ברכות מבקשת / רחל אשד

אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בְּתוֹךְ וָאדִי שָׁקוּף
עַל רִצְפַּת זְכוּכִית
הַפְּרָחִים שָׁם אַלְמוֹתִיִּים, מוּגַנִּים בְּהֶחְלֵט
גַּם הַחֵטְא, נְשִׁימָתוֹ נֶעֱתֶקֶת
"תְּשַׁחְרְרִי אוֹתִי", מְבַקֶּשֶׁת פִּתְאֹם בְּרַכּוּת, מַמְרִיאָה
רֶגַע שֶׁל חֶסֶד שׁוֹכַחַת מִזְּמַן קָרַעְתִּי עָלַיִךְ קְרִיעָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה הקצר של רחל אשד, מתאר חלום – טיול עם אישה מתה. הוואדי השקוף מסמל את בית הקברות, שפרחיו "אלמותיים". הדוברת בשיר מבקשת מן המתה, שזהותה עלומה, לשחררה ולהניח לה לחיות את חייה.

הקירות התפשטו מן הקולות / זיוה גל

הַקִּירוֹת הִתְקַלְּפוּ מִן הַקּוֹלוֹת שֶׁסָּפְגוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים
הֵם נִצְּבוּ עֵירֻמִּים, יְשָׁרִים, מַשְׁקִיפִים עַל אִי־יְכָלְתָּם
לְהִשְׁתַּבְּלֵל זֶה עִם זֶה. רַק בַּפִּנּוֹת נוֹצָר מַגָּע
שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְהָכִיל יְצִירָה לַחָה כָּלְשֶׁהִי. הָאֲוִיר בֵּינֵיהֶם עָמַד
קָפוּא. אִם אָדָם הָיָה מַטֶּה אָזְנוֹ אֶל יָשְׁרוֹ
שֶׁל הַקִּיר יָכוֹל הָיָה לְהַבְחִין בְּסִלְסוּל הַצִּנּוֹרוֹת יָכוֹל הָיָה
לָשִׁיר.

ניקוד: יאיר בן־חור

לקירות יש היסטוריה. כשהם ניצבים עירומים, ניתן לדמיין מה היה תלוי עליהם, איזה צביון היה להם, וכיצד המכלול כולו שיקף את אישיותם של דיירי הבית. כשהקירות מקולפים מעברם יש שיביטו בהם ויראו שיממון ואטימות, אך מי שניחן ברגישות יוכל לראות אפילו את הצנרת החבויה, המהווה מטונימיה לכל מה שלא נראה במבט שטחי, מרפרף

מפגש / רון גרא

שְׁעַת עֶרֶב,
שֵׂעָר אָסוּף מוּל מֵצַח גָּבוֹהַּ,
יָדַיִם נִפְגָּשׁוֹת בַּדֶּרֶךְ אֶל הַסֻּכָּר
וְנִפְרָדוֹת עִם הַקָּפֶה.
כְּבָר הָיוּ הַרְבֵּה הַתְחָלוֹת בַּדֶּרֶךְ,
כְּתָמִים עֲכוּרִים שֶׁל אַכְזָבוֹת.
מַבָּטִים,
יָדִית מְאֻבֶּקֶת
סֵפֶל בְּלִי תַּחְתִּית
הוֹוֶה קָשֶׁה.
גֶּשֶׁם דַּקִּיק מַתְחִיל לָרֶדֶת.
מוּזִיקַת הַלְּבָבוֹת פּוֹעֶמֶת.
דִּמְמַת שָׂפָה.
רֵיחַ בֹּשֶׂם מָתוֹק מְתֻרְגָּל
לְמֶרְחַקִּים
וְרֵיחַ אֲוִיר טָהוֹר מִתְעַרְבְּבִים.
שְׁאֵלַת הַשְּׁאֵלוֹת נוֹקֶבֶת

מִבִּפְנִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

מפגש בין בני זוג – ספק שגרתי ספק ראשוני. התיאורים נטולי הפנים מנותצים באחת, במהלך מגע בהיסח הדעת. כפות הידיים המגששות, כמבקשות להמתיק את הרגע, שבות מיד למרירותו של הקפה. הלב פועם אך הפער בינו לבין התקשורת המילולית – גדול ובינות למשקעים, לזיכרונות ולניסיונות הקרבה, עדיין מהדהד הספק המתמיד בגין הבחירה.

שיר ראשון בבית / סמדר שרת

כַּמָּה טוֹב לַעֲקֹב מִקָּרוֹב
אַחַר הָאוֹר הַמִּשְׁתַּנֶּה
אַחַר הַצָּהֳרַיִם.

הַיּוֹם חוֹלֵף, הַצִּפֳּרִים בָּאוֹת
הָעֲנָפִים נָעִים קַלּוֹת
בַּחַלּוֹנוֹת, הַוִּילוֹנוֹת
מְטַפְטְפִים אוֹר חֲלָבִי
הַכִּסֵּא מְקַבֵּל אֶת
קַו הַמִּתְאָר שֶׁל גּוּפִי

הַסְּפָרִים, הַמּוּזִיקָה, הָעֵטִים.
מַמְתִּינִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מדבר על אושר. אולי רגעי ואולי התחושה שפקדה את הדוברת בתום מאבק ממושך, כפי שיכול להשתמע מן השם, "שיר ראשון בבית", ואולי פשוט שלווה לאחר נדודים. המצלול עדין – לעקוב / מקרוב, ענפים / מטפטפים וכיו"ב – חריזה פנימית בחלקה שמעבירה תחושה של זרימה לא מאומצת ושל כתיבה לא מאומצת. שתי השורות האחרונות, שעניינן המתנה, עשויות להתפרש כהמתנה דרוכה לתנאים בבית שיאפשרו יצירה או לאופן הבלתי אמצעי שבו חווה הדוברת את העולם שסביבה.

הַסְתֵּר מִצִּיר הַזְּמַן / ורד זינגר

אֲנִי סוֹד
מֻסְתָּר
מִצִּיר הַזְּמַן,
תֵּרוּץ
מֻכְתָּם.

אֲנִי כֶּתֶם
מְתֹרָץ,
עֶצֶב עָמֹק
מֵהֶעָבָר הַקָּרוֹב
וּמֵהַהוֹוֶה הָרָחוֹק.

ניקוד: יאיר בן־חור

בשירהּ הקצר והחזק, שנדמה שכל מילה בו נבחרה בקפידה, מתארת המחברת מצב רגשי ונפשי. כבר הכותרת, "הסתר מציר הזמן", יוצרת אווירה וירטואלית – ציר הזמן של פייסבוק. מושווה לציר הזמן בחיים האמתיים, שם מוסווה היטב סוד כמוס. הבית השני פותח בצירוף "כתם מתורץ", רמז לסוף הבית הראשון, כשאנו מגלים שהסוד יצר כתם ועצב. בצירוף "הווה רחוק" מתואר הריחוק שחש הדובר צם החיים עצמם, כי סודו "מוסתר מציר הזמן" הווירטואלי והמציאותי.

סִפּוּרִי נְהַר חָלָב / איריס אליה־כהן

בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ הָרֵיקִים מִדַּעַת שֶׁנָּמַסָּה בְּתוֹךְ הַחֲדָרִים הָיִינוּ
מִתְנַשְּׁמִות אֲנִי וַאֲחוֹתִי אֶל הַמִּרְפֶּסֶת
עַל הַמַּדְרֵגוֹת רָבַץ הַחֹם כַּחֲתוּלָה מֻתֶּשֶׁת
אַקְוָרֵל יָרֵחַ שֶׁיָּבַשׁ נִתְלָה בִּקְצוֹת הַבְּרוֹשׁ כְּמוֹ
מַטְלִית עַל זְנַב המַּעֲקֶה וְאִלְמָלֵא זַרְעֵי כַּמּוֹן וְגַרְגִּירֵי חַרְדָּל אֲשֶׁר
כָּתְשָׁה אִמִּי בְּהֹלֶם סִפּוּרֵי נְהַר חָלָב לָבָן
שֶׁל קוֹקוֹס וּפִרְחֵי יַסְמִין שֶׁמּוֹלְלָה בְּרֹךְ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
בְּוַדַּאי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת הָעֹנִי מְיַלֵּל.

ניקוד: יאיר בן־חור

בתמונות הילדות המערבות את כל החושים, משתלבים הנשימה, החום המתיש והיובש בתיאורים סטטיים של דלות ועוני. אל מול הסטטיות, תנועתה של האם בכתישת הזרעים, הפרחים והתבלינים, מותירה רושם עשיר בזיכרון הילדות. אולם בזיכרון נטמעים הצלילים שחברו אל הטעם והריח, בהפכם ילדות עניה וריקה מדעת לזיכרון עשיר, ל"סיפורי נהר חלב לבן".

הערב אני נקי / איתן קלינסקי

אִשְתִּי תּוֹלָה זֵעֲתִי לְיִבּוּש
סוֹחֶטֶת אֶת כָּל הַמַרְאוֹת מִמַּדַּי
שֶעוֹד אֶתְמוֹל עִם שַחַר
תָּפְסוּ מָקוֹם טוֹב
בָּאֶמְצַע עַל הַגַּג
וּמִלְאוּ הֶחָגוֹר בְּשַוְעַת אִמָּהוֹת
שֶעָלְתָה מִסַּבְּרָה וּמִּשָּתִילָה.
עַכְשָו אֲנִי מְהַלֵּךְ בְּבֵיתִי
אוֹסֵף אֶת כָּל חֲלָקַי
לְתוֹך נַעֲלֵי בַּיִת
וְחֻלְצָה לְבַנָּה מְעֻמְלֶנֶת.
הָעֶרֶב אֲנִי נָקִי
מִבְּכִי תִּינוֹקוֹת
וּמְרִיטַת שְעָרוֹת,
הָעֶרֶב אֲנִי נָקִי
לְנַשֵּק לְבִתִּי
וְלִשְכַּב עִם אִשְתִּי.

12.12.1982

ניקוד: יאיר בן -חור

שירו של איתן קלינסקי מדבר על מעשי היומיום, שמחפים על מעשי הזוועה (סברה ושתילה). חיי המשפחה והחיק החם, מהווים מסגרת המספקת הצדקה למעשים הגורמים ל"שוועת אימהות" אחרות, של ה"אויב". הבת, האישה, האם – כולן משתפות פעולה. מעין "ליידי מקבתיות" בטרגדיה המקומית שלנו.

(השיר נכתב בתום שירות מילואים במלחמת לבנון ב-1982.)

שני חצבים / רינה סולומון

צָמַחְנוּ לָעֹמֶק וְגָבַהְנוּ
גַּם בְּעוֹנָה שְׁחוּנָה.
חָצַבְנוּ בָּאֲפֵלָה, חֲסוּמִים לָאוֹר,
נָתִיב לַנֶּפֶשׁ,
תּוֹחֲמִים אֶת חֶלְקָתֵנוּ.
סָפַחְנוּ חָמְרֵי הֲזָנָה
וְהִתְפַּקַּעְנוּ מִיצָרִים,
וּכְשֶׁפָּרַחְנוּ זְקוּפִים,
כְּשַׁרְבִיטֵי מַלְכוּת מְצֻלְהָבִים,
מוּל שָׁמַיִם עֲמוּסֵי
עַנְנֵי צָפְנַת פַּעְנֵחַ,
שָׁפַעְנוּ צוּף וְנִשְׁמַרְנוּ
מִנְּחִיתָתָן שֶׁל דְּבוֹרִים
וּפְגִיעָתָם שֶׁל בַּעֲלִי חַיִּים
אֲחֵרִים.

ניקוד: יאיר בן -חור

השיר "שני חצבים" מתאר תנועה מתמדת של צמיחה, רווית תשוקה ואינטימיות, שבאה לידי ביטוי לירי באמצעות דימויים מרשימים. הצמיחה מתחוללת בתנאים קשים. מלשון "חצב", הפרח, נגזר גם הפועל "חצבנו באפילה", רמז לכך שכדי לקיים את התנועה והצמיחה הזוגית, נדרשת פעולה מאמצת. בסיום השיר מתגלה כי תנועת הצמיחה נתונה בסכנה סביבתית. נשקפת סכנה מן ה"דבורים/ ופגיעתם של בעלי חיים אחרים". שני החצבים פורחים בהתרסה כלפי העולם הסובב אותם, כשתוך כדי כך הפריחה מלאת התשוקה והיופי נותרת בעינה.

פרֵדה / יוני גבריאל

עֶרֶב מִשְׁתַּטֵּחַ
עָנָן נוֹטֶה לִמְעֹד
שְׁלוּחוֹת בְּרוֹשִׁים חַדִּים
בֵּין כְּפַר הֵס לְתֵל מוֹנְד.

רַק אוֹר מַצְהִיב בַּחֶדֶר
קָסֶטוֹת בְּהָמוֹן
צִיּוּצֵי פִּינְקִים
וְרֵיחַ קִנָּמוֹן.

ניקוד: יאיר בן -חור

שירו של יוני גבריאל, "פרֵדה", מתאר את סוף היום, פרֵדה מטפורית מן היום שחלף והשיבה לבית המצהיב. שני בתי השיר עוברים מן הכללי אל האישי, מן החוץ אל הפנים: הבית הראשון מאניש את הערב שיורד ומתאר את הנוף והסביבה לעת ערב, ואילו הבית השני מתאר את שקיעת היום בחדר הפרטי.