ארכיון חודשי: מרץ 2016

ללא מסגרת / זיוה גל

ללא מסגרת / זיוה גל

אֶת צִיוּר הַנּוֹף טָבַלְתִּי בְּתוֹך הַטֶּבַע
וְאָסַף הוּא אֵלָיו עָלִים לְלֹא סֵדֶר
וְקַוִּים בְּיָרֹק
וְקוֹץ,
מִבַּעַד עֲדָשָׁה.

כְּמוֹ שַׁעֲוָה שֶׁנוֹזֶלֶת
כְּשֶׁאֲנִי מָטַה אֶת הַנֵּר
וְהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת
וְנִצְמֶדֶת לִגְבוּלוֹת צָמִיד-נָחָשׁ
עַל פֶּרֶק כַּף הַיָּד.

הנוף של זיוה גל אינו פסטורלי. הוא מספח לתוכו מכל הבא ליד, אלמנטים שונים ללא סדר. נדמה שהציור פורץ את המסגרת בניגוד לרצונה של היוצרת. מעניין שדווקא הנחש ממושמע ומתאים את עצמו ל"פרק כף היד".

ישעיהו ליבוביץ / דוד אדלר

ישעיהו ליבוביץ / דוד אדלר

בְּרָגִיל, אָדָם הוֹלֵךְ, רַגְלָיו מוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ וּפָנָיו לְפָנָיו. אוֹתְךָ רָאִיתִי הוֹלֵךְ, מַחְשְׁבוֹתֶיךָ
מוֹלִיכוֹת אוֹתְךָ, פָּנֶיךָ מִתַּחְתֶּיךָ וְעֵינֶיךָ אֵינָן מוֹנוֹת אֶת הַמִּרְצָפוֹת, גַּם לֹֹא אֶת צֵל הָעַמּוּדִים הַלֹֹּא נִרְאֶה בְּדַרְכְּךָ לַסִּפְרִיָה הַלְּאֻמִּית, מְשֻקָּע בְּשַׁקְלָיא וְטַרְיָא סַבוּךְ שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ. אוּלַי אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְאוֹמֵר לָהּ דְּבָרִים. אֲפִלּוּ הָרוּחַ אֵינָהּ מַצְלִיחָה לְהַטּוֹת מַחְשָׁבוֹת. הֶבֶל הַקֹּר. צַוָּארְךָ הַכָּפוּף, הֶחָבוּשׁ בְּצָעִיף, חָבוּי בְּדַשׁ מְעִילְךָ הַמּוּרָם, אָפֹר וְדָהוּי. תִּיקְךָ הֶעָמוּס מִדַּי מַטֶּה אוֹתְךָ מְעַט מַטָּה וְיָמִינָה. חוּם הָיָה הַתִּיק וְגַם בּוֹ פָּשָׂה כְּבָר הָאָפֹר. אָפֹר הַיּוֹם. אָפֹר הַמְּעִיל. אָפֹר הַחֹמֶר הַתָּחוּב בִּסְמִיכוּת מַדְאִיגָה בֵּין עַצְמוֹת גֻּלְגָּלְתְּךָ
וְאִם תָּרִים אֶת רֹאשְׁךָ – יִפְקַע
עַד לַשָּׁמַיִם בִּצְרָחָה:
"אָמַרְתִּי לָכֶם".

ניקוד: יאיר בן־חור

דוד אדלר נזכר בפרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, ש"מחשבותיו הוליכו" את גופו ולא להפך, הוגה דעות שניחן ב"כושר החדירה, הכנות האינטלקטואלית האכזרית, וחוסר הרתיעה מפני פרדוקסים המציינים את המחשבה התיאולוגית הרצינית." (אליעזר גולדמן, תשי"ד)
עוד על ליבוביץ ניתן לקרוא כאן, באתר שמנציח את מורשתו: http://www.leibowitz.co.il

קיצור דרך לטעות / רחל אשד

קיצור דרך לטעות / רחל אשד

וְהַשֵּׁד הָיָה שָׁחֹר וַחֲלַקְלַק
נוֹכֵל וְעַרְמוּמִי
וּבְיוֹם חֹרֶף עָגוּם אֶחָד
הִקִּישׁ עַל פֶּתַח בֵּיתִי
הֵסִיר כּוֹבָעוֹ וּבִקֵּשׁ מַחֲסֶה
מְצֻנָּן וְדָוֶה
פִּנִּיתִי מָקוֹם בַּמִּטָּה
לְיַד הַכֶּלֶב וְהַחֲתוּלָה

תְּחִלָּה הָיָה צָנוּעַ, בִּקֵּשׁ תֵּה וְעוּגִיּוֹת,
טָעַן שֶׁעָיַף מִן הַדֶּרֶךְ, יַעֲבִיר לַיְלָה וְיֵלֵךְ

חָלְפוּ שָׁנִים, עֲדַיִן מְנַסֶּה

הכותבת מתארת באירוניה דקה סוגיה כאובה – מפגש עם שד תובעני שהוא בבחינת אורח שאינו יודע ללכת. איך מתמודדים עם דמון שכזה? בורחים מפניו, קופאים או מנסים להתיידד איתו?

* / יובל גלעד

* / יובל גלעד

*
יָד קְטַנָּה
נֶאֶבְקָה בַּיָּם
אֲבָל אַף יָד
לֹא הוּשְׁטָה
אֶל גּוּף קָטָן
נָגוּעַ זָרוּת
כִּי אֵירוֹפָּה
תָּמִיד הָיְתָה
שָׂטָן יָפֶה
מוּסָר אָרוּר
לָבוּשׁ חֲלִיפָה
בְּבֵית קָפֶה
עַל שְׂפַת אֲגַם

*
מַחֲלַת הָאוֹר
שׁוּב מִתְפַּשֶּׁטֶת
בְּבוֹא אָבִיב
עִיר רָקִיעַ
מִתְכַּסָּה בֹּהַק
מְעַוֵּר אֹפֶק
כְּלוּם נוֹאֵף
מַזְרִיעַ פִּרְיוֹן
בְּנוֹף בּוֹעֵר
מִילְיוֹנֵי חַרְצִיּוֹת
עֲוִית קִיּוּם
לֹא רְצוֹנִי

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שיריו של יובל גלעד שונים בתפאורתם: הראשון עוסק באירופה, "השטן היפה",היבשת המביטה אדישה בפליטים טובעים בעודה מתהדרת במוסר של "בית הדין הבין־לאומי" בהאג, והשני עוסק באור המזרח־תיכוני. שני השירים מציגים התרסה קיומית נגד הטבע האנושי ונגד העווית הלא רצונית של שכפול החיים.

כי מאיש לוקחה/ עודד בן – דורי

כי מאיש לוקחה/ עודד בן – דורי

אִשָּׁה סוֹחֶבֶת אִתָּהּ
כֹּחוֹת שֶׁל בַּיִת
כְּמוֹ צָב
לְכָל מָקוֹם שֶׁהִיא הֹולֶכֶת
וּבַדְרָכִים אִשָּׁה הִיא מִשְׁכַּן
בְּכָל אִשָּׁה יֵשׁ מְנוֹרָה
יש שֻׁלְחָן
אִשָּׁה הִיא אֲרוֹן הָעֵדוּת
הִיא כְּרוּבִים אוֹחֲזִים
הִיא אֶלֶף שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת
הִיא סוֹדוֹת וְרָזִים
אִשָּׁה הִיא הַמָּקוֹם אַשֵּׁר יִבְחַר
אִשָּׁה הִיא זֹאת הַפַּעַם
עֶצֶם וּבַשַּׂר
וְאָנוּ בַּשַּׂר אֶחָד
עַל כֵן עָזַבְתִּי אֶת אַשֵּׁר נוֹתַר
עַד יַחַד נִגְוַע
וְנָשׁוּב עַל עָפָר

שיר אהבה והערצה, שנכתב הן ל"כל אישה" אוניברסלית והן לאישה מסוימת אחת. אישה היא בית, חום ואור, ויש בה גם פן שיישאר לעד בגדר סוד.

מתוך מחזור: להוריי, בשלהי חייהם / מירי גלעד

מתוך מחזור: להוריי, בשלהי חייהם / מירי גלעד

אִמִּי יוֹשֶׁבֶת עַל שְׁרַפְרַף בִּפְאַת הַגַּן
כָּאָמָּן הַצּוֹפֶה עַל מַחֲזֶה שֶׁכָּתַב
וּמְהַנְהֵן לְנֹכַח מוֹפַע חַיָּיו.
חֶרֶשׁ מְנַגֶּנֶת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ עַל מֵיתְרֵי הַפְּרִיחָה,
מוֹצִיאָה כְּנָפַיִם כַּמַּלְאָךְ שֶׁפּוֹרֵשׂ נִשְׁמַת אַפָּיו עַל מַמְלַכְתּוֹ
מִתְפַּלֶּלֶת עַל אֹדֶם הַגֶּרְבֶּרָה.

חָמַקְתִּי אֶל הַבַּיִת.
זֶה הָיָה מַשֶּׁהוּ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין נִצָּנֵי האֵין־סוֹף.

ניקוד: יאיר בן־חור

תיאור האם כאמן, המתבונן בדיעבד על יציר כפיו, אינו אלא פרדה מן החיים. פרדה שבה הכאב והסבל נעלמו ובמקומם הקורא יגלה מופע מרטיט של דיאלוג בין האם, שחייה הולכים וכלים, לטבע.

אחרי הכל / עמיר עקיבא סגל

אחרי הכל / עמיר עקיבא סגל

אָמְנָם חָלְפוּ יָמִים רַבִּים
אַךְ אֵלּוּ אוֹתָן הָאֶצְבָּעוֹת
אוֹתָהּ לְחִיצַת יָד
אוֹתָהּ הַזֵּעָה
גַּם אֲנִי נוֹתַרְתִּי כְּתָמִיד
רַק הָיִיתִי רָחוֹק
לָכֵן זֶה הָיָה פָּשׁוּט
אַךְ עַתָּה עָלַי לְהַתְחִיל לְדַבֵּר
וְאַתָּה אֵינְךָ שׁוֹתֵק

שירו של עמיר מתעתע, משום שנאמר בו בנשימה אחת שבאדם שנשאר אותו אדם, חל שינוי. גם במשפט: "רק הייתי רחוק" , השינוי ממוזער, למרות שריחוק יכול לפעור תהום בין אנשים.

בית ילדותי / רחל בכר

בית ילדותי / רחל בכר

הַבֹּקֶר הַזֶּה
הוּא עֶרְגָּה
לַבַּיִת
שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּעוּרֵי הַפֶּה
בָּלְעוּ בִּשְׁקִיקָה אֶת כְּפִילָיו
כְּדֵי לְהָשִׁיבָם בִּמְשׂוּרָה
כְּמִנְחָה.

הַבֹּקֶר הַזֶּה
הוּא הַבְטָחָה
לְהַחְיוֹת אֶת הָאוֹרֵחַ
שֶׁדָּחַק בִּי לָצֵאת
אֶל הַמִּדְשָׁאָה בֶּחָצֵר
לִרְווֹת עֲלוּמִים
מִצִּלּוֹ הַקָּרִיר שֶׁל
הַבַּיִת.
לְשַׂחֵק
בְּחֶנְוָנִי וְצַרְכָן,
לִשְׁקֹל כַּף אֵפֶר
עַל מֹאזְנֵי כְּפִיסִים
וּלְהַעֲבִיר מִיָּד לְיָד
שַׂקִּיקֵי חוֹל מְבֹרָר
כְּאִלּוּ הָיוּ סֻכָּר וְקֶמַח.

הַבֹּקֶר הַזֶּה כְּמוֹ
הַבֹּקֶר הַהוּא
מְשַׁקֵּר לִי:
"נֶצַח,
נֶצַח".

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של רחל בכר הוא שיר געגועים לעבר, לפכים הקטנים של הילדות. בשובה לבית שבו גדלה כאורחת היא משתוקקת "לרוות עלומים" – ביודעה היטב שמדובר במשאלה מופרכת, שלא ניתן להגשימה.

כְּמוֹ תְּפִלָּה / עפרה קליגר

כְּמוֹ תְּפִלָּה / עפרה קליגר

כְּשֶׁגּוּף נוֹגֵעַ בְּגוּף
לִפְרֹם זֶה מִזֶּה
אֶת תָּכֵי הַזְּמַן הַגַּסִּים,
כְּשֶׁגּוּף נִרְכַּן עַל גּוּף
לְהִשְׁתּוֹחֵחַ כְּמוֹ תְּפִלָּה
לְהוֹשִׁיט יָדַיִם לְכַנֵּס
אֶת הָאֲבָרִים הַנִּפְרָדִים
אָז קָם הוּא לִהְיוֹת
מִקְדָּשׁ מְעַט.

השיר "כמו תפילה" מתאר את מעשה האהבה כפרימה וככינוס בו זמנית, כמעט אוקסימורון, המתאפשר רק בחוויה מיסטית. פעולות אלה מעניקות לגוף ולמעשה האהבה נופך של קדושה.