ארכיון חודשי: ספטמבר 2015

* / גבריאלה מורז

* / גבריאלה מורז

לֹא נֶאֱמַרְתִּי
עַד שֶׁאָמַרְתִּי אֶת עַצְמִי.

לֹא יָדַעְתִּי מִי אֲנִי
עַד שֶׁזָּקַנְתִּי מִכְּדֵי לִשְׁאֹל.
עַד שֶׁאָמַרְתִּי: "אֵין דָּבָר.
אֲנִי טוֹבָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
כִּי אֵין לִי זְמַן לְהִשְׁתַּנּוֹת."

השיר מתאר את קבלת ה"עצמי" ואת הפחד מפני ביטוי העצמיות. אולם סוף השיר מכיל החמצה, כאשר הדוברת "מקבלת" את עצמיותה משום שהזמן הולך ואוזל.

הישֵׁנים מעייפותם / פזית אלעזר

הישֵׁנים מעייפותם / פזית אלעזר

הַיְשֵׁנִים מֵעֲיֵפוּתָם
מְסֻדָּרִים מֵחָדָשׁ בְּקוֹמוֹת
וּלְאָבִי רַק מַצֵּבָה מְאֻבֶּקֶת
שֶׁאֵינִי מְבַקֶּרֶת לִרְאוֹת.
לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁבָּאִים לִדְרֹשׁ
אֲבָל נַפְשִׁי נוֹטָה לִשְׁכֹּחַ.

גַּם הַבֹּקֶר הָיִיתִי
ולֹא עָמַדְתִּי אֶל נֹכַח אֲבָנָיו
אֵל מָלֵא רַחֲמִים לֹא פָּלַלְתִּי לוֹ
רַק עָבַרְתִּי מֵאֵלָיו
נֶאֱלֶמֶת וְרֵיקָה אֶל הַחוּץ
בִּלְעָדָיו.

הדימוי "הישנים מעיפותם" שמיוחס למתים, הוא דימוי מקורי וחזק, בשיר שמתאר את יחסה של בת לאביה, שהלך לעולמו. הדוברת מציינת על דרך השלילה מה שלא עשתה – ואולי היא אמורה לעשות – בעמדה מול קבר אביה. "לא עמדתי…/…לא פללתי לו" . אין לדעת האם חוסר האונים נובע מעייפותה של הבת החיה, שמקורה גם באבל כבד, או מטיב היחסים בינה לבין אביה.

בובה ממוכנת (פרפרזה על) / רונית ליברמנש

בובה ממוכנת (פרפרזה על) / רונית ליברמנש

וּבַקַּיִץ הַהוּא הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וְנָפַלְתִּי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה וְעַל כָּל הָאֵיבָרִים
וְאִישׁ לֹא נִסָּה לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְיֻמֶּנֶת
כִּי בַּקַּיִץ הַהוּא הָיִיתִי בֻּבַּת בַּרְבִּי סוֹרֶרֶת
שְׁזוּפָה וְיָפָה וְעַל-גִּילִית

אֶת הַקַּיִץ הַהוּא לָגַמְתִּי מִדֵּי לַיְלָה
וּבַיּוֹם הִטְלֵאתִי אֶת הַסְּדָקִים
אֶת הַקַּיִץ הַהוּא טָוִיתִי בְּקוּרִים צְפוּפִים וְלַחִים
כִּי בְּתֻמּוֹ אָרְבָה לִי תּוּגַת יוֹם-הֻלֶּדֶת

מתוך "הנה 6" , 1995, בעריכת נתן זך. הוצאת 'תג'.

ציפור מעומלנת / רחל אשד

ציפור מעומלנת / רחל אשד

לאבי, לזכרו

שׁוּב רוֹאָה אוֹתְךָ בַּלֵּילוֹת
בְּחֻלְצָה תְּכֻלָּה שֶׁל יֶלֶד
שׁוֹרֵק לְצִפּוֹר מְעֻמְלֶנֶת

שָׂפָם מַלְבִּין וְזִיפִים קוֹלְחִים
אֻמְלָל בֶּן שְׁמוֹנִים
שׁוֹכֵב עַל מִטַּת בֵּית הַחוֹלִים
מְכֻסֶּה בְּסָדִין מַצְהִיב כְּפָנֶיךָ
בָּא בִּדְרִישׁוֹת

וְהָלַכְתָּ סָדוּק וְקוֹלְךָ לֹא מַרְעִים
וּצְחוֹקִי מִתְחַמֵּק מִמַּבָּט מַאֲשִׁים

ניקוד: רונן יצחק

בשיחה פרטית, נזכרה המשוררת באביה, שכל ימיו נהג לגהץ את חולצותיו ולעמלנן, כשהוא שורק לעצמו. הזיכרון המוחשי הזה פותח את השיר ומיד לאחריו מעבר חד למיטת חוליו של האב. חרף האומללות, האב עדיין "בא בדרישות" ואילו הבת צוחקת לנוכח הקול שלא מצליח להרעים.

* / עמית מאוטנר

* / עמית מאוטנר

גַּם לָאַבִּיר הַמְקֻשְׂקָשׂ
יֵשׁ רֶגַע שֶׁל שְׁלוּלִית
לַחְלֹץ אֶת מַתְּכוֹתָיו
וּלְפַתֵּחַ נְדָנוֹ, תַּחַת הַשָּׁמַיִם
עֵירֻמּוֹ לִטְבֹּל
בַּמֹּרֶךְ הַסָּמוּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

הידעתם? גם אבירי קשקשים הם בסך הכול יצורי אנוש וגם הם חוששים לפעמים. המבע החומל ובה בעת האירוני, נמנע מבנאליה מובנת מאליה, שלפיה ללא השריון והמגן, אבירים "מקושקשים" חדלים להיות אמיצים.

מערכת ליריקה מאחלת לכל קוראיה שנה טובה ומבורכת.

מְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי / עודד ניב (נימקובסקי)

מְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי / עודד ניב (נימקובסקי)

כְּשֶׁאָבִי שׁוֹמֵעַ מוּזִיקָה רוּסִית
יוֹצְאִים הַקּוֹזָקִים שֶׁלּוֹ בִּמְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי סוֹעֵר
מִשְׁתּוֹבְבִים בִּרְכִיבָה עַל סוּסִים שׁוֹעֲטִים
בְּדַהֲרַת גֵּנִים מְטֹרֶפֶת הֵם גּוֹמְאִים עַרְבוֹת שֶׁלֶג לְלֹא סוֹף
"בּוֹא שְׁתֵה אִתָּנוּ בּוֹרְשְׁט" הֵם קוֹרְאִים לוֹ
"וּסְלַח לָנוּ עַל הַפּוֹגְרוֹמִים
בּוֹא שְׁתֵה
זֶה לֹא דָּם
זֶה סֶלֶק
וְנִרְקֹד בְּיַחַד קָזָצ'וֹק –
מָחוֹל מְטֹרָף שֶׁל חַיִּים וְשֶׁל מָוֶת"

ניקוד: רונן יצחק

אבי המנוח הגיע מרוסיה לארץ ישראל ב-1924. למרות שהיה פטריוט יהודי נלהב, נשאר עם מבטא רוסי חזק ומתגלגל עד יום מותו, וקוננה בו מנטאליות רוסית רבת תעצומות (כרבים מהחלוצים שהגיעו אז מרוסיה). עד היום מצלצלים באוזניי שירים שהיה פוצח בהם בכל הזדמנות – שמחה או עצובה. הוא גם נהג לדקלם קטעים מפושקין שזכר עוד מימי הגימנסיה שלו באודסה. בספריה הוריש לי – אין ספור ספרים ברוסית, שאינני מבין אף מילה מהם, אבל שומר אותם כבבת עיני. ואם מדובר בגנטיקה – גם אני, הצבר, בעת שמחה או עצב, זולגות דמעותיי ובא לי לשיר או לרקוד כמו קוזאק "מחול מטורף של חיים ושל מוות".

עודד ניב (נימקובסקי)

פעם ראיתי משאלה / זיוה גל

פעם ראיתי משאלה / זיוה גל

פַּעַם רָאִיתִי מִשְׁאָלָה נוֹפֶלֶת בַּשְּׂדֵרָה
בִּשְׁתִיקָה
לֹא גְּדוֹלָה לֹא קְטַנָּה
הִיא נָגְהָה בְּכַף הַיָּד
שֶׁל זָקֵן
שֶׁהִדֵּס עַל מַקְּלוֹ
וְעוֹד רָאִיתִי שְׁאֵלָה
עַל אִשָּׁה
עַל כְּתֵפֶיהָ
וּכְרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ
הִיא אָסְפָה לָה לָה לָה
אֶל קִפְלֵי שְׂעָרָהּ וְהִדְּקָה בְּסִכָּה.
לֹא הִסְפַּקְתִּי לִקְלֹט
אֶת תְּנוּעַת הַשְּׂפָתַיִם
אִם הָיְתָה,
לֹא שֶׁלּוֹ
לֹא שֶׁלָּהּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

דימויים יוצאי דופן על אודות שני בני אדם שמחשבותיהם ניכרות בארשת פניהם, מנקודת ראותה של הדוברת.

* / אחו כהן

* / אחו כהן

*
אָפֵל הַלַּיִל
דָּבָר אֵינוֹ מֵאִיר אֶת
חוֹף הַמִּבְטַחִים

*
הַיָּרֵחַ שָׁט
יִלְלָתוֹ שֶׁל הַזְּאֵב
צוֹבַעַת פָּנָיו

*
חֲדַר מַדְרֵגוֹת
אוֹר בְּשָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה
צְלָלִית חוֹלֶפֶת

*
הַמָּוֶת יָבוֹא
כָּל הַחַיִּים לְפָנָיו
וּמֵאֲחוֹרָיו

*
סֵדֶר הַדְּבָרִים
כְּפִי שֶׁהוּא, אֵינוֹ נִרְאֶה
לַמְרוֹת שֶׁנִּדְמֶה

ניקוד: רונן יצחק

חמישה קצרצרים, שאווירת מסתורין שורה עליהם. החשכה המחביאה, יללת הזאב המצמררת, הצללית שאין לדעת של מי היא, והמוות שאף פעם אינו מודיע על בואו.

פעם ועוד פעם / יקיר בן־משה

פעם ועוד פעם / יקיר בן־משה

מַה זֶּה לָדַעַת שָׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לְהַרְגִּישׁ אַבָּא,
לָתֵת לַיְלָדִים לְטַפֵּס עַל הַכְּתֵפַיִם, גָּבוֹהַּ
נוֹסֵק עָמֹק
לְתוֹךְ הָאֹשֶׁר, מַה זֶּה לָקוּם בְּכָל עֶרֶב
לְהֵרָדֵם בְּכָל בֹּקֶר, לַחֲזֹר עַל הַשָּׂפָה
פַּעַם וְעוֹד פַּעַם לָתֵת לַשְּׁתִיקָה
לְדַבֵּר, לַחֲלֹם, לָמוּת וְלָשִׁיר,
לָדַעַת שָׁאַתָּה מִישֶׁהוּ
בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ, עַמּוּד בַּרְזֶל
עָקֹם וּמְלֻהָט, עָלָיו נִתְלִים דִּגְלֵי הַמִּשְׁפָּחָה
מִתְעוֹפְפִים בָּרוּחַ הַבּוֹעֶרֶת
שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, כְּשֶׁאֵינְךָ אֶלָּא גּוּף
יָדַיִם לְחָיַיִם כְּתֵפַיִם,
תּוֹפֵס קַרְסֹל, בֶּרֶךְ, שׁוֹקַיִם כּוֹאֲבוֹת, אַי!
מַה זֶּה לִשְׁכֹּחַ שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לָדַעַת אַבָּא
בְּעוֹדְךָ יֶלֶד קָטָן בְּגִיל הָעֲמִידָה,
אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה
מְקֻפָּל בְּתוֹךְ צִדְפָּה שֶׁל הֵד וּדְמָמָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

"שירו של יקיר בן-משה מתאר אושר חריף, גופני וכואב שמקורו ב"להיות אבא". בערת השרירים במאמץ להיוותר יציב בשעה שהילדים מטפסים עליו, הופכת מבחינת הכותב לסימבול הפטריארכלי המוכר של "החזקת המשפחה על כתפי הגבר". הסמלי מתערב בקונקרטי: ""תופס קרסול, ברך, שוקיים כואבות, איי!" האבהות היא הרפתקה, מסע החוצה ופנימה.