ארכיון חודשי: אוקטובר 2014

אתאבל כמו אמא / נועה לקס

אתאבל כמו אמא / נועה לקס

עוֹלָה מִמֶּנִּי לְעִתִּים הָאָרוֹמָה שֶׁל אִמִּי
מֵעֵין קְרֵם מָתוֹק, הַמּוֹרֵחַ נְבוּאַת שֶׁקֶר בַּקְּמָטִים.
וְגַם אֶצְלִי, נִדְחֶפֶת הַלֶּסֶת הַתַּחְתּוֹנָה עִם הַשָּׁנִים,
כְּמוֹ קֻפָּה שֶׁאוֹצְרוֹתֶיהָ מִתְגַּלִּים אַט לְאַט.
וּתְנוּעוֹת יָדַיִם מֻגְזָמוֹת, כְּמוֹ מְנַסָּה לְגָרֵשׁ
לַהֲקוֹת יוֹנִים בִּזְמַן שִׂיחָה.
וּכְשֶׁתֵּלֵךְ, אֶתְאַבֵּל כָּמוֹהָ.
אֶסַּע לְיַם הַמֶּלַח עִם חֲבֵרָה.
אֶתֵּן לַמֶּלַח לְהָרִים אוֹתִי וְלֹא אוֹרִיד דִּמְעָה.

ניקוד: חני צפריר

תיאור האם, בשיר יפה זה, מלא אהבה, למרות שהוא לכאורה נתפס לחולשות: השימוש בקרם כבנבואת שקר, תנועות הידיים המוגזמות, הלסת הנדחפת. והנה מתוך הפגמים עולה דמות אהובה ומוערצת, כזו שהבת מבטיחה לחקות: "אתאבל כמו אמא". האם אדם יכול לדעת מראש כיצד יבטא את יגונו? וכמובן שהיעדר הדמעה, לאו דווקא מעיד על חוסן.

כאב / חגית מנדרובסקי

כאב / חגית מנדרובסקי

'אִמָּא אוֹר!' קָרָאתִי אֵלַיִךְ
מֵאֵימַת חֶשְׁכָתִי.
וְאַתְּ הוֹבַלְתְּ אוֹתִי
מִתּוֹךְ שְׁנָתֵךְ כְּדֵי שֶׁאֶתְרוֹקֵן.
שָׁנִים רַבּוֹת לֹא חָלְפוּ
וּכְבָר הוֹבַלְתִּי אֲנִי אוֹתָךְ
לְדַמֵּם כְּחַיָּה שְׁחוּטָה. נִתֶּזֶת.
כָּל עוֹרְקַיִךְ שְׁלֵמִים,
אֲבָל נַפְשֵׁךְ שְׁסוּעָה.
בִּקַּשְׁתְּ שֶׁאֶקַּח מִמֵּךְ אֶת הַכְּאֵב
אָז לָקַחְתִּי,
וְאַתְּ הִמְשַׁכְתְּ לְהִתְיַסֵּר.
כָּעֵת אֵינֵךְ שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת
וְהוּא עֲדַיִן בְּתוֹכִי-
חוֹרֵט עַל עַצְמוֹתַי,
חוֹרֵק בְּתוֹכִי כְּכִסֵּא נַדְנֵדָה
נְטוּל נֶחָמָה.

ניקוד: חני צפריר

אימהות ובנות. כה הרבה נכתב על הקשר הטעון הזה. לעיתים, תהליכי ההיקשרות  וההיפרדות מלווים בכאב עז, הלובש צורות שונות במהלך החיים. חילופי התפקידים  בשיר בין האם לבתה,  הם הציר המרכזי ודומה כי ההיפרדות  בלתי אפשרית.

מְשֻׁבֶּשֶׁת / עפרה בן־עמי

מְשֻׁבֶּשֶׁת / עפרה בן־עמי

בְּאִבְחַת רֶגַע הִשְׁתַּבַּשְׁתִּי.
הָיִיתִי אֶבֶן מֻשְׁלֶכֶת לְזֶרֶם גָּדוֹל  
מִתְהַפֶּכֶת בְּשֶׁצֶף זִכְרוֹנוֹת מִתְעוֹרְרִים,
עַד שֶׁפָּחֲתוּ תְּנוּעוֹתַי וְצָלַלְתִּי לַקַּרְקָעִית.
בְּגֻמָּתִי הַלַּחָה
יֵשׁ וְעוֹדֶנִּי נִדְקֶרֶת בַּמַּגָּע עִם הַצָּלוּל הַמְסַנְוֵר,
אַךְ גַּם הִצְמַחְתִּי זִיזִים 
שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַל קִיּוּמָם בִּי. 
בְּהִתְחַזֵּק הַזֶּרֶם
מְשַׂרְטְטִים הַזִּיזִים אֶת בַּקָּשׁוֹתַי
הַצָּפוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם בְּקַוִּים מְקֻטָּעִים 
מִצְטַמְרְרִים וּנְמוֹגִים.  
בִּשְׁאַר הַזְּמַן הַשָּׁט עַל פְּנֵי הָאֶבֶן שֶׁלִּי
מוֹרִיקִים זִיזַי בַּקֶּצֶף הַלָּבָן.

ניקוד: יאיר בן-חור

הזיכרונות המתעוררים בקרב הדוברת, הנזכרת, משבשים עליה את דעתה. היא הופכת לאבן קטנה, המסתחררת בזרם הזיכרונות. ובשעה שהזרם מתחזק, מתגלים באבן זיזים הפורחים בתוך השצף, המגנים עליה מפני הזרם החזק.
השיר מפליא לתאר מצב נפשי סוער בעקבות זיכרונות קשים מן העבר. אולם חרף סערת הנפש, הדוברת מצליחה שלא לגלוש לטירוף הדעת.

נערת בזוקה / ענת לב-אדלר

נערת בזוקה / ענת לב-אדלר

נוֹעַדְתִּי לְהַפְרִיחַ בַּלּוֹנִים
בֵּין שִׂפְתֵי הַקּוֹמִיקְס
שֶׁל אֲהוּבַי
אַךְ כָּעֵת
מַוְרִידָה אֶל תּוֹךְ מַחְזוֹר הַדָּם
מַלְבִּינָה לְאִטִּי
בְּשָׁעָה שֶׁנְּגִיסוֹת הַיּוֹם
נִטְבָּעוֹת כְּסִמָּנֵי שִׁנַּיִם
מִתַּחַת
לִקְלִפַּת
הַנְּיָר
הַכְּפוּלָה

ניקוד: חני צפריר

כיסופים לנערת הבזוקה כמשל, הלא היא נערתו של "בזוקה ג'ו". נערת הבזוקה כמשל לתקוות שבאו לידי ביטוי ב"עתידות", בעיקר בתחזית "עד גיל 21 תגיע לירח". ומה אם לא? שהרי רובנו לא נגיע לשם, לירח. ומן הסתם, רובנו מלבינים לאטנו, בעודנו כוססים את "נגיסות היום" של החיים, האהובים, ההחמצות.

משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת שנתיים למותו/ דוד אדלר

משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת שנתיים למותו/ דוד אדלר

"שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו".

לעיתים כדאי אולי להתחיל מבראשית. אולי הדברים אינם ידועים לחדשים, שהתוודעו לאתר זה רק לאחרונה ואולי נדחקו לשולי התודעה אצל אחרים. ב"אודות" באתר "ליריקה" נכתב: "הרעיון לאתר 'ליריקה' צץ בהשראת בלוג השירה האהוב עלינו, 'כאוס', לזכרו של מייסדו, המשורר שי אריה מזרחי, ז"ל". גם אני מרגיש קרבה אישית לאתר זה בשל כך. לכן כשפנו אלי מ"ליריקה" לכתוב דברים לזכרו של שי (המכונה שא"מ), במלאת שנתיים למותו קשה היה לי לסרב, בעיקר לנוכח הקול הנרגש מעבר לקו. כבר כתבתי דברים ארוכים על שי הן באתר זה והן ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ודברים מעטים, אם בכלל, התחדשו מאז.

לא הסתרתי בעבר, ואיני מסתיר גם עתה, את הלבטים שנלווים להעלאת זכרו. מצד אחד, חשוב לעשות זאת למען חבריו ועמיתיו אך בראש ובראשונה למען משפחתו (כי גדול ככל שיהיה צער חבריו ועמיתיו, זה מתגמד, זה כּאין וכאפס לעומת הצער שלהם). מצד שני,יש חשש שהדברים שיכתבו יתפרשו כגלוריפיקציה כביכול של שי ויצירתו בעקבות מעשהו (שאין איש רשאי לדון אותו לכף חובה, כל עוד לא עמד במקומו). כי אבוי לנו אם יתפרש, ולו לפרח משוררים אחד, פירוש מוטעה מאין כמוהו, ששי זכה ליחס מיוחד ול"תהילה", בשל הדרך שבה מצא את מותו, ולגרום לכך שיאמץ חלילה את דרכו ל"תהילה" מדומה זו. "תהילה", שאם היא בכלל שרירה וקיימת (ולעניות דעתי היא אינה קיימת), הרי שאין מפוקפקת ממנה ואין פסולה ממנה. לכן ראוי שיובהר שבהעלאת זכרו של שי, הכוונה היא להעלות על נס רק את שירתו ואת אישיותו המיוחדת, ללא כל גלוריפיקציה וללא כל קשר לדרך שבה סיים את חייו.

נראה שלשי הייתה אישיות מורכבת אף יותר מזו שתיארתי בעבר. אני נחשפתי להיבטים אחדים, שגם עמיתיו הרבו להדגיש בבמות שונות: דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וסרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם, ממש אין טעם, להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" הישראלית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. תכונה זו באה לידי ביטוי גם בשירתו הכנה והחושפנית, גם בדברים שכתב וגם ב"כאוס" שערך.

באשר לשירתו נכתבו כבר דברים מפורטים על טיבה ע"י אחרים וע"י הח"מ (ניתן למצאם בנקל ברשת, ואת המאמרים המודפסים ניתן למצוא בפייס על שמו) ואין טעם ואין גם הקצאת מקום לחזור עליהם כאן. די אם נתבונן באיכותו של המוטו הנהדר, הפניני, שלמעלה שהוא גם המוטו של ספרו השני והאחרון "הוא המסמן את המקום" כדי לעמוד על מיטבה של שירתו. יש אמרת חז"ל שאני אוהב, וששיננתי אותה גם בערב שהוקדש לזכרו במלאת שנה למותו, שאומרת "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". אך אנו יודעים שבמציאות של ימינו זה אידיאל, שרחוק מאוד מהגשמה. גם שי היה מודע לכך כפי שמעיד סופו של שירו הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" בספרו זה, האחרון: "אני קורע לָךְ שיר, מנחה / מסִפרו של משורר / נהדר, עלום". כאשר החיבור בין "משורר נהדר" ו"עלום" מביע השקפה ריאל־פואטית מאוד ברורה, גם אם מצערת. שי עסק בשירה מבפנים ואנו חבריו, ו"ליריקה" במיוחד, רואים זאת מתפקידנו להכריז עליה מבחוץ.

יהיה זכרו ברוך.

בימים כתיקונם / לאה הרפז

בימים כתיקונם / לאה הרפז

בְּיָמִים כְּתִקּוּנָם
הַלֵּב שֶׁלִּי אָמוּן עַל דִּלּוּגִי:
גְּדִי פֶּתִי שׁוֹבָב
מַצִּיב רַגְלָיו
עַל קַרְקַע לֹא יַצִּיבָה
פּוֹעֶה בְּצִחְקוּקִים
וּפִי מֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת אַרְגְּמָנִיּוֹת.

אֲבָל עַכְשָׁו הַלֵּב מְתַרְגֵּל
רִיצָה לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים
לְמַלֵּט עַצְמוֹ מִמָּוֶת וַדָּאִי
הַמְּשֻׁלָּח בִּמְהִירוּת לֹא הֶגְיוֹנִית
לְלֵב שֶׁכְּבָר הֶחְכִּים.

ניקוד: חני צפריר

ההקבלה בין ה"ימים כתיקונם" לבין "עכשיו", מהווה גם ניגוד בין הנעורים להתבגרות, בואכה הזקנה. אם בימי הנעורים הלב נמרץ כמו גדי שובב, ובה בעת הוא פתי, 'פגום' משום שעדיין לא רכש חכמה, הרי שבמהלך ההתבגרות בואכה הזקנה, הפגם כבר אינו רוחני אלא פיזי.

צריבה / אלון אלטרס

צריבה / אלון אלטרס

צְלִילוּת הַמַּיִם הָאֵלֶּה
עוֹלָה מִמַּעֲמַקִּים
וְאֵינָהּ קוֹרֵאת לָךְ
מִשּׁוּם שֶׁאַתְּ רַק
מִשְׁתַּעֲשַׁעַת בַּמַּיִם הַקְּרִירִים
הַהוֹמִים דָּגִים חֲמַקְמַקִּים.
אֵין בָּךְ פַּחַד,
וַהֲרֵי תַּחְתַּיִךְ
תְּהוֹם פְּעוּרָה,
וַאֲנִי מַבִּיט בָּךְ
שׂוֹחָה לָרִאשׁוֹנָה,
בַּיָּם שֶׁל סְפָּרְטָה,
וּמַרְאֵה גּוּפֵךְ הַקַּל,
שֶׁהַגַּלִּים מְטַלְטְלִים
וּלְעִתִּים מְעַרְסְלִים,
הַלְוַאי שֶׁיִּצָּרֵב בְּזִכְרוֹנִי
כִּנְגִיעַת עוֹפֶרֶת כְּבֵדָה,
כִּצְרִיבַת פְּלָדָה.

ניקוד: חני צפריר

השיר נכתב באי היווני קפלוניה והחוף עליו מדובר נמצא בכפר הקטן ספרטיה. מה שהצית את הרצון לכתוב את "צריבה" היתה העובדה שבאיים היווניים, שלא אחת נמצאים בלב ים, המים צלולים ועמוקים כבר מטרים אחדים מהחוף.
הילדה בשיר שוחה מעל התהומות האלה בלי לחוש כל סכנה. השלווה הזאת היא שלווה מדומה שהרי הסכנה לחיים צעירים אורבת במים וגם ביבשה.
יש משהו מטפורי בתמונה הזאת, מטפורה שנוגעת במצב האנושי הבסיסי. דווקא אותה, את השלווה שמקרינה הילדה המשתעשעת במי ספרטיה, רציתי לצרוב בזיכרוני ושיר, מנסיוני, הוא לוכד זכרונות מצוין.

אלון אלטרס

קשת / אורי מליניאק

קשת / אורי מליניאק

גּוּפִי נִמְתָּח.
כֹּחוֹתַי, מִקָּצֶה אֶל קָצֶה
נֶאֱסָפִים,
לְתוֹךְ נְקֻדַּת הַמַּגָּע
הַזְּעִירָה שֶׁלָּנוּ.
שָׁם,
אֶת כָּל אַהֲבָתִי,
אֲנִי מוֹסֶרֶת לוֹ.
שֶׁיְּשַׁלֵּחַ,
כְּכָל יְכֹלְתּוֹ,
הַרְחֵק מִמֶּנִּי.

ניקוד: חני צפריר

השיר אינו עוסק בחץ ששיגר קופידון. בשעה שפגיעה באחד מחציו של קופידון גורמת לאהבה עיוורת, מוחלטת, הרי שבשיר הנוכחי יידוי החץ מרחיק את רגשות האהבה לטריטוריה אחרת, שבה, כך נראה, אין דריסת רגל לאוהבים.