ארכיון חודשי: יולי 2015

סָבְרֵי מָרָנָן / חנה טואג

סָבְרֵי מָרָנָן / חנה טואג

לאחותי

בְּלֵיל שַׁבָּת קִדְּשָׁה אֲחוֹתִי עַל הַמַּיִם כִּי
פְּרִי הַגֶּפֶן הָיָה יָקָר מְאֹד כּוֹלֵל הַפִּקָּדוֹן
וְאִמָּא סָפְקָה כַּפַּיִם וְנֶאֶנְחָה: מַיִם.
וְאַבָּא מִפִּנַּת הַחֻלִּין שֶׁלּוֹ הִבְהֵב: מַיִם
רַק מַיִם.
וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְבּוֹנֶנֶת כָּל אוֹתָהּ הָעֵת בִּדְגֵי הַזָּהָב
שֶׁתְּפִלָּתָהּ שֶׁל אֲחוֹתִי
הִרְעִידָה בַּמַּיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

תחושת הדלות איננה מצליחה לחבל באווירת הקדושה השוררת ביום השבת. למרות שבלית בררה האחות מקדשת על המים, לתודעתו של הקורא מחלחלת דווקא נקודת המבט הילדית, שלפיה המים הם חיים ובלעדיהם הדגים ימותו. כך שבה ומתעצמת ההבנה שהעוני אינו מכחיד בהכרח את העושר הרוחני.

מבט / ענת קוריאל

מבט / ענת קוריאל

סִפַּרְתָּ עַל מִישֶׁהוּ שֶׁעָשִׂיתָ לְמַעֲנוֹ,
בְּעֵינַי הַמִּלִּים לֹא הִגְדִּילוּ אוֹתְךָ.
מִישֶׁהִי חָלְקָה לְךָ מַחְמָאָה,
הֵשַׁבְתָּ לְעֶבְרָהּ עֵינַיִם מֻרְעָפוֹת,
וְחִיּוּכָהּ הִגִּישׁ לְךָ אַבְקַת פְּרָחִים.
כָּכָה הָיִיתִי פַּעַם גַּם אֲנִי,
רָצִיתִי לְהַכִּיר בְּךָ כָּל אוֹת נֶפֶשׁ
וּלְךָ הָיָה מַבָּט שָׁמוּר בִּשְׁבִילִי,
כְּדֵי שֶׁאוֹתִיר לְךָ חֵלֶק מִמֶּנִי,
תְּלַפֵּף אוֹתוֹ סְבִיבְךָ כְּמַרְבָד צָפוּף
בְּדֻגְמָאוֹת עָלִים וּפְרָחִים, לְהָרִיחַ וּלְהִדָּקֵר.
כְּשֶׁלָּמַדְתִּי אוֹתְךָ, הִמְשַׁכְתָּ לְהַצִּיב מוּלִי
אֶת פָּנֶיךָ הַקּוֹדְמִים
וּלְבַסּוֹף הִטֵּיתִי מִמְּךָ אֶת הַמַּבָּט,
וְהִתְעוֹרְרָה בִּי סַקְרָנוּת אַחֶרֶת.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / רחל בכר

* / רחל בכר

כְּשֶׁאַתָּה שָׁרוּי בַּחֲשֵׁכָה אַתָּה חוֹשֵׁב לַיְלָה,
צָד כּוֹכָבִים,
מְלַטֵּשׁ אֶת פְּנֵי הַיָּרֵחַ
וְדַעְתְּךָ זָחָה.

כְּשֶׁחֹשֶׁךְ אוֹתִי עוֹטֵף אֲנִי עוֹרֶכֶת פֻּלְחָן
כּוֹרֶתֶת בְּרִית
עִם מָרָה שְׁחֹרָה
מַנִּיחָה רְטִיּוֹת עֲנָנַי
שְׁכָבוֹת
עַל נַפְשִׁי הַחֲבוּלָה
וְדַעְתִּי נָחָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של רחל בכר, "כשאתה שרוי בחשיכה", מתאר שני עולמות הופכיים. הנמען, שעשוי להיות בן זוג או אלוהים, מתייחס לחשכה כאל הרפתקה ויצירה בגבולות ממלכתו – ציד כוכבים או ליטוש הירח. מנגד, ואילו מנקודת ראותה של הדוברת, החשכה כרוכה במרה שחורה.
תיאור החשיכה של הגבר, מצטייר כמשאלתה של הדוברת להפוך את החשכה גם מנקודת ראותה למרחב של ציד וליטוש, אבל החרוז "זחה" ו"נחה", מורה על יתרונה של הדוברת על הנמען. לו הגאווה ולה המנוחה.

משירי הקיץ 2 / רונה ברנס

משירי הקיץ 2 / רונה ברנס

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בְּזֶה נֶחָמָה.
הוּא יָרַד אֶל הַמִּדְבָּר, אֶל שִׁטְחֵי הָאָבָק וְהָרֵעוּת.
הָיְתָה הִתְרַגְּשׁוּת. הָיְתָה מִלְחָמָה. הָרַדְיוֹ שָׁב לְפַטְפֵּט
כְּתָמִיד בַּזְּמַנִּים הָאֵלֶּה.
וְהוּא אוֹחֵז בַּסֵּפֶר הַקָּטָן שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ כְּחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לַקְּרָב,
בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל בְּאֵר שֶׁבַע.
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בְּזֶה נֶחָמָה.
הוּא יִקְרָא עַתָּה בְּשָׂפָה זָרָה לְאוֹר יָרֵחַ,
וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְשַׂחֲקוּ בִּקְלָפִים,
וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְגַלְגְּלוּ טַבָּק אָפֹר שֶׁאֶת רֵיחוֹ לָמַד לְחַבֵּב,
וִישַׂחֲקוּ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתִיהֶם בַּחוֹל.
יְלָדִים נְלְהָבִים יְתְחַכְּכוּ בְּמַדֵּיהֶם, יַצִּיעוּ לָהֶם מַיִם וַעֲנָבִים.
הַגְּבָרִים הַצְּעִירִים יָעִיפוּ בָּהֶם מַבָּט שֶׁל זִלְזוּל,
וְיִקְחוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר יַצִּיעוּ,
כְּקֵיסָרָים מִן הָעוֹלָם הַהוּא.
הָיְתָה תּוּגָה כְּבֵדָה וְנוֹחָה לַבְּרִיוֹת,
וְהֵדֵי פִּצוּצֵי מַרְגְמוֹת הִרְעִימוּ כְּתֻפֵּי הַזְּמַן, כְּאִלּוּ כָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ.
כְּאִלּוּ אֵין הַמָּוֶת קָשׁוּר בְּכָל אֵלֶּה.
וְכָל שֶׁיֶּש הוּא נְעָרִים וּגְבָרִים וּמַיִם וּפְרִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

התכנסות לקראת מלחמה. כאן נאספים הגברים, מעלים הילוך ומגבירים קצב, נאספים לריקוד השבט הגדול. החייל שלנו מכין את עצמו למפגש הגברי רב העוצמה. רגע לפני, הפיצוצים הרחוקים שייכים עדיין למציאות אחרת ולא נוגעת.

באביב הזה / עפרה קליגר

באביב הזה / עפרה קליגר

בָּאָבִיב הַזֶּה נִדְחַק כּוֹכָבִי וְהֵגִיחַ
מִתּוֹךְ עֲנָנוּת כְּבֵדָה.
נִדְחַק וְיָצָא וּפָקַע אֶת נַפְשִׁי
מִקְּלִפָּתָהּ לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעוֹלָם נוֹבֵעַ בַּחוּץ.

בָּאָבִיב הַזֶּה הִנְחַנִי כּוֹכָבִי
לְגַלּוֹת אֶת הַנְּקֻדָּה הָאַרְכִימֶדִית,
לְהָרִים אֶת קְדֵרַת הַחַיִּים
מֵעַל לְרֹאשִׁי
וּלְהַלֵּךְ מִבְּלִי לִמְעֹד.

כָּעֵת רַגְלַי נוֹהוֹת אֶל לֵב הַדְּרָכִים
שֶׁהָיוּ מֵאָז וּמִתָּמִיד
גְּלוּיֵי עֵינַיִם וּפְעוּרִים לְפָנַי
עַד אֶפֶס קָצֶה
וְלֹא יְדַעְתִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של עפרה קליגר מתאר תקופה בשנה ביחס לנפש האדם. באביב הכול פורח סביב וגם החיים קלים יותר, קודרים פחות והאדם יכול להלך בהם מבלי למעוד. הצירוף "קדרת החיים" מסמן כאן שני עניינים: כלי חרס כבד (כפשוטו) וגם השורש קד"ר – החיים הקודרים שהאביב מסייע להעלים.
הבית האחרון מגלה לנו שלא צריכים לחכות לאביב כדי להלך בלי למעוד, אלא אפשר לצאת אל הדרכים, אל הטבע ולנשום.

הֶלְיוּם לֹא נוֹלַד גָּז, הֶלְיוּם נֶהֱפַךְ לְגָז / טלי עוקבי

הֶלְיוּם לֹא נוֹלַד גָּז, הֶלְיוּם נֶהֱפַךְ לְגָז / טלי עוקבי

הִיא מִתְנַהֶגֶת בְּדוֹמֶה לְגָז אֲצִילִי –
מִתְמַצֶּקֶת רַק תַּחַת לַחַץ רַב.
הִיא מְסֻגֶּלֶת לִיצֹר תִּרְכּוֹבוֹת בִּלְתִּי יַצִּיבוֹת.

סִילְבִיָּה
הַשֶּׁמֶשׁ הַשְּׁחֹרָה בָּאָה.
מוּצָקָה וְקָרָה כְּמוֹ אַטְמוֹסְפֵרַת הֶלְיוּם.
מַה נּוֹלַד מֵרֶחֶם הַתַּנּוּר?
גָּז חֲסַר צֶבַע
גָּז נְטוּל רֵיחַ.
אַתְּ נְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן הַנְּמוּכָה בְּיוֹתֵר.
אַתְּ הָאֶפֶס הַמֻּחְלָט, הַיְסוֹד הַשֵּׁנִי הַנָּפוֹץ בְּיוֹתֵר בַּיְקוּם –
מִסְפָּר אָטוֹמִי – שְׁנַיִם, צֶלַע קְרוּעָה.
(אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת הָאָדָם הָרִאשׁוֹן שָׁלֵם. אוֹתָךְ עָשׂוּ מִמֶּנּוּ. אֲפִלּוּ בָּשָׂר מִשֶּׁל עַצְמֵךְ אֵין לָךְ.
אַתְּ תָּמִיד תִּהְיִי מַשֶּׁהוּ הַמִּתְקַיֵּם בְּיַחַס לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר, טְרַגֶדְיָה).

אַתְּ הֶלְיוּם, סִילְבִיָה.
אַתְּ גָּז אֲצִילִי
עִם רֹאשׁ מְעֻלָּף בְּתוֹךְ רֶחֶם הַתַּנּוּר.
הֵכַנְתְּ לַיְלָדִים חָלָב, לְיַד הַשֵּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּהֶם
(אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה, אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים, אֶת הַבּוֹגֵד, אֶת הַקָּרְבָּן,
אֶת פֶּטְרוּס, אֶת הַלֶּחֶם, אֶת הַיַּיִן).
רָעֲדוּ לָךְ הַיָּדַיִם? קָרְנוּ כְּמוֹ אָהִיל נָאצִי?

הַשֶּׁמֶשׁ הַשְּׁחֹרָה בָּאָה, סִילְבִיָּה
מוּצָקָה וְקָרָה כְּמוֹ אַטְמוֹסְפֵרַת הֶלְיוּם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של עוקבי מרפרר לנקודות הציון הביוגרפיות והליריות המשמעותיות בחייה של סילביה פלאת'. האחת מאיתנו, רונית ליברמנש, כתבה ספר שהוקדש לחייה ולשירתה של פלאת (מוזה אפלה, 2004). המענה לתהייתה של עוקבי, האם לפלאת לא "רעדו הידיים" קודם שתחבה את ראשה לתנור, הוא פשוט: מבחינת פלאת, הכתיבה היא החיים. ספרה האוטוביוגרפי, 'פעמון הזכוכית', שראה אור באנגליה בינואר 1963, כחודש לפני התאבדותה, תחת הפסבדונים ויקטוריה לוקאס, עסק בשורה של התחבטויות קיומיות שעינוה כל ימיה: הניסיון ליישב את הסתירה בין דמות הקדושה לקדשה, הפער בין נשיות למיניות ובין קריירה לאמהות; הבוז שחשה כלפי התגלמותו החומרנית של 'החלום האמריקאי', ועם זאת תאוותה הנואשת של הנערה בת המעמד הבינוני הנמוך לכסף, שיאפשר לה לרכוש דברי מותרות כבגדי מעצבים או מאכלים משובחים.
דומה כי המפתח מצוי שם, בין דפי 'פעמון הזכוכית'. רומן שאזכר את הקשר האמביוולנטי והטעון של פלאת' עם אמה ואת געגועיה לאביה המת. ולצד כל אלה נוכחים כל העת הדיכאון ומשאלת המוות, לנוכח החשש שמא לא תצליח ליישב לעולם את הישויות המפוצלות ולהגשים את הציפיות המשתקות לברוא עולם פנימי הרמוני, מתוקן.

תצפית עבר / עמיר עקיבא סגל

תצפית עבר / עמיר עקיבא סגל

הַזְּמַנִּים לֹא חָלְפוּ
גַּם כְּשֶׁתַּם הַזַּעַם
הַשְּׁבִיל לֹא כֻּסָּה
הַזִּמְזוּם לֹא פָּסַק
הָרְגָעִים הַקְּטַנִּים שֶׁל הַטַּעַם
שִׁכְחַת הַכְּאֵב לְהֶרֶף
שְׁלוּלִית נִתֶּזֶת
עַל קְפִיצוֹת בַּתְּמוּנָה
הָאֱמוּנָה מַסְפֶּקֶת
לַעֲצֹם עַיִן
בַּדַּקָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם
הַתִּקְתּוּק מַמְשִׁיךְ
מִשֵּׁנָה בָּאתִי
וְאֶל שֵׁנָה אָשׁוּב

ניקוד: יאיר בן־חור

בדומה לזמן שחולף בין ערות לשינה, כך מדלג הכותב בין זיכרון לשכחה, בין אבדן תחושת הזמן לשימת לב מופרזת לגירויים: "הזמנים לא חלפו…/ …התקתוק לא פסק". אוקסימורון מוכר לכל מי שניסה אי פעם להירדם. בשינה, ה"מוות הקטן", הזמזום מתמשך, במשמעות של טרדות בלתי פוסקות. שתי המשמעויות, האחת מרמזת לרגעים קודם להירדמות והשנייה לרטרוספקטיבה לחיים שלפני המוות, מתעתעות בקוראים.

שלושה שירים / ניקולא יוזגוף-אורבך

שלושה שירים / ניקולא יוזגוף-אורבך

***

שִׁמְּרוּ עָלַי
מֵעַצְמִי.
אִגְרוּ
שְׁפִיּוּתִי בְּצִנְצָנוֹת וְ
הַסְתִּירוּ אוֹתִי מִפָּנַי.
הַצְפִּינוּ
דְּמוּתִי בַּמְּעָרוֹת וְ
כַּסּוּהָ בִּדְמוּת אַחֶרֶת.
הַרְחִיקוּ מִמֶּנִּי אוֹתִי
הֲכִי קָרוֹב שֶׁתּוּכְלוּ.

***

הַצְּלָלִים שֶׁרוֹדְפִים אוֹתִי
בַּלַּיְלָה
גּוֹסְסִים
וְחָזוּתָם מִצְטַנֶּפֶת
וְנֶחְבֵּאת בַּדְּמוּת
הַמַּמָּשִׁית.
הַצְּלָלִים שֶׁרוֹדְפִים אוֹתִי
בַּלַּיְלָה
נֶאֱנָקִים וּפוֹלְטִים צְבָעִים
וְצוּרָתָם
מִתְעַוֶּתֶת עַד שֶׁנֶּחְשֶׂפֶת הַדְּמוּת הַמַּמָּשִׁית
עַד שֶׁנֶּחְשֶׂפֶת דְּמוּתִי.

***

הַשָּׁעוֹן בְּחַדְרִי
רוֹדֵף אַחֲרַי
תְּנוּעָתוֹ מְהִירָה מִתְּנוּעָתִי
שְׁנוֹתָיו אֲרוּכוֹת מִשְּׁנוֹתַי
וְהוּא
מַבִּיט בִּי בַּאֲדִישׁוּת
הַרְחֵק מֵהַצָּד.
מְתַקְתֵּק בְּהִתְנַשְּׂאוּת
עַד הֵרָדְמִי
וְהוּא
מוֹדֵד אֶת שְׁנוֹתַי
מוֹדֵד אֶת נְשִׁימוֹתַי
מוֹדֵד אֶת קֶצֶב פְּעִימוֹת הַלֵּב
מוֹדֵד אֶת הַהִתְהַפְּכוּת מִצַּד לְצַד
וְהוּא
עוֹשֶׂה זֹאת שָׁנִים
וּלְאִישׁ לֹא אִכְפַּת!

הפער הלא ראוי בין מידת הכישרון למידת החשיפה של השירים גרם לנו לחרוג ממנהגנו, באופן חד פעמי, ולפרסם שלושה שכבר ראו אור משל המשורר.
ניקולא יוזגוף-אורבך, משורר יליד 1984, פרסם עד כה חמישה ספרי שירה. השירים המופיעים כאן לקוחים מספרו האחרון עד כה, 'מבוא לדמוגרפיה ישראלית' (גוונים, 2015). שיריו מתחלקים, בכללותם, לשירים פוליטיים אנארכיסטיים מתריסים, ולשירים ליריים כגון אלה המופיעים כאן.