ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

אַשְׁלָיָה / ליאת בן דור

אַשְׁלָיָה / ליאת בן דור

מִבַּעַד לַתְּרִיסִים, לָאוֹר גָּוֶן שׁוֹנֶה,
קַוִּים הוֹפְכִים לִרְסִיסֵי צֵל,
תְּנוּעָה קַרְדִינָלִית לְפֵרוּרֵי מֵידָע.

לַמַּבִּיט מִבַּחוּץ, אֲנִי
נִרְאֵית לָבֶטַח נְטוּלַת קַוֵּי מִתְאָר,
פְּסִיעוֹתַי רַכּוֹת, מְזַמְּנוֹת יְצִיאָה.

אִם רַק תִּתְקָרֵב מְעַט, תִּוָּכַח
שֶׁפָּנַי אֶל הָאוֹר, לֹא מִמֶּנּוּ.

מִבַּעַד לַתְּרִיסִים, אֲנִי

דּוֹמֶמֶת.

ניקוד: רונן יצחק

השיר מנכיח את הפער שבין מראית העין למהות הפנימית. כדי לדעת ולהכיר נחוצה קרבה, נחוץ רצון לגעת באמת.

מותו של הפרפר באור / עינת ברזילי

מותו של הפרפר באור / עינת ברזילי

הֵם בָּאִים אֵלַי שֶׁאֶעֱשֶׂה אוֹתָם טוֹבִים
בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁסּוֹגְרִים אֶת הָאוֹרוֹת, אֲנִי רוֹאָה שֶׁהֵם בּוֹכִים.

הֵם מִתְכַּרְבְּלִים בְּתוֹךְ נַפְשִׁי, מִתְכַּוְּצִים וּמִתְרַחֲבִים
וַאֲנִי מְעַכֶּלֶת בְּחֻמְצוֹתַי אֶת כָּל הַכְּאֵבִים.

אֲנִי מְקַפֶּלֶת אֶת הַכְּנָפַיִם הַשְּׁקוּפוֹת שֶׁלִּי, וּמְכַבָּה אֶת אוֹר הַגַּחְלִילִית בַּאֲחוֹרַי
שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לַבֹּהַק הַמְסַנְוֵר שֶׁלָּהֶם, חִוֵּר וְחָלוּל הוּא עוֹלֶה
כְּשֶׁהֵם גּוֹמְעִים מִמֶּנִּי אֶת הַצּוּף אֲנִי שְׂמֵחָה –
רַק הָאֲוִיר הוֹלֵךְ וּמִתְכַּלֶּה.

הֵם מַחֲלִיפִים אִתִּי דָּם בְּדָם, מַשְׁאִירִים אֶצְלִי חֵלֶק מֵהַפִּיחַ הַשָּׁחֹר
וְאַחַר כָּךְ נוֹאֲקִים אֶל הַלַּיְלָה, שְׂעָרָם סוֹמֵר, מְיַלְּלִים אֶל תּוֹךְ הַכְּפוֹר.

לְיַד הַגִּילְיוֹטִינָה אֲנִי שׁוֹלֶפֶת אוֹתָן מִן הַזַּחַל
בּוֹהֲקוֹת, סַסְגּוֹנִיּוֹת, אֲנִי כְּבָר לֹא פּוֹחֶדֶת לִפְרֹשׂ אֶת הַכְּנָפַיִם
הַתַּלְיָן מַבִּיט וְלֹא יָכוֹל לָשֵׂאת אוֹתָן. הוּא זֶה שֶׁמְּבַקֵּשׁ כִּסּוּי עֵינַיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

"הם" – הפרפרים שנמשכים אל האור – משמשים כמטפורה לדמויות רפאים או סיוטים או לדמויות הרפאים המסויטות, שפוקדות את הדוברת בחשכה, כשהן בוכות. בדימוי היפה "אני מקפלת את הכנפיים השקופות שלי", חלה התמרה בין הפרפרים לדובר. לאחר שהפרפרים "נואקים אל הלילה", מסוגלת הדוברת לפרוש את כנפי החופש שלה.

אתה מראה לי את הים / ללי ציפי מיכאלי

אתה מראה לי את הים / ללי ציפי מיכאלי

דֶּרֶךְ הַמִּשְׁקֶפֶת הַנִּצֶּבֶת עַל חֲצוּבָה
בַּחֲדַר הָעֲבוֹדָה הַפְּרָטִי עִם
שֻׁלְחַן הַשִּׂרְטוּט וְהַמַּעֲקֶה הַמְפֻרְזָל שֶׁפּוֹנֶה
לַקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה –
מִכָּאן אִי אֶפְשָׁר לְהִתְאַבֵּד אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
מַקְסִימוּם שׁוֹבְרִים לַשֻּׁלְחָן הַשָּׁקוּף אֶת הַצֶּלַע
וְהַיָּם.
הַיָּם נִפְתַּח לִשְׁנַיִם
מוֹשִׁיט לִי עֹגֶן לִיצִיאָה מִכְּבָלִים שֶׁל עַבְדוּת
וְהַיָּם אַתָּה מַרְאֶה לִי
נֵס בִפְנֵי עַצְמוֹ
מִפְרָשִׂית אַחַת יוֹצֵאת כַּחֲלוּצָה
מַשְׁאִירָה סִילוֹן שֶׁל תְּעוּזָה
וְהַיָּד שֶׁלְּךָ עַל הָעֹרֶף חַמָּה עַל הַבֹּקֶר
יָד שֶׁל אַדְרִיכָל
אֲנִי אוֹמֶרֶת לִי
בּוֹנָה אוֹתִי עַל חֲפִירוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

בשיר ניכר המתח בין תיאורי הנוף – חדר העבודה המרשים ויופיו של הים – בניגוד מובהק למחשבות האובדניות החולפות בתודעתה של הדוברת. תוך כדי כך, ניכרת התפעמות מן הניסים של הקיום, כמו למשל המפרשית הנועזת שקוראת לאדם להפליג מתוך עצמו.
הדוברת בשיר מקבילה את תהליך בניית השיר לתהליך בניית הבניין על ידי האדריכל ולניסיונו הפגמליוני לבנות כך גם את האישה שבתוכו ממקום של כאוס.

השיר מתוך ספר בהכנה 'שירי הבית המשוגע'.

זיכרון / יפעת גדות

זיכרון / יפעת גדות

אֲנִי מוֹחֶקֶת סִימָנֵי חַיִּים בַּבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ
וְלִבִּי מִתְמַלֵּא בִּפְחָדִים
אֵיךְ תֵּדַע לִמְצֹא אוֹתִי בֵּין חֲלָלָיו הַמִּשְׁתַּנִּים
פּוֹרַרְתִּי אַבְנֵי בֵּטוֹן
וּפִזַּרְתִּי לְאֹרֶךְ הַחֹשֶׁךְ
שֶׁתִּרְאֶה דַּרְכְּךָ כְּשֶׁתָּשׁוּב

ניקוד: רונן יצחק

"זיכרון" הוא שיר על אי-היכולת להביט נכוחה ולהשלים עם מצב נתון. אם "שירי פרדה קלאסיים" מביעים כעס, געגועים או השלמה, הרי ששיר זה עיקרו סירוב נחרץ לוותר על בן הזוג. נראה שהשיר מתאר פינוי של בית, או סילוק חפציו של אדם שנפטר או פינוי החפצים בעקבות גירושין. וכמו עמי ותמי באגדה המפורסמת, הדוברת מותירה שביל של אבני ביטון מפוררות, כדי שבן הזוג יוכל למצוא את דרכו חזרה.

שנים רבות אחרי מות / אביחי קמחי

שנים רבות אחרי מות / אביחי קמחי

וְלֹא אֶעֱלֶה לַקּוֹמָה הָעֲשִׂירִית
בְּבֵית גִּיל הַזָּהָב בְּקִרְיַת יוֹבֵל
אִמִּי לֹא תִּפְתַּח לִי אֶת הַדֶּלֶת
וְלֹא תַּפְסִיק לִקְרֹא תְּהִלִּים
וְאֵין כְּבָר צֹרֶךְ בְּתַחֲנוּנֶיהָ
שֶׁאַפְסִיק לְעַשֵּׁן.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של אביחי קמחי הוא שיר געגועים קצר: געגועים לאֵם שקראה תהלים מצד אחד וגעגועים לאותה אֵם שהייתה מתחננת שבנה יפסיק לעשן, מצד שני. הדובר כבר לא יחווה את הטוב ולא את הדאגה ו"הנדנוד" מאמו. שם השיר מאזכר את "אחרי מות קדושים אמור" וחושף את הכמיהה לאם היקרה שאיננה.

חינוך הבנים / עודד בן – דורי

חינוך הבנים / עודד בן – דורי

חַיָּב אָדָם לְחַנֵּךְ אֶת בְּנוֹ
לְהַרְגִילוֹ בַּמִּצְווֹת הַטּוֹבוֹת
לְהָכִין אוֹתוֹ לַמַּסָּע הַמְּכֻנֶּה 'חַיִּים'
לָמוּל אוֹתוֹ
לִפְדוֹתוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים
לְצַיֵּד אוֹתוֹ בְּאוֹלָר שְׁוֵצָרִי
(הַסֵּדֶר חָשׁוּב)
לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וְאָמָּנוּת
לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם
לְשַׁיֵּט בִּנְסִיעַת חֲנִיָּה לְאָחוֹר
לְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו
(בְּעִקָּר בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע)

וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים לְשַׁלְּחוֹ מֵהַקֵּן
שֶׁמָּא תִּבְרַח הָאֵם

אֶת חוֹבוֹתֶיךָ שִׁלַּמְתָּ
אָבִי הַטּוֹב
רָגִיל אֲנִי בְּמִצְווֹת
מוּכָן לַמַּסָּע הַמְּכֻנֶּה 'חַיִּים'
נִמּוֹל
בְּפִדְיוֹן לֹא הָיָה צֹרֶךְ
לִוִּיתָ אוֹתִי
אֶת הַסַּכִּין מְשַׁחְרֵר מִדֵּי פַּעַם בְּחַרְצֻבּוֹת לְשׁוֹנִי
תּוֹרָה לָמַדְתִּי
שָׁט מֵעַל וּמִתַּחַת לַמַּיִם
אֶת מֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם שֶׁמֵּעַל לַזְּמַן
(בְּעִקָּר בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע)
לָמַדְתִּי לְכַבֵּד בְּגוּפִי מַמָּשׁ

אִמִּי עוֹדֶנָּה רוֹבֶצֶת
וַאֲנִי רָחַקְתִּי בִּשְׂדוֹת זָרִים לִרְעוֹת

רַק לָמָּה לֹא לִמַּדְתָּ אוֹתִי אֵיךְ עוֹשִׂים עִם הַשְּׂפָתַיִם
וּמָה מְבָרְכִים עַל נְשִׁיקוֹת

ניקוד: רונן יצחק

הגמרא [ירושלמי, מסכת קידושין] מבארת לנו את חובות האב כלפי בנו: למול אותו, לפדותו, ללמדו תורה ואומנות [מלאכה] ולהשיאו אשה, ויש אומרים אף להשיטו במים. הורות היא קודם כל התמודדות פנימית, עבודת המידות. השיקוף היומיומי שחוזר אלי מהילדים מראה לי איפה אני צריך לדייק. ועוד חוזרת אלי הידיעה שכל אחד מהם הוא נפש עצמאית בעולם שמרגע שלמדה ללכת, רק תוסיף ותתרחק. עושה רושם שלמציאות הזו, המכונה לאחרונה – 'החיים עצמם', יש צורך ביותר מאשר ארגז הכלים הבסיסי והמעט ארכאי שמעמידים לנו המקורות.

עודד בן – דורי

שפת האנשים הבודדים / טלי וייס

שפת האנשים הבודדים / טלי וייס

מִסְתּוֹרִית כְּצִפּוֹר מִדְבָּר
מִתְרַפֶּקֶת כַּחֲתוּל בַּיִת
מְתַעְתַּעַת כַּשֶּׁמֶשׁ בְּיוֹם קַר
הִיא שְׂפַת הָאֲנָשִׁים הַבּוֹדְדִים.
לְעִתִּים נוֹעֶזֶת כִּמְטַפֵּס הָרִים
וּלְעִתִּים קוֹרֶסֶת כְּעָלֶה נִדָּף
אֲבָל תָּמִיד חוֹצָה גְּבוּלוֹת וְיַמִּים
עֲטוּפָה בִּשְׁתִיקָה.

כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי אוֹתָהּ
גִּלִּיתִי בְּתוֹכִי אַהֲבָה
אֲבָל אִישׁ
לֹא שָׁמַע כֵּיצַד.

ניקוד: יאיר בן־חור

שפת האנשים הבודדים מצטיירת בשיר באמצעות הנגדות ואוקסימורונים: ציפור/ חתול, מדבר/בית, שמש/יום קר. שפע הדימויים נותר מדויק; "תמיד חוצה גבולות וימים / עטופה בשתיקה". השיר הוא אפוא שפת האנשים הבודדים.
בבית השני נוכחת הבלתי אמצעיות של הכותבת לשפת האנשים הבודדים, כשהבדידות והכתיבה מהוות הזדמנויות לחוות תחושות של קרבה ואינטימיות גם ל"עצמי": וגם לזולת. השיר מסתיים באמירה של יאוש "אבל איש / לא שמע כיצד." קשה שלא להיענות לתביעה הפשוטה והצלולה מקוראי השיר, לשמוע את שפת הכותבת ולהחזיר לה תשובה, שפירושה שאת אהבתה, את תגליתה המהדהדת בכתיבה פשוטה וצלולה, יש מי ששומעים.

קרוב לבית / שירה סתיו

קרוב לבית / שירה סתיו

לר'

אַתָּה וַאֲנִי
יוֹשְׁבִים עַל הַנַּדְנֵדָה עֶרֶב אֶחָד,
מַחְזִיקִים אֶת הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּנוּ בַּאֲוִיר כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת קְטוּעוֹת
רַק כְּדֵי לְצַמְצֵם אֶת הָעֵינַיִם עִם הִבְהוּב הַשְּׁאִיפָה
וְהֶעָשָׁן מִתְפּוֹגֵג בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁאָנוּ נִנְשָׁפִים.
אֲנַחְנוּ מְנִיעִים אֶת הַשְּׂפָתַיִם, אַתָּה שׁוֹאֵל,
אָז מָה קוֹרֶה אִתָּךְ? אֲנִי עוֹנָה
מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה, קוֹלִי נִשְׁמָע לִי
מְרֻחָק וְחָלוּל, כְּמוֹ בְּסְלוֹאוֹ מוֹשֶן,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל נְסִיעָה,
עַל שְׁהוּת, הֲכָנוֹת, אֲרִיזָה,
הַדְּבָרִים קְצָרִים וּסְתוּמִים. מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ,
בַּמֶּה אָנוּ נִבְחָנִים.
הָעֶרֶב עוֹמֵד, סְבִיבֵנוּ זִמְזוּם פָּנָסִים.
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין גְּאֻלָּה
שֶׁלֹּא תַּהֲרֹג אוֹתָנוּ.

ניקוד: רונן יצחק

התמונה שמצטיירת מבעד לעיניים המפרשות: גבר ואישה יושבים בחשכה ב"גינת שעשועים" כל-פריפריאלית שהשעשוע ממנה והלאה, שתוקים. נבוכים. הקשר נפרם זה מכבר ואת מקומן של המילים המרוחקות והחלולות, תופס מעשה העישון. מי שעישנו אי פעם, מכירים היטב את הריכוז המוחלט בשאיפות ובנשיפות, ניקוטין מלוא הריאות, הדיאדה של הניקוטין, כשבין שאיפה לנשיפה לופתים את הסיגריה באצבעות כפופות, "קטועות". הסיטואציה השירית טעונה כמו אצבעות הניקוטין הגדועות, כמו אי-הגאולה, אי-התחייה שלו, שלה, שלהם, סמוך למה ששימש, לפחות מבחינתה, כ"בית".

בין השמשות / אורנה ריבלין

בין השמשות / אורנה ריבלין

לְשׁוֹנִי מֻנַּחַת עַל הַסֶּדֶק
כְּאֶצְבַּע עַל נְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ שֶׁל הַגּוּף
הַנָּע בֵּין הַפְּרוֹזְדּוֹרִים לְבֵין הַחֲדָרִים.

עַל הַנְּקֻדָּה הַשְּׁנִיָּה
נְשִׁיקַת הָעֵשֶׂב לַזְּמַן
כִּזְחָלִים לְרַקְבּוּבִית הֶעָלִים,
פְּסוּקִים סְדוּרִים.

נוּחִי כִּבְיָמִים קְדוּמִים.
נַקְּדִי שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת,
בֵּינֵיהֵן שַׂרְטְטִי קַוֵּי מִתְאָר.
שָׁמָּה אַנִּיחַ אֶצְבַּע
לְרַוֵּחַ אֶת הַגּוּף
הַנָּע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
לִהְיוֹת לָנוּ דְּבַר־מָה.

כְּמוֹ פְּסוּקִים סְדוּרִים
עַל הַזְּמַן הַבָּהוּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
כְּמוֹ פָּרֹכֶת עַל כַּפּוֹת תְּמָרִים
נִפְרֶשֶׂת לְשׁוֹנֵךְ עַל הַסֶּדֶק.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ המיוחד של אורנה ריבלין עשוי להיקרא כשיר ארספואטי המדמה את השירה לאדם הנע בין חיים ומוות. הדוברת בשיר מנסה להציל את השירה הגוססת ומניחה את אצבעה על לבה המפרפר בניסיון להציל את חייה. הגוף צריך מרווח כדי להמשיך להתקיים כגוף, המרווח הזה הוא השירה. הזמן בהול והלשון נחפזת להתפרשׂ על הסדק שבלב כדי לעצור את הדימום.