ארכיון חודשי: אוקטובר 2015

* / רון דהן

* / רון דהן

כַּמָּה הוּא נָטוּשׁ עַכְשָׁו,
הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ.
הַטִּיחַ סְבִיב הַמַּרְאָה מִתְקַלֵּף
צְמַחִים מְטַפְּסִים בַּמִּטְבָּח
מוֹשֶׁבֶת הַחֲרָקִים מְשַׂגְשֶׂגֶת כְּפִי שֶׁשֶּׁלָּנוּ
מֵעוֹלָם לֹא שִּׂגְשְׂגָה.
רֵיחַ הַדָּרִים מֵצִיף אֶת הַחֲדָרִים בַּבֹּקֶר.
בַּלֵילוֹת, יָרֵחַ מִתְמַלֵּא וּמַחְסִיר עַל הַתִּקְרָה
דְּרָקוֹנִים שָׁטִים בַּשָּׁמַיִם בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה.
לְעִתִּים עוֹבֶרֶת גַּחְלִילִית וּמְאִירָה פִּינּוֹת חֲשׁוּכוֹת
כְּמוֹ זוֹ שֶׁלְּיַד הַסִּפְרִיָּה, שָׂם הַיְנוּ יוֹשְׁבִים וּמְתַכְנְנִים
אֶת הֶעָתִיד וְאָז צוֹחֲקִים עַל הַטִּפְּשׁוֹת שֶׁבַּדָּבָר.

רון דהן מצייר בצבעים עזים בית שננטש זה מכבר. מציץ מן העתיד ומרמז כמה שונה העתיד ממה שחשבו להם אז.

* / אבינעם מן

* / אבינעם מן

ג

וּבְסוֹף הַדֶּרֶךְ כֹּה יַסְפִּידוּנוּ,
הִגִּיעַ קֵץ לְדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר,
בָּאֲדָמָה הוּנְחוּ כָּל שִגְיוֹנֵינוּ,
אֶתְמוֹל נֻתַּק מִן הַמָּחָר.

כְּמוֹ עַרְפִּלִּים בְּטֶרֶם בֹּקֶר
נָמוֹגוּ צִפִּיוֹת אַכְזָב.
חוֹזְרִים אֲנַחְנוּ אֶל הָאֹפֶל,
הָאִם כָּל זֹאת הָיָה לָשָוְא?

לַשָּוא נָדַדְנוּ כָּל חַיֵּינוּ
בֵּין גֵּאוּת וְהַשְפָּלוֹת,
לַשָוְא בִּלִּינוּ כָּל יָמֵינוּ
בִּתְהִיּוֹת וּתְעִיּוֹת.

בָּעֲמָקִים שוֹהוֹת רַגְלֵינוּ, אַךְ אָנוּ
נוֹשְׂאִים עֵינַיִם לַפְּסָגוֹת.

לפני לא מעט שנים הייתי מרצה אורח באוניברסיטת לה-אקילה באיטליה, העיר שמאז נחרבה כמעט כליל ברעידת אדמה עזה. בין הספרים שלקחתי אתי היה תרגומה של עדה ברודסקי לאלגיות דואינו וסונטות אורפאוס של רילקה, ספר שהשפיע עלי מאוד. כתבתי אז כמה שירים, לרבות כמה סונטות. לפני כמה חודשים נטלתי את אחת הסונטות ההן וחיברתי לה מעין המשך, וכך נוצר רצף של חמש סונטות, שאחת מהן, שנבחרה על ידי העורכות, מופיעה כאן.

אבינעם מן

כַּמָּה זְמַן זֶה עַכְשָׁו / יהודה עתי

כַּמָּה זְמַן זֶה עַכְשָׁו / יהודה עתי

לפיתיה

אַבְנֵי הַמִּדְרָכוֹת בְּאוֹרְנִיֶּנְבֶּרְגֶרְשְׁטְרָסֶה
מְשֻׁפְשָׁפוֹת מִמַּגְּפֵי-עוֹר-בַּרְזֶל חֲלָקִים נְקִיִּים
מְנַצְנְצִים כְּמִשְׁטַח פְּסֵיפָס-בּוֹעֵר בְּאֵשׁ הַתָּמִיד
לְרַגְלֵיהֶן הַמְּהַלְּכוֹת שֶׁל יַפָּנִיּוֹת, טוּרְקִיּוֹת, וְתַאיְלַנְדִיּוֹת
הַמְּדַבְּרוֹת-רַכּוּת בְּגֶרְמָנִית שְׁקֵטָה וְסוֹבְלָנִית.
"כַּמָּה זְמַן זֶה עַכְשָׁו" זוֹעֵק הַגְּרָפִיטִי
אֵפֶר וְעָשָׁן מְדַשְּׁנִים אֱנוֺשׁוּת לְלֹא פֶּסֶק
חַיִּים עַכְשָׁו שׁוֹזְרִים וְנִשְׁזָרִים כְּאֶחָד
עַל כַּדּוּר אֶחָד קָטָן עִם טַעַם
נְשִׁיקַת אַהֲבָה

לפי המיתולוגיה היוונית, פיתיה היא דמות אישה המקשרת בין האדם לאל, כמו האורקל מדלפי, למשל. השיר שמתאר את ההווה הגרמני בהנגדה לזיכרונות טעונים, מוקדש גם לדמות אישה בשר ודם או שמא נשלח מן הכותב לאל כתפילה, שמטרתה לטעום את טעמה של נשיקת אהבה על הכדור המר שבו אנו חיים

פיות / סיגל פלד דריאל

פיות / סיגל פלד דריאל

פֵיוֹת רָאִיתִי בִּשְׁנָתִי
יָצָאנוּ בְּמָחוֹל לְמַנְגִינַת הַלַּיְלָה
לְכִנּוֹרוֹ רַגְלַי הָפְכוּ כְּנָפַיִם

פֵיוֹת רָאִיתִי בִּשְׁנָתִי
וְרַק הַבֹּקֶר
הֶאֱפִיל עַל שִׂמְחָתִי

האם ילדות ישראליות עדיין חולמות על פיות מכונפות, בעלות כוח מאגי? האם הפיות הן טובות לב מעצם טבען? אין לדעת. דומה שהדוברת הטמיעה את עולם המושגים הפנטסטי, יקום פייתי מקביל, המנוגד ליקום הממשי בדמות הבוקר העולה, ש"מאפיל על שמחתי" מעצם היותו אנטי תזה ליקום הפנטסטי שכולו טוב.

זה העניין \ ורד זינגר

זה העניין * \ ורד זינגר

לְגַלּוֹת אֶת הָאִי
כָּחֹל מִסָּבִיב וּמִפְרָץ קָטָן
לְהִשָּׁאֵר עָלָיו −
אֶפְשָׁר שֶׁזֶּה כָּאן.

לְכַסּוֹת אֶת הָאִי-אֶפְשָׁר,
אַדְמַת מִדְבָּר קָרָה
לְכַסּוֹת עָלָיו −
אֶפְשָׁר שֶׁזֶּה גַּם.

כָּל הַחַיִּים כָּכָה:
לְגַלּוֹת וּלְהִשָּׁאֵר וּלְזַהוֹת
וּלְכַסּוֹת
וּלְכַסּוֹת.

ניקוד: שושנה ויג

* הומאז' לשיר זה החלום \ אולב האוגה

שירו של אולב האוגה (מתוך "הנהר שמעבר לפיורד", הוצאת "קשב לשירה", תרגום: סבינה מסג וחנה מאי-סוונדל) עורר בי מפץ גדול של רגשות ותובנות. הנה השיר:

זה החלום \ אולב האוגה
זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:
שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,
שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,
שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינו,
שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינו,
שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנו,
שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ
וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ
מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן.

החלום הוא להיות כאן ועכשיו. המפרץ הזה, הקטן, הרי היה שם כל הזמן, אבל אנחנו לא ראינו אותו בשל עוורוננו. המחשבות המתווכחות עם המציאות − הן אלה שהיו כטריז בינינו לבין המפרץ הזה, הקטן. זה בעצם העניין, כמאמר שם שירי שלי.
שירי מתאר את הכמיהה להסיר את הטריז הזה מלכתחילה ("להישאר עליו \ אפשר שזה כאן"). משחקי המילים בין "אי" לבין "אפשר" היו לי כמשוטים לקראת ההגעה למפרץ המגולם בבית האחרון שבשירי − ובו התובנה, כי החיים הם מאבק בין המחשבות לבין המציאות וכי יש להשלים עם התנועה הזאת שבה יש גילוי, הישארות ולבסוף − כיסוי.
באשר לזה האחרון, הכיסוי, הרי שמדובר בשני סוגי כיסוי שונים בתכלית באופן סמנטי, כפי שהם מודגמים בבית השני בשירי: "לכסות על", שמשמעותו להכחיש ולטשטש ו"לכסות את" שמשמעותו לעטוף ולצפות.

ורד זינגר

קרב פנים אל פנים – במלאת שלוש שנים למותו של שי אריה מזרחי ז"ל מאת דוד אדלר

קרב פנים אל פנים – במלאת שלוש שנים למותו של שי אריה מזרחי ז"ל מאת דוד אדלר

קרב פנים אל פנים, למשורר שי אריה מזרחי ז"ל

וְהַטּוֹב וְהָרַע שָׂרוּ
כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה
וְהַדְּלָתוֹת הָיוּ נְעוּלוֹת
וְהַתְּרִיסִים מוּגָפִים
וְהַלַּיְלָה הָיָה מַר וְחָמוּץ
מִקְּרָב פָּנִים אֶל פָּנִים.

וּבַבֹּקֶר רַק הַלֵּאוּת נוֹתְרָה
עַד הַלַּיְלָה הַבָּא
שֶׁבְּזוֹ הַפַּעַם
רַק הַפַּעַם
לֹא בָּא.

בפתח הרשימה רצוי אולי להזכיר שאתר "ליריקה", הוקם ע"י ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של שי אריה מזרחי (שא"מ), ביום השנה הראשון למותו, כמחווה ל"כאוס" ששא"מ הקים.
האם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם שלוש שנים אחרי מותו? אני כמעט בטוח שהשאלה לא עלתה במחשבתו, בוודאי לא ברגעים השחורים ההם, אותם ניסיתי לתאר בשיר הפותח רשימה זו. כמי שלא התנסה בכך, אני יכול רק לשער, בדמיוני המוגבל, שכשטעם החיים אוזל – שאלות כאלו אינן עולות כלל. גם בימים שקטים ורוגעים יותר, כך אני שוב מניח, מחשבה כזו לא עלתה כלל במוחו.
כשענת כתבה לי לפני כמה חודשים: "תוכל לכתוב ביום השנה של שי עבור "ליריקה"? שואלת הרבה זמן מראש, כדי שיהיה לך זמן" עניתי בחיוב. מיידית. במין ציות עיוור. כשבאה תגובתה, המיידית גם היא, ידעתי לפי מילת הסיום בתגובתה הקצרצרה – שתשובתי הייתה מחויבת, בלתי נמנעת, אפילו.
לא שידעתי אז מה אכתוב. הרי לא נוספה לי כל ידיעה עובדתית חדשה, אודותיו, או אודות שירתו. הרי כתבתי עליו ועל שירתו בהרחבה; עליו – כמעט כל מה שידעתי ועל שירתו – כל מה שנראה לי כראוי לציון והבלטה. הדברים התפרסמו הן ב"תרבות וספרות" של "הארץ" והן בהרחבה גדולה אף יותר, כאן ב"ליריקה" וגם באתרים אחרים. וידעתי גם שאין טעם לחזור ולכתוב, ולו חלק, ממה שכבר נכתב אחרי מותו וכן בתום שנה ושנתיים למותו. הרשת הרי פרושׂה וזוכרת.
רצה המקרה וזמן מה לאחר פנייתה של ענת הזדמן לי לראות את הסרט "בובה ממוכנת" (2015), על חייה ושירתה של דליה רביקוביץ בנוכחות הבמאית רות ולק. סרט מרתק המציג, ללא הנחות, לא רק את שירתה אלא גם את הביוגרפיה המפותלת שלה, את מבוכי נפשה, ובעקר את הדיכאון שהיה חזק ממנה. ההקשר לשי מובן. אך כשבסיום הסרט ענתה הבמאית על שאלות מהקהל ההקשר התחדד לו. אחת השאלות הייתה מדוע הבמאית לא הדגישה יותר שהמצב הנפשי של רביקוביץ נגרם עקב הטראומה שחוותה בקיבוץ (גבע) כילדת חוץ. הבמאית ענתה בנימוס שתמיד ניתן להדגיש יותר. אני הייתי משיב אחרת.
בסיום פרק השאלות הבמאית הוסיפה מיוזמתה הערה אחת: מה שלא הרפה ממנה לאורך כל עשיית הסרט, אמרה, הייתה העובדה כמה יפה הייתה דליה רביקוביץ.
בדרכי למכוניתי חשבתי: כמה נואל הוא הניסיון לקשור את מצבה לאירועים כאלה או אחרים בחייה. נזכרתי בדברים שנכתבו על שי, שהיו שניסו לקשור את מותו לאירועים כאלה ואחרים בחייו, שבחלקם גבלו בחוסר רגישות משווע לקרובים לו.
ועוד חשבתי: לא יופייה של רביקוביץ, לא כשרונה שזכה להכרה נרחבת, לא אמה, כל עוד היה בכוחה לסייע לה, לא בנה האהוב, לא בני זוג, שבחלקם לפחות, היו ראויים ונאמנים גם בהמשך חייה, לא ידידותיה – דבר לא יכול היה למנוע ממנה את "נפילותיה".
כך כנראה גם באשר לשי. השירים היפים שכתב שכונסו בשני ספריו – לא יכלו לעמוד לו כמגן; גם עמוד שדרתו המוסרי וההערכה הרבה לה זכה מחבריו בשל עמדתו הבלתי מתפשרת (כפי שהובעה, למשל, ע"י רון דהן ביום השנה לפטירתו) לכלול ב"כאוס" רק שירים שהעריך כטובים ולא בשל חברות או אינטרסים זרים – לא יכלה גם היא לסייע לו. כך גם זכייתו בפרס הראשון ב"צרצר-פיס" כשלושה חודשים לפני מותו.
בה במידה, ומנגד, אין מקום לתלות את מותו באי-הכרה מספקת, כביכול, בספרו השני ובשירתו בכלל, גם לא בפיטוריו עקב הפוסט שפרסם בפייסבוק או בנסיבות כאלה ואחרות. זה היה כנראה גדול גם ממנו ועלינו לקבל זאת. בצער.
נשארנו עם ספריו, עם "כאוס", עם הזיכרונות וכעת גם עם "ליריקה", כנחמת מעט.
יהיה זכרו ברוך.

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי / רוֹן גֵּרָא

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי / רוֹן גֵּרָא

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי טְרוּדִים
בַּחֲנוּת הַסְּפָרִים.
מַעֲמִיקִים חֲלוֹמוֹת,
אוֹבְדִים עִם כָּל נַחְשׁוֹל.

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי עֲצוּרֵי נְשִׁימָה.
צְעִירִים קְמֵלִים
צוֹפִים מָחָר
לְאָחִי
וְלִי.

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי בְּצִדֵּי
שְׁבִילִים
מְרַדְּפִים אַחַר הַזְּמַן,
נוֹטְפִים אַהֲבָה
בֵּין סְלָעִים
בְּסוּפַת הַחַיִּים.

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי,הַלַּיְלָה
מְסֹהָרֵי אַכְזָבוֹת
וצילם מואר כְּאוֹר
צָהֳרַיִם
וְזֶרֶם נְהָרָה שׁוֹלֵחַ
שַׁלְהֶבֶת לְבָנָה
לְנַחֲמֵנִי.

געגועים כוססים להורים, שליבתם מוטיב ההחמצה. מבעד לעיניים ילדיות, ההורים הצעירים כבר קמלים. חולמים ואינם מממשים, אולי משום שזו דרכו של עולם, המרדף הנצחי אחר הזמן האבוד. עם זאת, ההורים מנחמים את בנם.

החושך בא / רינה סולומון

החושך בא / רינה סולומון

הַחֹשֶׁךְ בָּא
שׁוֹעֵט בְּקֶצֶף סָמִיךְ
בַּיָּם הָעַתִּיק שֶׁבֵּינִי וּבֵינְךָ.

הָאֵר אוֹתוֹ בְּשִׁלְטֵי מִלִּים
מְרַצְּדוֹת עַל מָסָךְ
כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת מְהַבְהֲבוֹת
בַּאֲלֻמּוֹת קוֹרְאוֹת תִּגָּר
עַל מֶרְחָק אוֹבֵד
בְּעוֹלָם שָׁבִיר.

הַיָּם מָלֵא חֹשֶׁךְ
וּכְסוּתוֹ כִּסּוּפִים.

פְּנֵי הַלְּבָנָה חֲשׂוּפִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

דומה כי הבקשה לסלק את החושך בעזרת גחלים לוחשות או מילים מרצדות, היא בלתי אפשרית. הלבנה אמנם מאירה אך חלקנו אדישים אליה, וכך גם מילותיה של המשוררות: הן נוגעות במי שקשוב אליהן.

* / נועה לקס

* / נועה לקס

תְּהוֹם נִפְעֲרָה בֵּינֵינוּ, הִסְבַּרְתָּ.
נִפְלָא! שָׁם זוֹרְמִים הַמַּיִם הַטְּהוֹרִים בְּיוֹתֵר.

***

בַּלַּיְלָה אָמַרְתִּי שֶׁהַיָּרֵחַ כְּמוֹ חִיּוּךְ שֶׁל חָתוּל צֵ'שַׁיְרִי
וְאַתָּה הוֹצֵאתָ אַפְּלִיקַצְיָה שֶׁמְּזַהָה כָּל כּוֹכָב.

***

עַל הַגֶּשֶׁר שָׁכַב מְקַבֵּץ
עֵינָיו בַּכּוֹכָבִים

בְּקַרְקָעִית תִּיקִי חִפַּשְׂתִּי כֶּסֶף קָטָן
בְּקַרְקָעִית הַנַּחַל נָצְצוּ מַנְעוּלֵי אוֹהֲבִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של נועה לקס הוא שיר פרֵדה. הקשר נפרם לאחר שהאהוב הצהיר על התהום שנפערה, והדוברת מצהירה באירוניה – "נפלא! בתהום זורמים המים הטהורים ביותר". השורה הסוגרת נוגעת ללב, מטפורת מנעולי האוהבים לשעבר, שנחים על קרקעית הנחל.

* / מיכל ברנע

* / מיכל ברנע

לִפְעָמִים בָּאָה קֹדֶם הַצּוּרָה.
לִפְעָמִים בָּא הַצְּלִיל.
לִפְעָמִים מוֹפִיעָה מַשְׁמָעוּת וּמְחַכָּה לָהֶם,
מִתְקָרֶבֶת לְבָנָה,
כְּמוֹ אַרְנֶבֶת
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנִי מַיִם.

ארס-פואטיקה במיטבה. בתהליך היצירה אין חוקים ולהשראה פנים רבות. אך בכל יצירה יש אלמנט של הפתעה, כארנבת לבנה החומקת מן הכובע.