ארכיון חודשי: אוגוסט 2014

* / לאה צבי (דובזינסקי)

* / לאה צבי (דובזינסקי)

וְאַתְּ
זָעָה ,אָנָה
וָאָנָה,
מְחַפֶּשֶׂת
פִּנָּה בְּטוּחָה
בַּמְּשֻׁלָּשׁ
שֶׁבֵּין הַקִּירוֹת,
תּוֹחֶבֶת עַצְמֵךְ
כְּפֶתֶק
בַּכֹּתֶל
מְקֻפֶּלֶת
מְקֻמֶּטֶת
עַד
שֶׁיַּאַסְפוּךְ
וְיִטְמְנוּ
בָּאֲדָמָה.

ניקוד: חני צפריר

שיר עצוב על תחושת אין אונים ודיכאון כבד. אין לדעת האם התחושות הקשות כרוכות בהכרח בגיל מתקדם, או שמא אדם נוטה להעביר את ימיו בהמתנה למוות, כל אימת שנוטשים אותו כוחות הגוף והנפש.

* / אנה בניאל

* / אנה בניאל

אֹבֶךְ בַּחוּץ.
מְסַמֶּנֶת אֶת רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל שִׁמְךֳ
בִּמְשִׁיכַת אֶצְבַּע עַל הַפְּסַנְתֵּר.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁסּוֹגְרִים חַלּוֹנוֹת. לא אֲנִי.
מְמַהֶרֶת הָלוֹךְ וָשׁוֹב, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה.
אִם תַּבִּיט מִלְּמַטָּה תִּרְאֶה.
כְּמוֹ הַחֹרֶף, גַּם אֲנִי נֶאֱחֶזֶת
בִּשְׁאֵרִיּוֹת עֲנָנִים.

ניקוד: חני צפריר

באמצעות פסנתר שלא מנגן, אובך ואבק, נוצרת אוירה של כבדות ואי נחת. פסיעות הלוך ושוב מסגירות ציפייה וניסיון להעביר את הזמן.
מתחשק לנו לומר למשוררת: "זו רק עונת מעבר וזה יחלוף".

זויות הופכיות / דוד אדלר

זויות הופכיות / דוד אדלר

הַפַּרְשָׁנִים כְּאִישׁ אֶחָד צוֹדְקִים
הַתּוֹתָחִים
לֹא הִתְכַּוְּנוּ
לַהֲרֹג חַפִּים.
לְמִי שֶׁלֹּא יָדַע –
הֵם מְאֹד מוּסָרִיִּים
הַתּוֹתָחִים.
עֻבְדָּה שֶׁהַתּוֹתָחִים עַצְמָם אוֹמְרִים
שֶׁהֵם הַמּוּסָרִיִּים בְּיוֹתֵר
בְּעוֹלָם הַנְּשָׁקִים.

הַתּוֹתָחִים אוֹמְרִים וְהֵם צוֹדְקִים
אֵיךְ נִתָּן לְהַאֲשִׁים אוֹתָנוּ בִּירִי עַל יְלָדִים
כְּשֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאִינוּ יֶלֶד מִבַּעַד לַכַּוֶּנֶת
וְאָנוּ יוֹרִים בְּהֶתְאֵם לְזָוִית הַכִּנּוּן רַק עַל נְקֻדַּת הַצִּיּוּן.
גַּם הַפְּגִיעָה בִּנְקֻדַּת הַצִּיּוּן אֵינָהּ
מֻבְטַחַת. וְזֶה מְפֻרְסָם וְיָדוּעַ
שֶׁהַפָּגָז רַשַּׁאי לִפְגֹעַ
(גַּם לְלֹא טָעוּת אוֹ פֶּגַע)
מָאתַיִם מֶטֶר
קָדִימָה אוֹ אֲחוֹרָה
יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה
בְּהֶתְאֵם לְמַצַּב הָרוּחַ, הַלַּהַט בַּקָּנֶה
וָעוֹד וָעוֹד אַךְ לֹא נַלְאֶה אֶת הַקּוֹרֵא
הַיָּגֵעַ.

אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת
מְסָרְבִים לְהָבִין
אֵלֶּה הַמְּצוּיִים בִּנְקֻדַּת הַפְּגִיעָה
כִּי מָה לַעֲשׂוֹת
וְזֶה עִנְיָן פִיזִיקָלִי
זָוִית הַפְּגִיעָה תִּהְיֶה תָּמִיד
הֲפוּכָה לְזָוִית
הַכִּנּוּן.

זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם
מִשַּׁחַר הַמִּלְחָמוֹת
תָּמִיד יֵשׁ שְׁתֵּי זָוִיּוֹת
לְפָחוֹת. וְהֵן פָּשׁוּט הֲפוּכוֹת.

ניקוד: חני צפריר

אחרי שהצבא פרסם ממצאים על התנהגות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה" כתבתי את השיר "התותחים הם מוסריים" בתגובה לאותם ממצאים ומסקנות. השיר התפרסם בשער "אשפתנו מלאה" בספרי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" ("אבן חושן, 2012). מבצע "צוק איתן" הוא מעין "שידור חוזר" של "עופרת יצוקה" ואותן מחשבות של אז לא הרפו ממני גם בעת הזו. מתגובות שקבלתי על שירי הקודם למדתי שלא כל הקוראים הם בוגרי חיל התותחנים ולא כולם בקיאים בבליסטיקה ובסטטיסטיקה. את שיר העמדה הנוכחי אני מקווה יבינו רבים יותר.

דוד אדלר

* / רחל בכר

* / רחל בכר

בְּלֵב כָּל שִׁירַי
פּוֹעֵם מוֹתִי –
תַּמְרִיץ לְחַיַּי.

ניקוד: חני צפריר

שיר בן שלוש שורות קצרצרות. שורות אלו אוצרות הנחה שלפיה המוות מעניק משמעות לכל עשייה, ולפיכך מן הראוי לחיות חיים בעלי ערך. בקרב יוצרים, מפעם הדחף להספיק עוד יצירה אחת לפני הקץ, ובמילותיו של ביאליק: "עוד שיר מזמור אחד היה לו,/ והנה אבד המזמור לעד,/ אבד לעד!".

דְּיוֹקָן עַצְמִי חָדָשׁ / עמיחי חסון

דְּיוֹקָן עַצְמִי חָדָשׁ / עמיחי חסון

וְעָזַב אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד תַּחַת הַשְּׂמִיכָה הָרְחָבָה,
אֶבֶן בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם.
וְכָל הֶעָרִים שֶׁנּוֹתְרוּ לְיַד הַיָּם
זִכְרוֹן מֵזַח נָטוּשׁ
מֵרֹאשׁ הַר דּוֹרֵשׁ טוֹבוֹת
צוֹפֶה עַל פְּנֵי הַזְּמַן

אֲנִי הָאִישׁ.
כּוּר הַהִתּוּךְ נִפְעַר בִּי
עָיַפְתִּי מִלָּתֵת בּוֹ סִימָנִים.

ניקוד: חני צפריר

שיר על הפרטי, האישי, שמוטמע בכללי, בציבורי. הפסוק מספר בראשית מסמן את מקומו של הדובר בעולם (גבר יהודי-ישראלי), מקבע אותו כאֶבֶן בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם; ירושלים ההררית והקשה בניגוד לזיכרון המזח הנטוש של ערי החוף. וכך, במספר שורות קצוצות, מתווה הכותב את סיפורו של כור ההיתוך הישראלי כולו. השיר מהווה חלק ממחזור שירים משפחתי.

הית'רו 88 / רונית ליברמנש

הית'רו 88 / רונית ליברמנש

הַתֵּעוּב הַקָּפוּא שֶלְּךּ שִסָּה בִּי אֶת מִפְלַּג
הַסַּמִּים. כּוֹשֶׁלֶת, נֶאֱבֶקֶת בְּמַגָּפַיִם
לוֹחֲצִים, עֲשָׂרָה אַבְזְמֵי כֶּסֶף שְׁתֵּי מִזְוָדוֹת קְרוּעוֹת, צְמִיד
עוֹר שָׁחֹר כְּמוֹ הָעוֹר. בֵּינָתַיִם מְרַיְּרִים עָלַי שְׁנֵי כַּלְבֵּי
רוֹעִים גֶּרְמָנִיִּים, הֶנְדְס אַפּ! פּוֹקֶדֶת שׁוֹטֶרֶת בְּמַדִּים וְאַחַר-כָּךְ
לַצְּדָדִים, שְׁנֵי אִירִים וְרֻדֵּי פָּנִים מַצְבִּיעִים עָלַי, מְחַיְּכִים, אֲנִי
סְמוּקָה הִיא בְּשֶׁלָּהּ, מִשְׁקֶפֶת עַל דֶּלְפֵּק נִירוֹסְטָה מַבְהִיק, עַכְשָׁו
חִסּוּנִים וְאִשּׁוּר יְצִיאָה, הָעוֹזְרִים הַמְּסוּרִים מְשַׁסְּפִים טַמְפּוֹנִים, קַלָּטוֹת
חֲדָשׁוֹת, גּוֹרְסִים אוֹתִי לְאֵפֶר וְאַחַר כָּךְ הוֹדְפִים בְּגַסּוּת
אֲדִיבָה. קָאט
הַמָּסָךְ יוֹרֵד וְרַק לְשׁוֹנוֹת הַכְּלָבִים
הָאֲדֻמּוֹת עוֹד
מְרַיְּרוֹת.

ניקוד: חני צפריר

השיר לקוח מתוך קובץ בכתובים העתיד לראות אור בקרוב

* / רחל אשד

* / רחל אשד

לאבי, לזכרו

הָיְתָה הַבְטָחָה גְּדוֹלָה בָּאִישׁ הָאוֹחֵז
מַפְתֵּחַ בְּיָדוֹ, נוֹעֵל אַחֲרַי אֶת הַדֶּלֶת,
מַפְקִיר אוֹתִי לְאֶגְרוֹף הַחַיִּים.
מוּבָן שֶׁלֹּא נַסְתִּי אוֹ הִתְחַנַּנְתִּי עַל נַפְשִׁי,
חִבַּקְתִּי אֶת קַרְסֻלָּיו הַיָּפִים, מַמְתִּינָה

ניקוד: חני צפריר

ילדה מחבקת את קרסולי אביה, ננעלת בבית ומחכה לשובו. ההיעדרות בילדותה של רחל אשד, הייתה צורבת: אביה היה חוזר מעבודתו אחת לשבועיים, והציפייה לקראתו עולה ופורצת מן השיר. ההפקרה לאגרוף החיים היא גם מות האב, אך לא מות הציפייה אליו.

חָשׁוּב מְאֹד / ענבל אשל כהנסקי

חָשׁוּב מְאֹד / ענבל אשל כהנסקי

חָשׁוּב מְאֹד
לִזְכֹּר לִנְשֹׁם כִּי
נוֹטִים לְהַמְעִיט בְּעֶרְכּוֹ
שֶׁל חַמְצָן
הַמֵּיטִיב עִם גּוּפָהּ, סוֹבֵל וּמִתְיַסֵּר נוֹרָאוֹת,
הַמֵּיטִיב עִם נַפְשָׁהּ, כְּמֵהָה לִפְרֹשׂ כְּנָפֶיהָ וּלְהִתְרַחֵק מִכָּאן.
מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת,
לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁף
לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁף

ניקוד: חני צפריר

השיר מנסה להציע נחמה, בבחינת: קחו לכם חמצן, הוא זמין לכולם וניתן בחינם. אבל הנחמה הזו מתגמדת בהשוואה למצוקה הפיזית והנפשית. כשאין לרפואה ולפסיכולוגיה מה להציע, נותר החמצן: האם השאיפות והנשיפות הן פיתרון של אין ברירה, מעין שכנוע עצמי, או הקלה אמיתית? למשוררת הפתרונים.

טעות / שירה סתיו

טעות / שירה סתיו

לֹא, זוֹ הָיְתָה טָעוּת
בְּזִהוּי הַיַּעַד,
הַמַּטָּרָה הַנָּעָה נָעָה
אֶל בִּנְיָן אַחֵר
וְזֶה שֶׁהֻפְצַץ
נֶהֱרַס בְּשׁוֹגֵג

לֹא, זוֹ הָיְתָה טָעוּת
בִּקְבִיעַת הַמָּוֶת
הַיְּלָדִים הַמְּפֻיָּחִים
קָמִים עַכְשָׁו
שׁוֹלְפִים אֶת הָרְסִיסִים
אֶחָד אֶחָד
מִתּוֹךְ הַגּוּף, הַלֵּב,
הָעֵינַיִם, מְיַשְּׁרִים
בְּגָדִים קְרוּעִים, לֹא
זוֹ טָעוּת.

ניקוד: חני צפריר

האם יש טעם לנסות ולפרש שיר שעוסק בליבת הסכסוך הנוכחי? האם יש תוחלת בדברי פרשנות שעתידים למלל עד זרא את הויכוח הציבורי המדמם שניטש כאן, בדבר סתימת פיות, "נאמנות" לדגל ולאדמה או היעדרה? ומשום כך, מוטב להניח לשיר לדבר. בבקשה.