ארכיון חודשי: ינואר 2016

אהבה קטנה / שמוליק כהן־שני

אהבה קטנה / שמוליק כהן־שני

הָיְתָה לָנוּ אַהֲבָה קְטַנָּה
לֹא כָּבַשְׁנוּ לְעַצְמֵנוּ נַחֲלָה
לֹא סִפַּחְנוּ
אֶלָּא כֶּתֶם אוֹר זַעֲרוּרִי,
לֹא הָיָה לָנוּ הַרְבֵּה
אֹשֶׁר לָתֵת זֶה לְזֶה
אַחֲרֵי מַה שֶּׁהוֹתַרְנוּ
בַּגֵּאִָיוֹת וְעַל הַפְּסָגוֹת,
נוֹתַרְנוּ קְצָת,
אַהֲבָה קְטַנָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר זה מתאר אהבה בין שניים שאינם מבקשים הרבה – רק אהבה קטנה, לא לכבוש, לא לספח, רק לאהוב בחלקת האלוהים הקטנה שלהם.

אֵין יָמִים מְלַטְּפִים / תות הרמס סאטורי

אֵין יָמִים מְלַטְּפִים / תות הרמס סאטורי

הָרוּחַ סוֹעֶרֶת כָּאן עוֹד יוֹתֵר
מֵרַעֲשָׁן שֶׁל מְכוֹנִיּוֹת.
חוּטִים שֶׁל בְּרוֹשׁ בְּיֵאוּשָׁם
אֵין יָמִים מְלַטְּפִים לֹא לִרְאוֹת
צִפּוֹר יְחִידָה עַל סַפְסַל מְיֻתָּר
לִרְעֹד.
לֹא לִהְיוֹת מוּבָן.

הספסל מיותר. אך לא הציפור או הברוש. "חוטי הברוש" מיואשים. הימים אינם מלטפים אך בדומה לנתן זך המוקדם, דומה שהמחבר שואב ניחומים מן הא-אורבניה.

בושת / רות נצר

בושת / רות נצר

לוֹגֶמֶת לְאִטִּי
מִגְּבִיעַ יַיִן אָדֹם
בְּעוֹדִי קוֹרֵאת בִּשְׁמוּאֵל ב'
אֵיךְ קוֹצְצִים אֶת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם
שֶׁל כּוֹרְתֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אִישׁ-בֹּשֶׁת.
אֵיךְ רֹעַ רוֹצֵחַ רֹעַ
בִּשְׁמוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ
מְשׁוֹרֵר תְּהִלִּים.

משהו מהשניות בדמותו של דוד המלך, המשורר והמנהיג האלים, דבק בדמותה של המשוררת, המתענגת על יין אדום ועל תיאור תנכ"י עשיר ואכזרי.

במכון הכושר / ניקולא יוזגוף־אורבך

במכון הכושר / ניקולא יוזגוף־אורבך

בִּקְּשׁוּנִי
לַעֲרֹךְ שִׁפּוּצִים בְּבֵית
הַנֶּפֶשׁ
מוֹשַׁב תּוֹדָעוֹתַי וּמַחְשְׁבוֹתַי
הֶחָפְשִׁיּוֹת.

בִּקְּשׁוּנִי
לְחַזֵּק הַיְסוֹדוֹת בְּוִיטָמִינִים
לְשַׁפֵּץ חֲזִית הַבַּיִת
בְּזֵעָה וּבְמָמוֹן רַב
וְנַפְשִׁי
כַּאֲבוּקָה מְבֻיֶּשֶׁת
תִּטַּלְטֵל
עַל מַסְלוּל הָרִיצָה
תְּהַרְהֵר
תִּתְהֶה:
עַל שׁוּם־מָה נֶפֶשׁ מְבֻיֶּשֶׁת
תָּדוּר בַּחֲזִית בַּיִת כֹּה נִרְעֶשֶׁת?

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של ניקולא מדמה את הגוף לבית ישן שיש לשפץ ולתחזק. הנפש המבוישת מתקשה לגור בבית הרועש מהמולת השיפוצים

קניון איילון / דפנה שחורי

קניון איילון / דפנה שחורי

לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה הוּא
שֶׁהָלַךְ מוּלִי הָעֶרֶב בְּקַנְיוֹן אַיָּלוֹן
מוּל מִגְדַּל צֵ'מְפִּיּוֹן הַנּוֹצֵץ
עִם עֶגְלַת שׁוּק מְשֻׁבֶּצֶת
וְתִיק עָיֵף בַּיָּד.
מִנִּסָּיוֹן אֹמַר שֶׁזֶּה הָיָה
מִן שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹן בְּגִבְעוֹן דֹּם אוֹ
יָרֵחַ בָּעֵמֶק אַיָּלוֹן
שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתִי שׁוֹלָל.
הַהֵלֶךְ הַזָּר שֶׁבָּא מוּלִי עִם פְּאַת הָאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ
בֶּטַח שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מִוֶּנֶצְיָה –
הוּא דִּבֵּר בְּשָׂפָה לֹא מְלֻטֶּשֶׁת,
הוּא תָּפַס אוֹתִי עַל חַם
וּבְיָדִי שִׂמְלָה רֵיקָה
עוֹלָה בָּרֶגֶל עַל קַו 40
שֶׁיּוֹרִיד אוֹתִי אֵי וְשָׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

זיכרונותיה האישיים של הדוברת אינם מרפים. תפאורת העצמים סביב מבטאת את עוצמת האירוע המדובר: "תיק עייף ביד" "שמלה ריקה" מול וכנגד– "מגדל צ'מפיון הנוצץ". כמו כן, ישנו שימוש בארמזים ידועים: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" בקרב הניצחון, אך מלוות אותם משמעויות נוספות המיוחדות לשיר.

* / עפרה שלו

* / עפרה שלו

לָאַחֲרוֹנָה הַכֹּל אֶצְלִי לְסֵרוּגִין,
אֵין רֶצֶף מַחְשָׁבָה, אוֹ דִּיאָלוֹג בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם.
בָּלַעְתִּי יָם, רָשַׁפְתִּי אֵשׁ עַל אֲהוּבִים.
אָההה הַלְּשׁוֹנוֹת הַמְּלַחֲכִים, הִגַּעְתֶּם לְפַאֲתֵי חַיַּי.

אֲנִי פּוֹקַחַת אֶת עֵינַי לְסֵרוּגִין, מִבַּעַד לַחֲרַכֵּי הַתְּרִיס
שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה מְסַנֶּנֶת קַרְנֶיהָ, פּוֹלֶשֶׁת אֶל סַף אִישׁוֹנַי.
רוּחַ קָרָה שׁוֹלַחַת לְשׁוֹנוֹת מִבַּעַד לַפְּתָחִים,
חֶדֶר מִתְמַלֵּא צִינָה. מַחְשָׁבָה שֶׁנִּמְלְטָה
מֵחֲלוֹם פּוֹרֶשֶׂת עַצְמָהּ בַּחֲלַל הַגּוּף,
מְקַנֶנֶת בּוֹ.

כַּדּוּרִיּוֹת אֲדֻמּוֹת מֻנָּחוֹת בִּקְצֵה גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת,
גּוֹלְשׁוֹת
זוֹ
אַחַר
זוֹ

השיר מיטיב להמחיש את תחושת הבלבול, חוסר האונים והיעדר רצף. גירויים עודפים מחבלים

בזמן שנעדרתי / לאה הרפז

בזמן שנעדרתי / לאה הרפז

בִּזְמַן שֶׁנֶּעְדַּרְתִּי לְעַצְמִי
בָּא חָתוּל לְלַקֵּק מִשְּׂפָתַי
חֲלֵב אֵם קָרוּשׁ
נְשִׁיקָה שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי
לְנַשֵּׁק לַאֲהוּבִי
מִלָּה מְאֻפֶּקֶת
שֶׁכְּבָר לֹא אֹמַר
וּבָאוּ גִּלְדֵי קֶרַח לִנְעֹל אֶת שְׂפָתַי
לְהַבְרִיחַ עַל אֶלֶף בְּרִיחִים
אֶת כָּל מְבוֹאוֹת עַצְמִי לְעַצְמִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

האפשרות לדמיין את היעלמות ה"אני", המנוסחת כאן בלשון עבר – "בזמן שנעלמתי לעצמי" – מעוררת תחושת קסם, גם צער וחרטה. היעדרות ה"עצמי" מתוארת כאן כמו באגדת ילדים, מכוסה גלדי קרח, נעולה באלף בריחים.

אישה חלשה / כרמית אופק

אישה חלשה / כרמית אופק

גַּרְתִּי מוּל אִשָּׁה חַלָּשָׁה
הִיא יָצְאָה עִם מִישֶׁהוּ שֶׁאֵינוֹ מֵהַמּוֹצָא.
עַד אִישׁוֹן לַיְלָה יִבְּבָה
חָלְקָה עִמִּי אֶת סִימָנֶיהָ הַכְּחֻלִּים
וְאֶת חֲבָטַת הָרֹאשׁ בַּקִּיר.

יְגוֹנָהּ הֻטְבַּע בְּחָמְרֵי נִקּוּי שֶׁעֲזָבוּהָ
חָלַף הַזְּמַן וִיגוֹנָהּ אָזַל
הִיא אֵלָיו חָזְרָה
כְּמוֹ אֵקוֹנוֹמִיקָה לָאַמְבָּט
וְבֵּיצָה לַמַּחֲבַת.

בְּבֹקֶר סְתָוִי פָּסַע לוֹ בִּטְרֵנִינְג וּשְׁלִיטָה
זוֹ אֲרוּחַת הַבֹּקֶר הֲכִי מְזִינָה
טוֹבָה יוֹתֵר מִטִּיפָנִי וּמִלִּגְיוֹן הַחֲרָדָה.
אֲנִי גָּרָה מוּל אִשָּׁה
וְהִיא שׁוּב חַלָּשָׁה.

ניקוד: יאיר בן־חור

האישה המוכה שבשירהּ של כרמית אופק מתוארת כנשים מוכות רבות: היא מקבלת מכות, שותקת ומספרת לחברה טובה ואז חוזרת לשגרת חייה. השיר מנוסח בלשון עבר (גרתי, חלקה…) ובבית האחרון יש שימוש בהווה (אני גרה) לסמן את המחזוריות הבלתי נסבלת הזאת.

כלואה / ענת קון־אמן

כלואה / ענת קון־אמן

עיר כְּלוּאָה בְּתוֹךְ בּוּעָה
בְּתוֹךְ בּוּעָה, בְּתוֹךְ בּוּעָה
עִיר כְּלוּאָה בְּתוֹךְ בּוּעָה
בְּתוֹךְ בּוּעָה כְּלוּאָה.

בְּתוֹךְ בּוּעָה מְרַחֲפִים
כִּתְמֵי רָאשִׁים שֶׁל אֲנָשִׁים
רָאשִׁים פּוֹרְחִים כְּמוֹ זֵרִים
פּוֹרְחִים מִן הבּוּעָה.

בְּתוֹךְ כָּחֹל, צָהֹב, תָּכֹל
בְּתוֹךְ יָרֹק, כָּחֹל ,סָגֹל
אֵדֵי אָדֹם וְחוּם עוֹלִים,
בּוֹקְעִים מִתוֹךְ בּוּעָה.

אֲנִי כּלוּאָה בְּתוֹךְ בּוּעָה
בְּתוֹךְ בּוּעָה, בְּתוֹךְ בּוּעָה
אֲנִי כְּלוּאָה בְּתוֹךְ בּוּעָה
בְּתוֹךְ בּוּעָה אֲנִי.

אֲנָשִׁים מְעוֹפְפִים,
מְרַחֲפִים, מְרַחֲפִים
אֲנָשִׁים מְרַחַפִים,
מְעֹופְפִים סְבִיבִי.

יַם צְבָעִים
עוֹטְפִים, עוֹטְפִים,
הֲמוֹן צְבָעִים אוֹתִי עוֹטְפִים
צְבָעִים בּוֹלְעִים אוֹתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

הכותבת מעידה על עצמה כעל מי שחיה במעין בועה מטאפורית. הבועה המגוננת מאפשרת לה להתבונן במתרחש סביבה מבעד למחיצה, תוך שמירה על ריחוק מן החיים עצמם.