ארכיון חודשי: יולי 2014

עתה / רות בלומרט

עתה / רות בלומרט

עַתָּה
כְּשֶׁלְּרֻבֵּנוּ מַחְשְּׁבִים
רַבִּים מִמַּחְשָׁבוֹת
וְדַחַף בִּלְתִּי נִשְׁלָט לְשַׁדְרֵג אֶת חַיֵּינוּ

נוֹתָר פְּנָאי לְפִתְרוֹן הַקֻּשִּׁיָּה
חַיֵּינוּ – מָהֶם בְּעֶצֶם?

רוֹבְצִים כִּתְאוֹ לְיַד בְּרֵכָה
בְּאַרְסוּף אוֹ בְאַנְטָלְיָה,
אֲפִלּוּ בְּאִי אַלְמוֹגִים נֶחְבָּא בֵּין דִּקְלֵי קוֹקוּס
וְחֶשְׁבּוֹן סוֹדִי הַמְּנֹהָל בְּאִיֵּי קֵיְימָן,
מַה נּוֹתָר לַעֲשׂוֹת?

תּוֹלְדוֹת חַיֵּינוּ בָּרֶשֶׁת
וּקְשָׁרֵינוּ הַמְּסֻבָּכִים
מִקְּמִיעוֹת הַקַּבָּלָה –
נִתָּנִים לִפְרִיצָה

יֵשׁ בָּהֶם עִנְיָן?

כְּבָר הִתְנַסֵּינוּ בַּכֹּל,
בְּאוֹתָם מַסְלוּלִים,
עִם אוֹתָם אֲנָשִׁים,
בְּגִלְגּוּלֵי שֶׁלֶג וְקוֹצִים…

הַמּוּעָקָה מְשַׁגַּעַת.
הַצְּעָקָה נִתְקַעַת.

ניקוד: חני צפריר

לפי סולם הצרכים של מאסלו כשהצרכים הבסיסיים שלנו מכוסים, כשיש לנו ביטחון והגנה מספקים, אנחנו מתפנים לעסוק במציאת שייכות, קבלת הערכה וברמה העליונה במימוש העצמי. המשוררת מקוננת על אובדן הדרך של האדם שלא מצליח לטפס לרמה העליונה.

חללית חוצנית / תות הרמס סאטורי

חללית חוצנית / תות הרמס סאטורי

חֲלָלִית חוּצָנִית שֶׁלֹּא כְּמוֹ
חֲלָלִיּוֹת הָאֲדָמָה
מֻכְשֶׁרֶת לְתַמְרֵן
בֵּין טִפּוֹת הַצַּעַר וְהַבְּכִי.
אֲנַחְנוּ שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ
הָיִינוּ כַּדּוּרֵי אוֹר מְרַחֲפִים
טוֹוִים קוּרֵי כְּבִידָה.

ניקוד: חני צפריר

החללית החוצנית אינה כפופה לכוח הכבידה וכמי שניחנה בתבונה עליונה היא מרחפת, כמו המלאכים המכונפים בשמי ברלין1, בינות לכאב ולצער ולמחשבות המעגליות, נחלתם של בני התמותה. החללית החוצנית משקיפה עלינו, בני התמותה, הכבולים לעד ל"חלליות האדמה" המקרקעות אותם לחומר, באמצעות "קורי כבידה".

1. Wings of Desire, בסרטו של וים ונדרס

עונות בתל-אביב / אופיר גבירצר

עונות בתל-אביב / אופיר גבירצר

א
בְּמוֹרַד שֵינְקִין הֵן גּוֹלְשׁוֹת
עֲדָרִים-עֲדָרִים
פְּרֶהִיסְטוֹרִיִּים
מַסְטִיק, פֶּלֶאפוֹנִים, אֶשְׁכּוֹלוֹת כְּבֵדִים
הֵחֵלָּה נְדִידַת הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל
ב
פֵּרִיסְקוֹפִּים נוֹבְטִים מִמַּעֲמַקֵּי חֶנְיוֹנַיִךְ
צְפַרְדֵּעֵי מַתֶּכֶת עוֹרְגוֹת לַגֶּשֶׁם הַמְּתוֹפֵף
מִגְדַּל הַקִּרְיָה פּוֹצֵעַ אֶת בֶּטֶן הַשָּׁמַיִם, מַתְרִיס:
אֵיפֹה אַתְּ, תֵּל-אָבִיב שֶׁל מַעֲלָה?
ג
כְּשֶׁהָעִיר רְטֻבָּה בְּרֵיחַ חֶלְזוֹנוֹת
גַּעְגּוּעַי מִזְדַּחֲלִים, חַסְרֵי מֻשָּׂא

ניקוד: חני צפריר

תל אביב היא עיר החיה ונושמת מבעד לסממני הטכנולוגיה וההתחדשות. אולם גם
החידושים המרהיבים, אינם יכולים להסוות את "הפרהיסטוריה" ולהחניק את הגעגועים למה שהיה ואבד. תמונת ה"עדרים עדרים" מתכתבת עם המקרא, וטוענת אותו במשמעויות חדשות: הנדידה היא חיפוש עקר, חסר תכלית, שיטוט שהטכנולוגיה לא יכולה להפסיק כי אם ללבותו. יפה לראות את חילופי העונות במעבר מבית לבית, ואת העירוב בין חדש לישן.

תחת מעיל ובגד, מעיין גוונים / סיון הר־שפי

תחת מעיל ובגד, מעיין גוונים / סיון הר־שפי

הַחֹשֶׁן, פְּלָטַת צְבָעִים
לְזִיו הָעוֹלָם.
אַתָּה מְהַבְהֵב בְּיַרְקַן הָעֵצִים
מְהַנְהֵן בְּפִטְדַת הַשֶּׁמֶשׁ
מְהַדְהֵד שָׁלוֹם בַּשּׁׂהַם
וְיֹפִי בַּיָּשְׁפֵה.
פֶּה זוֹהֵר שֶׁל נַעֲרָה.
עֵינַיִם נוֹהֲרוֹת בַּיֶּלֶד.
הַחֹשֶׁן עַל הַלֵּב
נַעֲנֶה
מְסָרֵב לַחֹשֶׁךְ
בְּרֶצֶף שֶׁל אוֹתוֹת חַיִּים.

ניקוד: יאיר בן-חור

שירהּ האופטימי של הר־שפי, עושה שימוש בשמות אבני החושן כדי לתאר אור, תקווה ושאיפה לשלום. השימוש במילים מקראיות יחידאיות או נדירות, בוודאי לדובר בן ימינו, מאלץ את הקורא להתעמק במשמעות ותוך כדי כך, ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: למידת מילים לא שגורות כמו גם הנאה משיר ייחודי. המילים כמו מהלכות קסם על השיר ומשרות אווירה מפויסת, נעימה, של תקווה לשלום.

מאורות / רות זקצר

מאורות / רות זקצר

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מַה יִּהְיֶה הָלְאָה
אֶת פְּנֵי הַהַלְאָה שֶׁל אִמִּי אֲנִי רוֹאָה
אֶת הַבַּיִת בּוֹ נוֹלַדְתִּי
בְּלוֹקִים חֲלוּלִים, חֲתוּלִים נֶחְבָּאִים
יָרֵחַ מָלֵא וְאָדֹם מֵאֶמֶשׁ, קָרוֹב אֵלַי מִכָּל
הַבְּרוּאִים.
לֹא שָׁאַלְתִּי מַה הָלְאָה, אֵיךְ הוּא נִמְלָא וּלְאָן
אוֹבֵד.
מִי הָיְתָה שָׁם בְּתוֹךְ עֵינַי.
פְּעָמִים רַבּוֹת אֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶת צִלִּי.

ניקוד: חני צפריר

אכן, "אין לדעת מה יהיה הלאה", מפטירה האחת מאיתנו* שהתעוררה לפני כעשרים דקות משנתה עקב צווחת סירנה אלימה. מכל מקום, המשוררת משרטטת קו בין ילדותה בדירת שיכון עם "בלוקים חלולים" וחתולים נחבאים, עבר שההיזכרות בו איננה נוסטלגית, הגם שכל עבר הוא נוסטלגי מעצם היותו עברנו הפרטי. היא רואה את "פני ההלאה" של אמה, כשהקוראים משערים שאמה, או זכרה, הם "ממנה והלאה", שהרי הירח המלא מליל אמש, קרוב ללבה יותר מכל אדם. וכבר היא מתייסרת, בציינה שאין היא מכירה דבר. אף לא את צלה.

* עורכות אתר ליריקה, ענת קוריאל ורונית ליברמנש ורדי

דבר אינו מתכלה / עפרה קליגר

דבר אינו מתכלה / עפרה קליגר

דָּבָר אֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
צַעַר וּכְאֵב הוֹפְכִים
לְעַשׁ כּוֹסֵס,
שִׂמְחָה וּתְשׁוּקָה,
שֶׁהֻשְׁתְּקָה –
לְאֶבֶן בַּזֶּלֶת.

דָּבָר אֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
הוּא עוֹבֵר לְמָקוֹם אַחֵר.
אַהֲבוֹת שֶׁמֵּתוּ יַשְׁקִיפוּ בְּךָ
בַּחֲלוֹמוֹתֶיךָ;
מַעֲשֶׂיךָ, שֶׁנָּשְׁרוּ מִמְּךָ
עִם הַזְּמַן,
יְסַמְּנוּ אֶת עִקְבוֹתֶיךָ.

ניקוד: חני צפריר

בניגוד לתפיסה הניהיליסטית, השוללת הכול ואינה מכירה בוודאות כלשהי, עפרה קליגר אומרת בשירה שהדברים אינם מתכלים ואינם מתאיינים, אלא משנים את פניהם, צורתם ומשמעותם. לפיכך הרציונל שלה קובע כי המציאות משתנה ללא הרף, וגם הגוף המתכלה מותיר אחריו נפש הנפרדת מן הגשמי, בהמשיכה להתקיים

לילה אחר / אוולין כץ

לילה אחר / אוולין כץ

מִטָּה נוֹחָה מֶטֶר חֲמִשִּים עַל שְׁנַיִם
מִזְרַן מְלָכִים, שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה סֶנְטִימֶטְרִים,
רַךְ מְפַנֵּק רמ"ח אֵיבָרַי.

לִפְנֵי יוֹבֵל שָׁנִים
חֲצִי מִטַּת בַּרְזֵל
מִמַּחְסְנֵי הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית
מִזְרַן קַשׁ – רֵיחַ שָׂדוֹת וּפַרְדֵּסִים רְחוֹקִים
סֵפֶר – מִצְרָךְ יָקָר הָיָה,
עָבַר מִיָּד לְיָד,
הוּאַר בְּלַהֶבֶת הָעֲשָׁשִׁית
בַּעֲרָבִים אֲרֻכִּים וְקָרִים.
רוּחַ פָּרְצָה בֵּין אַרְבָּעָה כָּתְלֵי הַפַּחוֹן
בִּקְּשָׁה לַחְבֹּק אוֹרָהּ בְּחֵיק
כְּנָפֶיהָ שׁוֹרְקוֹת בְּעֹז.

תַּן יִלֵּל בְּקוֹל,
יֶלֶד יִבֵּב אֲרֻכּוֹת.
הִתְכַּרְבַּלְתִּי בֵּין קִפְלֵי שְׂמִיכָה אֲפֹרָה מְחֻסְפֶּּסֶת –
לֹא חַם דַּיּוֹ
אִמָּא עָבְרָה, אָטְמָה פְּתָחִים בְּצִדֵּי הַפַּחוֹן.

הַלַּיְלָה כָּבַשׁ אָז בִּמְהֵרָה רֹאשֵׁינוּ הַצְּפוּפִים.
מַחֲצִית הַמִּטָּה כְּבָר לָבְשָׁה חֲלוּדָה.

ניקוד: חני צפריר

הניגוד בין העבר להווה, הוא ליבת השיר. השינה הנוחה והמפנקת בהווה, לעולם תשמש תזכורת לחוסר שאפיין את העבר, את העוני והצפיפות. הכניסה ל"עולם האחר" היא מיידית וטוטאלית, משום שהפרטים בונים את האווירה: העששית, מיטת הסוכנות המפורסמת, שקיבל כל עולה חדש (מיטה פשוטה וכבדה בעלת מסגרת ברזל). ההסתכלות על העבר אינה נוסטלגית, אין התרפקות או שמחת עניים, אלא אי-יכולת לשכוח, את העבר, כאשר חרף הצפיפות וניסיונותיה של האם לאטום את הפחון, עדיין היה קר מידי
כמו כן, למקרא שירה של אוולין כץ, אי-אפשר שלא להיזכר ב"שיר זוהרה אלפסיה" מאת ארז ביטון, וכבר הפרשנות מתרחבת

דָּג מְמֻלָּא / עודד בן דורי

דָּג מְמֻלָּא / עודד בן דורי

סָבָתִי עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם
הָיְתָה מַמְתִּיקָה סוֹדוֹת
עִם הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים
שֶׁהָיוּ מְרַחֲפִים חַסְרֵי צוּרָה
בְּמֵי הָאֲגַם
שֶׁנִקְוָה בָּאַמְבָּט
טֶרֶם הִתְקַדֵּשׁ הַחַג

כְּשֶׁהָיוּ עוֹלִים מֵהָרַחְצָה
נִשְׁמָתָם טְהוֹרָה
עוֹרָם מְתַקְתַּק
נְכוֹנִים לִקְרַאת הַמַּאֲכֶלֶת
הַמּוּנֶפֶת
הָיְתָה סָבָתִי נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה עַתִּיקָה
מוֹרֶשֶׁת הָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת
אֶל הַלִּוְיָתָן הַקַּדְמוֹן
שׁוֹכֵן יָם תֶּטִיס
אֱלֹהֵי הַדָּגִים כֻּלָּם
שֶׁיְּחַזְּקָהּ אַךְ הַפַּעַם הַזֹּאת

בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת
הָיְתָה עוֹשָׂה מְלַאכְתָהּ
נֶאֱמָנָה לְצַו לִבָּהּ
וּלְזִכְרוֹנוֹת בֵּית אַבָּא
שֶׁהוֹרִישׁוּ לָהּ הַזְּמַן וְהַשִּׁכְחָה
אֶת כָּל מֶתֶק עֲלוּמֶיהָ
הֶחְבִּיאָה בִּמְעֵי הַדָּגָה

זְמַן רַב עָבַר טֶרֶם הֵבַנְתִּי
הַקְּצִיצוֹת הָאֲפַרְפָּרוֹת כְּתֻמּוֹת הָעַיִן
הֵן בְּסַךְ הַכֹּל מִלּוּי
פְּנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ הַדָּגִית
וְדִמְעוֹתֶיהָ שֶׁל סָבָתִי
טְחוּנוֹת עַד דַּק
בְּתוֹסֶפֶת שְׁאָר יְרָקוֹת

ניקוד: חני צפריר

השיר הוא הומאז' מרגש לזיכרון ילדות פרטי, שבמידה רבה הפך לזיכרון ילדות קולקטיבי של בני דור מסוים. דור שגודל על ידי הורים שיצאו לעמל יומם, בהותירם את ילדיהם בהשגחת הסבתות. האחרונות, יוצאות מזרח אירופה, שחוו חוויות של שואה, אובדן ותלישות ובמקרים רבים העברית לא הייתה שגורה בפיהן, יצקו את כל כיסופיהן בלישת כדורי הגפילטע פיש, שצרו בידיהן המגוידות. הסבתא הפרטית של הכותב מַמְתִּיקָה סוֹדוֹת עם הדגים המנוחים, שבתום תהליך הבישול הפכו מתקתקים. שימוש נוסף בתואר הפועל המתוק, מופיע בביטוי במֵתֶק עֲלוּמיה, שהוחבאו במעי הדגה.