים
בְּחוּטֵי לִבִּי.
אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ הַבּוֹר
וְלֹא יוֹרֶדֶת מִן הַפַּסִּים.

ניקוד: חני צפריר

בשיר זה, כותונתו של יוסף מואנשת ומקבלת חיים משל עצמה. העולם הוא מקום "עתיר בורות", כשהכותונת המסמלת ייחודיות, מופקרת ונסחרת על ידי ידיים רבות. הידיים הללו ממששות בגסות את הכתונת העדינה ונוהגות בה בזלזול, מחמת בורות היסטורית: אין הן יודעות מה מקור הסיבים הרכים. הכותונת, מצדה, חשה ניכור, משום שמדובר בדור שלא יודע את יוסף.