ארכיון חודשי: ספטמבר 2014

לא בשמיים / רוחה שפירא

לא בשמיים / רוחה שפירא

נוֹרָא כּוֹאֵב לִהְיוֹת
עֶצֶם מֵעַצְמִי
בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי
מִלִּים מְבַקְּשׁוֹת
לָצֵאת מִגּוּפִי
לְהַמְצִיא אוֹתִי מֵחָדָשׁ
 

הַאִם אֲצַיֵּר אֵת תְּמוּנַת חַיַּי
בְּצִבְעֵי מַיִם שְׁקוּפִים
בְּמִכְחוֹל רַךְ?
אוֹ אוּלַי דַּוְקָא בְּסַכִּין חַדָּה
אֶצֹּר אֶת יְסוֹד מַלְכוּתִי
וְאֶצְבַּע בְּצִבְעֵי אֲדָמָה
אֶת חֶלְקַת אֱלֹהִים שֶׁלִּי

כִּי לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא

ניקוד: חני צפריר

שירה של רוחה שפירא מתייחס לסוגית הבחירה בחיים ובאומנות. האם לצייר במכחול רך או בסכין חדה? אילו חומרים ניקח איתנו כצידה לדרך, או נשמר במאגרי הזיכרון? כל אדם מצייר לעצמו את העליות והמורדות באופן אחר. לעיתים, בחירה מודעת יכולה להפוך את הקערה על פיה.

* / חנה טואג

* / חנה טואג

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ טוֹבִים לַנַּעֲלַיִם שֶׁלִּי
וְדִבְּרוּ אִתָּן סַנְדְּלָרִית עַתִּיקָה וְלֹא סִינִית
וְחָשׁוּ אֶת דֹּפֶק רַגְלַי מִתַּחַת לָעוֹר הַשָּׁחוּק
וְקָרְאוּ אֶת מַפַּת מֶרְחַקַּי
וְיָדְעוּ, שֶׁכָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר לְהַתִּיךְ תַּכִּים רַכִּים
בְּכָל פֶּה פָּעוּר מִצִּמָּאוֹן וּבְכָל סֻלְיָה פְּצוּעָה
מִזְּכוּכִית הָאֲדָמָה
הָיִיתִי מַזְמִינָה אֶצְלָם עַכְשָׁו נַעֲלֵי חָג אֲדֻמּוֹת
מְשׁוּחוֹת בְּאֹדֶם הַשָּׁנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד בְּמַיִם
וְרוֹקֶדֶת אֶת הַלַּיְלָה כָּל לַיְלָה מִדֵּי לַיְלָה
בִּרְחוֹב הַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים.

ניקוד: חני צפריר

הסנדלרים החכמים שהדוברת מתגעגעת אליהם, הולכים ואוזלים. תרבות הצריכה הפוסט קפיטליסטית, גרמה להיעלמותם – כשהכול מעדיפים להשליך ו"לרכוש". הגם שסנדלר אינו נחשב למקצוע זוהר במיוחד, חנה טואג מצביעה על המומחיות שלהם ועל אהבתם למקצוע. הסנדלרים מייצגים את זקני העם החכמים, שהשיאו עצות, קודם לעידן הנוכחי של השתלטות הטכנולוגיה.

ים תטיס / עמיר עקיבא סגל

ים תטיס / עמיר עקיבא סגל

אַף אֶחָד לֹא יַצִּיל אַף אֶחָד
מִתֹּפֶת זוֹ
אֶפְשָׁרֻיּוֹת גְּלוּיוֹת
תּוֹפְסוֹת אוֹתְךָ עֵר
תְּשִׁישׁוּת כָּזוֹ
הָיִיתִי בּוֹרֵחַ אִם הָיָה
מָקוֹם אֶחָד זוֹהֵר נָכוֹן
אִם הָיָה דָּבָר אֶחָד
בְּלִי הֶסְתֵּר אֶפְשָׁר
לֹא יִקְרֶה כְּלוּם
גַּם בָּרַעַשׁ הַגָּדוֹל
לֹא יִקְרֶה דָּבָר
לֹא מֵאֱלֹהִים
וְלֹא מֵאָדָם

ניקוד: חני צפריר

שירו של סגל מרפרר למושג מהותי ביהדות, "הסתר פנים". לפי התפיסה הרליגיוזית, האל מעניש בין היתר באמצעות ”הסתר פנים”. “הסתר פנים” נובע מחטא, אך אינו בהכרח ”מידה כנגד מידה”. הסתר הפנים בא לידי ביטוי במעין מחיצה, המפרידה בין החוטא לבין האל. לאדם אין גישה לאלוהיו, והאל אינו ניגש (רואה או מתייחס) ליציר כפיו. בשיר מבטא המשורר כמיהה לביטול המחיצה, לאיונה. ובה בעת, הוא מודע לכך שבני האדם לא ניחנו ביכולת להבין את הסיבה להסתר הפנים האלוהי.

שירי ננו / עודד ניב  (נימקובסקי) 

שירי ננו / עודד ניב  (נימקובסקי) 


בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לֹא יָדוּעַ

הָיִיתִי כָּאן לְרֶגַע, וְעָזַבְתִּי
רִחַפְתִּי בֵּין הָעַכְשָׁו לְבֵין הָאַחַר-כָּךְ
עַד שֶׁנָּחַתִּי בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לֹא יָדוּעַ.
הָעִקָּר שֶׁאַתְּ חִכִּית לִי שָׁם.

 
לֹא הִפְסִיק לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה
 

עַל מַצַּבְתִּי רִשְׁמוּ –
"כָּאן קָבוּר אִישׁ שֶׁלֹּא הִפְסִיק לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה"
הַכֹּל הָיָה צָפוּי
אַךְ הָרְשׁוּת לֹא נִתְּנָה.
 


צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק
 
לֵיצָן אֲדֹם חֹטֶם
בָּא לְבֵית הַחוֹלִים
לְהַצְחִיק אֶת הַחוֹלִים עַד מָוֶת.
צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק אַחֲרוֹן.
צוֹחֵק מִי שֶׁמֵּת אַחֲרוֹן.                              
 


בְּקָרוֹב
 

בַּמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית בְּבֵית הַחוֹלִים לִילָדִים
מִסְתּוֹבְבִים הֲמוֹן מַלְאָכִים קֵרְחִים.
אֱלוֹהִים מִתְכַּוֵּן לְהַצְמִיחַ לָהֶם שֵׂעָר וּכְנָפַיִם.
בְּקָרוֹב.

 


קָשֶׁה 
 

הַגּוּף שֶׁלּוֹ נֻקְשֶׁה בְּכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹגְעִים
לְבַד מֵעֵינָיו הָרַכּוֹת, הַדּוֹמְעוֹת לְעִתִּים
בִּמְיֻחָד כְּשֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ
וְהוּא לֹא חָשׁ בִּמְאוּם.


מַה זֶּה אַלְצְהַיְמֵר?
 
וְאוּלַי אַלְצְהַיְמֵר אֵינֶנָּה מַחֲלָה
אֶלָּא הִתְכַּנְּסוּת שֶׁל הָאָדָם אֶל הָ'אֲנִי' הָאֲמִתִּי שֶׁלּוֹ?
חַף מִזִּכְרוֹנוֹת הֶעָבָר, חַף מִדַּאֲגוֹת הֶעָתִיד
עוֹטֶה שִׁרְיוֹן כִּגְלִימָה שֶׁל קוֹסֵם.


כְּמוֹ בְּרִקּוּד
 

מְהַלֵּךְ כְּמוֹ בְּרִקּוּד הַוַּלְס
צַעַד קָדִימָה וּשְׁנַיִם אָחוֹרָה.
רַק הַקַּבַּיִם צוֹעֲדִים קָדִימָה
כְּמוֹ מֵעַצְמָם

ניקוד: חני צפריר

עודד ניב מתווה את מהלך חיי האדם – לידה, גדילה, קיום, דעיכה ומוות. פעמים רבות דבר מה במעגל הסדור הזה – הסדור לכאורה –  משתבש. או אז הופכים ילדים בעל כורחם למלאכים קירחים ומכונפים. ועם זאת, בין הלידה להימחקותה האלצהיימרית של התודעה, אנו תרים בכל כוחנו אחר בדל משמעות, גם אם "הַכֹּל הָיָה צָפוּי אַךְ הָרְשׁוּת לֹא נִתְּנָה".

* / רות אלוני – לביא

* / רות אלוני – לביא

שְׁכָבוֹת שֶׁל בֹּקֶר
מִתְקַלְּפוֹת
וּמִבַּעַדָן מַבְלִיחַ לוֹ הַיּוֹם
חַם וְלַח אַךְ מָלֵא בְּאוֹר
פּוֹרֵשׁ מַרְכֻּלְתוֹ הַיּוֹם
מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶקַּח
וְהַכֹּל פָּתוּחַ וּמֻנָּח
לְלֹא סֵדֶר
וּלְלֹא הִגָּיוֹן
מֵגִּיר עָסִיס וְנִיחוֹחַ
שֶׁל חַיִּים
וְהַכֹּל בְּחִנָּם

ניקוד: חני צפריר

השיר הנוכחי כבש אותנו באופטימיות שבו. רק לעיתים נדירות, ניתן "לפגוש" שירים שמתענגים על הקיום, על עצם ההיות. שירה של אלוני לביא כולו ריחות וצבעים, עסיס ויופי. האור המפציע בכל בוקר, טומן בחובו אפשרויות בלתי נדלות. ולא נותר אלא ליהנות מהיעדר הסדר וההיגיון ולהאמין ש"הכל בחינם"

בעת הזאת / אילנה סיון

בעת הזאת / אילנה סיון

הַנֵּפְטְ מְדַמֵּם מִבֶּטֶן הַמֵּכָלִית,
מְזַהֵם בְּקִלּוּחַ שָׁחֹר.
הַכֶּתֶם מִתְפַּשֵּׁט עַל לֹבֶן הַחוֹף,
מַדְבִּיק אֶת עִקְבוֹתַי.
יַם הָאֵיבָה מְחַלְחֵל בַּבָּשָׂר הַחַי.
שְׁחָפִים חֲנוּטֵי-כְּנָפַיִם חֲדֵלִים לְהַמְרִיא.
הַשִּׂנְאָה הַגּוֹאָה מְכַלָּה כָּל מָעוֹף
בִּלְשׁוֹן-חֲלַקְלַקּוֹת
דְּבִיקָה וְשַׁמְנוּנִית.

בָּעֵת הַזֹּאת,
דָּבְקָה אַהֲבָתִי לְחִכִּי.
הַמִּלִים הַטּוֹבוֹת
נִמְחָקוֹת בְּתוֹכִי
כְּזִכָּרוֹן רָחוֹק.

ניקוד: חני צפריר

העולם הזדעזע במרץ 1989, כשהחלה דליפה מממכלית הנפט אקסון ואלדז, והנפט שהשחיר את הים חולל אסון אקולוגי אדיר. המשוררת מדמה את רגשות האהבה והטוב שבקרבה לתמונות השחפים האומללים, המנסים לשווא להמריא. כתם הנפט מהווה משל לאווירת האיבה והשנאה.

אלוהי מיכאלאנג'לו / דודו פלמה

אלוהי מיכאלאנג'לו / דודו פלמה

פָּגַשְׁתִּי בּוֹ לָרִאשׁוֹנָה בַּקָפֶּלָה הסִּיסְטִינִית בִּשְׁנַת

1978 בַּמֵּאָה הַּקוֹדֶמֶת, לִפְנֵי 36 שָׁנִים.

זֶה הָיָה חָמֵשׁ שָׁנִים רָעוֹת מִדַּי אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר וַאֲנִי

יָצָאתִי בְּמִשְׁלַחַת מִטַּעַם עַצְמִי לְגַלּוֹת הֲיֵשׁ חַיִּים אַחֲרֵי הַמַּבּוּל.

רוֹמָא קִבְּלָה אֶת פָּנַי גְּשׁוּמָה וּמְעֻרְפֶּלֶת, הַמִּפְלָצוֹת הַמִּשְׂתָּרְגוֹת

בְּמִזְרְקוֹת הָאֶבֶן יָרְקוּ בַּאֲדִישׁוּת סִילוֹנֵי מַיִם בָּאֲוִיר הַקַּר וְהַזָּר,

בִּפְנִים הַתִּקְרָה הַנֶּהְדָּרָה נִפְרְשָׂה מֵעָלַי כְּחֻפַּת יְקוּם מִסְתַּחְרֵר, מַבָּטִי

שׁוֹטֵט רָצוֹא וָשׁוֹב כְּכַדּוּר מְסֻנְוָר שֶׁהָלַך לְאִבּוּד בְּרוֹלֶטָה קוֹסְמִית,

לְפֶתַע פִּתְאֹם רָאִיתִי מֵעָלַי אֶת פְּנֵי אֱלֹהָיו הַמִּשְׁתּוֹקְקִים לָגַעַת שֶׁל

מִיכאלאַנגֶ’לו, וּמֵאָז, מֵאָז אֲנִי לֹא עוֹשֶׂה לִי אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיו.

ניקוד: חני צפריר

במספר שורות קצוצות פורש הדובר את הדילמות האופייניות לליבת הקיום הישראלי בעשורים האחרונים. מלחמת יום הכיפורים, שהיוותה חוליה מדממת נוספת, מכוננת, באינספור המלחמות והמבצעים בעלי השמות הפאליים, לעומת הגאולה באמצעות גאונות מעשי ידי אדם, בדמות הפרסקו המרהיב בקפלה הסיסטינית של תיאור בריאת העולם. האם קיומנו במקום הזה משול לתקופה שלאחר המבול המכלה? האם נידונו ללכת לאיבוד ברולטה קוסמית או שמא מוטב שנתעשת לפני שנאחר את המועד?

וידוי אישי / עדי אביטל – רוזין

וידוי אישי / עדי אביטל – רוזין

מַעֲלִית הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלִּי עוֹמֶדֶת.
לֹא עוֹבֶדֶת, תְּקוּעָה. אֵין תְּנוּעָה. קְפוּאָה לְפִי שָׁעָה.
לֹא נַיֶּדֶת. מַעֲלִית בּוֹדֶדֶת
בְּתַחְתִּית שֶׁל פִּיר שָׁחֹר, רֵיק ועָמֹק
וְאִישׁ לא טוֹרֵחַ לִבְדֹּק,
אֵיךְ זֶה שֶׁאֵין מַה שֶּׁיִּגְרֹם לָהּ
לַעֲלוֹת
אוֹ
לָרֶדֶת.

כִּבְלִי קִנְאָה מְשֻׁתָּקִים,
חֶבְלֵי תְּשׁוּקָה מְנֻתָּקִים
תִּדְרִי מֹחַ שׁוֹתְקִים,
וְאֵין זֶרֶם. חֵרֶם, שְׁבִיתָה.
מַעֲלִית כְּרוּתָה.

אִישׁ בְּחָלוּק לָבָן קוֹרֵא לִי "מְפֻצֶּלֶת", "מְבֻלְבֶּלֶת",
אוֹמֵר גַּם "מְשֻׁגַּעַת".
הוּא לֹא בֶּאֱמֶת רוֹצֶה לָדַעַת
אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁתֵּכֶף יִלְחַץ הַכְּאֵב עַל כַּפְתּוֹר
וְהַמַּעֲלִית תַּחֲזֹר מֵאוֹתוֹ הָאֵזוֹר
אֶל נְקֻדַּת אַל חֲזֹר
וַאֲפִלּוּ הִיא לֹא תַּעֲצֹר
אֹמֶץ רַב שֶׁאֶאֱזֹר
כְּשְׁאֶזְעַק בְּפֶה מָלֵא לֵחָה
"פְּסִיכוֹטִית?"
"פְּסִיכוֹטִית הָאִמָּא שֶׁלְּךָ!"

ניקוד: חני צפריר

שיר של שחור, בשורוק, אין אונים, תקיעות גופנית-נפשית. הנפש משולה לפיר שחור, עמוק, ב'מעלית כרותה'. תוך כדי כך, נאלצת הדוברת להתמודד עם תוויות חברתיות, כגון 'פסיכוטית', תוויות מהסוג שתיעד מישל פוקו בספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'. 'פסיכוטית אמא שלך!' קוראת הדוברת שהרי, כפי שטען פוקו, מה מבחין בין שיגעון לשפיות? מה תפקידם של השיח החברתי ושל הידע/כוח באופן שבו אנו מתייחסים לשיגעון? והאם הטיפול במוסדות המקובלים הוא "נאור", או שמא פעולתם אינה שונה מזו של בתי הכלא?

מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת / איתן קלינסקי

מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת / איתן קלינסקי

שְׁלוֹשִים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בְּתַפּוּחֵי זָהָב
הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים
כִּבְמַשְכִּיּוֹת כֶּסֶף
עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אָפְנָיו.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶל רַבִּי
שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי
הַלָּשׁוֹן – קֻלְמוֹס הַלֵּב
הַשִּׁירָה – קֻלְמוֹס הַנֶּפֶשׁ.

שְׁלוֹשִׁים יוֹם
בְּסִמְטְאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין
הוּסְגוּ אָחוֹר
כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי
מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ
כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוֹסֵי הַלֵּב
וְקֻלְמוֹסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.
בִּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין
אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס
לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.

הַיּוֹם
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת
שֶׁמֵּיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם
וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת
מְמַלֶּטֶת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחֹרָרִים
עֲרָבִי מַסְרִיחַ…..יָא חָרָא…..יָא מַנְיָאק.

19.8.1977

ניקוד: חני צפריר

באופן יוצא דופן, העורכות בחרו לפרסם הפעם, שיר שכבר ראה אור, מפאת מה שהן כינו "הרלוונטיות המצמררת שבו".
השיר נכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון שלי כחייל בשירות מילואים.
היום אני מורה גמלאי.
חלפו למעלה משלושים שנה מאותו יום, שבו המלים התיצבו על דף של החזרת ציוד לאפסנאות, ביום האחרון לשירות המילואים שלי בשכם . רק דבר אחד השתנה, אני כבר למעלה מחמישים שנה מורה ללשון עברית מובסת .
השיר פורסם לראשונה בספר "מורה ללשון עברית מובסת" בעריכת נתן יונתן , בהוצאת "ספרית הפועלים", 1988.

איתן קלינסקי