ארכיון חודשי: יוני 2014

אהבה / ארלט מינצר

אהבה / ארלט מינצר

1
אֵין לִי זְמַן לַכְּאֵב,
אוֹמֶרֶת הַבְּלוֹנְדִינִית הַתְּמִירָה
מֵהַפִּרְסֹמֶת בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

2
פַּרְפַּר מְרַטֵּט כְּנָפָיו, מְהַסֵּס,
מְעוּפוֹ נִבְהָל מְחַפֵּשׂ,
נוֹשֵׁק לְגוּפְךָ.

3
רָצָה לְדַבֵּר עַל אַהֲבָה,
דִּבֵּר עַל עֲיֵפוּת.

4
זַ'קְלִין דֵה-פְּרֵה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים
כְּבָר לֹא תִּתְיַחֵד עִם הַצֵּ'לוֹ.

ניקוד: חני צפריר

ארבעה קצרצרים על אהבה, ובעיקר על היעדרה.
בראשון, הדוגמנית הבלונדינית בצד הדרך מייצגת את הרגעי והנהנתני, את בן-החלוף, שהוא האנטיתזה לאהבה המיוחלת.
בשלישי, הגבר שביקש לדבר על אהבה, כשל. ולבסוף, ז'ַקְלִין דֵה-פְּרֵה שחלתה בטרשת נפוצה, איבדה את התחושה באצבעותיה, ולא יכלה לממש עוד את אהבתה לנגינה.
רק הפרפר המבוהל מצליח להשאיר נשיקה ומן הסתם חומק לו.

* / עמית מאוטנר

* / עמית מאוטנר

הָרְחוֹב מִתְגַּבֵּר שַׁעֲטָנִי
כְּאִילּוּ בָּרְחָה לוֹ מִלָּה
וַעֲדַיִן מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר

וַאֲנִי שׁוֹתֵק.

בֶּעָרוּץ הָאַסְפַלְט זִרְמַת רְכָבִים
שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְאָן

וַאֲנִי מְחַלֵּק מַבָּטִים כַּרְטִיס בִּקּוּר
לְכֹל מַאן.

ניקוד: חני צפריר

דיכוטומיה של אורבניה מעיקה – אספלט/כלי רכב שועטים כ"זרמה" אחידה, מתמדת, חסרת תכלית, לצד השתלבותו המפתיעה של הדובר במרחב הסוגר עליו באמצעות פיתוי, שתדלנות כמו זנותית, בדמות חלוקת מבטים ככרטיס ביקור לכל עובר ושב.

לק אדום / תמי קויפמן

לק אדום / תמי קויפמן

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי.

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנֶיךָ
וּפְנֵי הַחֲרָדָה שֶׁלְּךָ קְרֵבִים אֵלַי קְרוֹבִים מִתָּמִיד

אֲוִיר הַמַּזְגָן הַקַּר מַזְכִּיר לִי לִנְשֹׁם וְהַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי
מְרַשְׁרְשׁוֹת

אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה בְּאֹפֶן
חֶלְקִי,
לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנַי
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ דּוֹמִים.

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי
וַאֲנִי מְמַלְּאָה אֶת קִמְטֵי פָּנֶיךָ בִּפְעִימוֹת חַלָּשׁוֹת,
פְּעִימָה אַחַר פְּעִימָה,
חַלָּשׁוֹת
הַפְּעִימוֹת

ניקוד: חני צפריר

הדוברת בשיר משרטטת דמות גברית שיושבת מולה, כשמד-האינטימיות כמו גם הקשר המשפחתי בין השניים, נותרים סמויים מעינינו. הלק האדום, שהדוברת מושחת בעינה רוחה על ציפורני הגבר, מהווה אקט מפתיע, "נשי", שמחולל זרות ואינטימיות בעת ובעונה אחת. הוא קרוב עד כדי כך שהיא רואה את קמטי הזקנה שלו והוא יכול לשמוע את הלמות לבה. שניהם חווים חרדה, שהדוברת מנסה להתגבר עליה באמצעות "מילוי" הקמטים בפעימות – או בהלמות – של רגש או של תשוקה, רפות.

שטחיי הכבושים / גלית א. ארז

שטחיי הכבושים / גלית א. ארז

שְׁטָחַי הַכְּבוּשִׁים מְחַכִּים לִישׁוּעָה
לִזְמַן שֶׁל חֶסֶד
בּוֹ הַדֶּרֶךְ אֶת הַזְּמַן פּוֹגֶשֶׁת
בִּשְׁטָחִים שֶׁל עַצְמָאוּת
בָּהֶם אֶפְדֶּה אֶת כְּאֵבִי בִּרְגָעִים שֶׁל חֹפֶשׁ
אַכְרִיז בְּגַאֲוָה עַל קִיּוּמִי
הַבִּלְתִּי תָּלוּי,
בְּאַף שָׂפָה,מְדִינָה אוֹ גֶּבֶר.

ניקוד: חני צפריר

מניפסט פמיניסטי של חופש – הפקעת "שטחיה הכבושים" של הדוברת מידי גבר, בין אם מדובר במאהב או בבעל, חופש מהגדרה עצמית באמצעות קיומו של זולת, זכר, שמתקף את קיומה הנשי. דומה שהכותבת מייחלת למימוש ה"מניפסט העצמאי" הזה, שיאפשר לה קיום של סובייקט כולי, פעיל, שאינו תלוי בזולת.

מרכז הכובד / תום הדני

מרכז הכובד / תום הדני

כָּל עוֹד הַחַיִּים הֲדוּקִים עַל הַגּוּף,
מֶרְכַּז הַכֹּבֶד נוֹטֶה לְכִוּוּן הַתְּנוּעָה.

אַךְ הַזְּמַן לוֹקֵחַ אֶת הַגּוּף שָׁלָל,
מַעֲמִיד קְמָטִים
כְּמוֹ פַּסֵּי הַרְעָדָה עַל הָעוֹר.

גַּלְגַּל הָעַיִן טוֹבֵעַ
בַּאֲרֻבַּת הָעַיִן
מַרְחִיק אֶת הַמַּבָּט מֵהָעוֹלָם

וּמֶרְכַּז הַכֹּבֶד אוֹבֵד,
כְּיֶלֶד הַנִּתָּק מֵהוֹרָיו בָּרְחוֹב
וְאִישׁ לֹא שָׂם לֵב

ניקוד: חני צפריר

תום הדני משגר את קוראיו למסע פשוט אל האין, אל מרכז הכבידה ואל ההשלמה עם הבלתי נמנע. בעולמו, הקמטים וגלגל העין נמסכים אל הסביבה העירונית, וגולשים בטבעיות לנוף של רחוב ופסי הרעדה. התלישות נראית כנקודת המוצא, כאילו הילד שאיש לא שם לב להעדרו עדיין משחק. עולם מופלא של אפשרויות בעיבורה של עיר..

* / אורי מליניאק

* / אורי מליניאק

כִּמְעַט בַּעֲדִינוּת,
יָד שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן
תּוֹלָה אֶת כְּבִיסַת-הַשַּׁבָּת.
***
שְׁתֵּי כַּפּוֹת קְטַנּוֹת, אוֹחֲזוֹת
כַּף יָד חֲמַקְמַקָּה
– שְׁעַת פְּרֵדָה.
***
הִיא מְנַקָּה וּמְנַקָּה
אֲנִי כּוֹתֵב וְכוֹתֵב
− רְחוֹקִים מִתַּחֲרוּת.

ניקוד: חני צפריר

שלוש תמונות קטנות ועדינות שכל אחת מהן מבטאת כאב או נתק:
בראשונה: הפרידה מן השבת והחזרה לשגרה.
בשנייה: הכפות הקטנות נפרדות ממי שמוביל אותן, וכבר אץ לדרכו.
ולבסוף: העיסוקים השונים, משרטטים לאוהבים מסלולים נפרדים.

תולעת אורחת / עפרה בן-עמי

תולעת אורחת / עפרה בן-עמי

בִּמְלוֹנִי מִתְאָרַחַת תּוֹלַעַת
מְקֻשֶּׁטֶת בִּבְגָדַי
מִזְדַּוֶּגֶת בִּשְׁמִי
מְזַיֶּפֶת קוֹלוֹת הַיְשֵׁר מִגְּרוֹנִי.
בְּחַדְרִי תּוֹלַעַת מְאָרַחַת
מִצְעַד לֵיצָנִים עַצְלָנִים
מְרַקְּדִים וְצוֹלְעִים, נוֹגְסִים וּבוֹרְחִים.
בְּזִכְרוֹנִי הַתּוֹלַעַת מְפַלַּחַת צְרָחוֹת
מְאַחָה נְתוּנִים מְדִידִים
לִשְמִירָה בַּעֲנָנִים.

ניקוד: חני צפריר

*התולעת בשירה של עפרה בן עמי" מייצגת פן נחות לכאורה בפרסונה של הכותבת.
פן זול, צבוע ובלתי אמין. גם הליצנים שהיא מארחת, עוברים רדוקציה:
הם אינם מצחיקים ונחמדים אלא "נוגסים ובורחים".
העולם הנגלה לקורא הוא קרקסי ומעוות, והזיוף מנצח עליו.

סוד / אלון אלטרס

סוד / אלון אלטרס

בִּתִּי,
הַגְּבִירָה הָרַכָּה בַּשָּׁנִים,
בַּחֳדָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים
אֲנִי מִתְקַשֶּׁה
לִכְתֹּב לָךְ שִׁירִים.
אַךְ אֶתְמוֹל בָּרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת
מִפִירֶנְצֶה לְוֶנֶצְיָה
נִגְלְתָה לִי הַסִּבָּה:
קָרָאתִי בְּשִׁירֵי מְשׁוֹרֵר
שֶׁבִּכָּה אֶת מוֹת אִשְׁתּוֹ
וּמִלּוֹתָיו הַחֲצוּבוֹת
גִּלּוּ לִי סוֹד:
קַלָּה כְּתִיבַת שִׁירָה
עַל מַה שָּׁתַּם, נֶחְתַּם,
אַתָּה קוֹרֵא לְעֶזְרָה
אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת
שָׁב וּמְבַקֵּר בַּמְּקוֹמוֹת
בָּהֶם הָיִיתָ מְאֻשָּׁר,
וְלֹא שׁוֹעֶה לְאַזְהָרוֹת.
אֲבָל כְּשֶׁמְּדֻבָּר בָּךְ
כְּשֶׁמְּדֻבָּר בַּבָּשָׂר הָרַךְ,
לֹא בָּזֶה שֶׁכָּעֵת מִתְכַּלֶּה,
בְּשָׁעָה שֶׁהַמִּלִּים צְרִיכוֹת
לֶאֱחֹז בְּמַה שֶּׁצּוֹמֵחַ,
בַּחַיִּים הַמְּיַחְלִים לְהִתְעַצֵּב,
אָז הַמְּשׁוֹרֵר מְדַבֵּר
בַּחֹמֶר הַתָּם וְהָעוֹלָם
פָּתוּחַ לְפָנָיו
אוֹ הָעִיר
אוֹ הַשִּׁיר.

ניקוד: חני צפריר

מחזור "שירי הגבירה הרכה בשנים" שהשיר הזה לקוח ממנו (כמו שניים נוספים שפורסמו בליריקה, "סנט אלוויזה" ו"אם הנשמה") מושפע בעיקרו משירי הRIME של דנטה אליגיירי, שהם שוליים ביצירתו של מחבר הקומדיה האלוהית (למרות שאיני בטוח כלל שניתן לכנות שולי שיר שדנטה כתב). ההשפעה היא בעיקר ברטוריקה, בצורת הפנייה לנמענת, במוזיקה של המחזור הזה.
השירים הם שירים לבתי, יעל, שאינה דוברת את שפתי אבל אני דובר את שפתה. הם מתרחשים באיטליה, נכתבים בדרך כלל בנסיעות. השיר שלפניכם הוא שיר שעלה בדעתי אחרי קריאה בספר שירים של המשורר האיטלקי בן זמננו, מילו דה אנג'ליס, בו ביכה את מות אישתו.
לפתע הבנתי שלכתוב על חיים צעירים זו מלאכה מורכבת הרבה יותר מכתיבה על אם שמתה או אב או דמות אהובה שהלכה לעולמה. המוות חותם את הדברים ואז הזכרונות מרכיבים חיים שכבו; במקרה של חיים צעירים, שעדיין צריכים לצמוח, הכל פתוח בפני הנמענת ובפני המשורר.
השאלה היא שאלת הבחירה, הן של נתיבי החיים והן של נתיבי המילים.

אלון אלטרס