ארכיון חודשי: אפריל 2016

קולות שלא שומעים / ציפי הראל

קולות שלא שומעים / ציפי הראל

נְמָלָה סוֹחֶבֶת פַּת
בְּדֶרֶךְ
מִתְמַשֶּׁכֶת
שְׁחִיקַת אֶבֶן הַמִּדְרֶכֶת
צֶבַע שֶׁדָּהָה
בְּעוֹנָה צְמֵאָה
וְיוֹם מִתְחַלֵּף בְּלַיְלָה
דּוֹלֵף

בְּרוּחַ עַז, צִפּוֹר
נֶאֱחֶזֶת בֶּעָנָף
נוֹצָה נִשְׁמֶטֶת מִכָּנָף

עָנָן נִשְׁבָּר

גּוּף נוֹפֵל עַל חוֹל
בְּלֵב מִדְבָּר.

תמונות ויטאליות, המדובבות סדרה של קולות שתוקים, שלרוב אין מבחינים בקיומם.

בעין הסערה / עודד פלד

בעין הסערה / עודד פלד

בְּעֵין הַסְּעָרָה אִישׁ לְבֶן-שֵׂעָר
לְמַרְגְּלוֹת אֶרֶז יוֹשֵׁב
זְקָנוֹ הַצָּחוֹר נוֹסֵעַ בָּרוּחַ

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של פלד, מעין הייקו, מזכיר את דמותו של אליהו הנביא שעלה בסערה השמיימה, בחטף. אחריתו של האיש לבן השיער אינה ידועה כפי שאין הקורא יודע מדוע הוא נקלע לעין הסערה, ואולי משום כך נקודת הזמן המוצגת בשיר מצמררת.

להרגיש שוב / טלי וייס

להרגיש שוב / טלי וייס

לְהַרְגִּישׁ שׁוּב, מִמֶּרְחָק הַשָּׁנִים
וּמֶרְחָק הַשְּׁבָרִים
אֶת כַּפּוֹת יָדָיו עַל גּוּפִי
מְפֻתָּל כְּנָחָשׁ
הַנֶּחְבָּא אֶל קְצוֹת שֹׁרָשִׁים.
הַפְּלִיאָה –
כֵּיצַד שְׁנֵי זָרִים
מַצְלִיחִים לִכְבֹּשׁ שֶׁטַח מְשֻׁתָּף
מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה שֶׁאִישׁ לֹא יָבִין.
אֲפִלּוּ הַיָּרֵחַ קִנֵּא
וְנֶעֱלַם תַּחְתֵּינוּ.

אַחַר כָּךְ
לְהַרְגִּישׁ שׁוּב אַשְׁמָה
עַל הַיֹּפִי
הַזְּמַנִּי שֶׁל הָעוֹלָם.

הזמן המקהה הכול -אהבה גדולה, תשוקה, "שטח משותף" שנכבש, ולא נותר אלא להתנחם ביופיו הקבוע של העולם, שנעשה זמני רק בעיני האוהבת.

* / נטלי תורג'מן

* / נטלי תורג'מן

*
אִשָּׁה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי חֶסֶד אַחֲרוֹן: "הַצְמִיחִי עֵצִים מֵרַגְלַיִךְ.
גַּם כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה גְּזָעִים כְּרוּתִים, רִקְדִי אִשָּׁה, לְלֹא עֶצֶב רִקְדִי בָּנִים".
בְּגוּף נָעוּל בִּקַּשְׁתִּי גַּם אֲנִי חֶסֶד אַחֲרוֹן:
"גַּלּוּ לִי כֵּיצַד מַצְמִיחִים שָׁמַיִם".

*
לֹא נִתָּן לַחֲצוֹת אֶת אוֹתוֹ נָהָר פַּעֲמַיִם.
"אַל תַּגִּידוּ מַיִם-מַיִם", אָמַרְתִּי וְנִכְנַסְנוּ.
בְּתוֹךְ הַנָּהָר נִשָּׁאֵר חֲבוּקוֹת לָעַד, עַד שֶׁהַזְּמַן בְּשִׁנָּיו יִכְרֹת אֶת יָדֵינוּ.
עַד שֶׁנְּנַשֵּׁק בְּעִוָּרוֹן אֶת יָדֵינוּ הַנְּשׁוּכוֹת, אֶת תְּשׁוּקוֹתֵינוּ הַחֲשׁוּכוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

נטלי תורג'מן
ילידת עכו, יוצרת תיאטרון ורקדנית סוּפית, דרמה-תרפיסטית, מרצה באוניברסיטת חיפה. שיריה ראו אור בכתב העת "משיב הרוח" (2011). השתתפה בפסטיבל שירה במדבר 2016 ובבמות נוספות. ספר ביכוריה "מְחוֹלֶלֶת" רואה אור בהוצאת פרדס בעריכת דיתי רונן.

המחול הסופי הינו מדיטציה בתנועה, טכניקה של תפילה והתכוונות שמקורה בסופיזם, הזרם המיסטי של האסלאם הקורא לאהבה ולאיחוד לבבות. נוסד ע"י ג'לאל א-דין רומי, מיסטיקן ומשורר, במאה ה- 13. זהו סיבוב של הרקדן סביב עצמו שבמהלכו הוא מתעלה ומגיע לאקסטזה.

שתיקה / יאיר בן־חור

שתיקה / יאיר בן־חור

גּוֹזֵר שְׁתִיקָה לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֵלֶם
וּבֵינֵיהֶן שׁוֹפֵךְ גְּזִירֵי אַשְׁפָּה וָהֶלֶם.
גַּם אַתֶּם אַחַי חַיִּים חַיֵּי חֶלֶם
הֵם עוֹבְרִים מַמָּשׁ מוּלְכֶם.

שׁוֹבֵר שְׁתִיקָה לְרִבּוּעִים קְטַנִּים שֶׁל קוֹל
וּבֵינֵיהֶם זוֹרֶה פֵּרוּרֵי לֶחֶם וָאוֹר.
גַּם אַתֶּם אַחַי אֲבַדְתֶּם בַּדֶּרֶךְ
תְּעִיתֶם בַּתְּהִיָּה עַל מַה לִּשְׁמֹר.

ניקוד: יאיר בן־חור

הכותב עושה שימוש באוקסימורון של דיבור על שתיקה או של כתיבה על שתיקה, כדי לעורר את קהל הקוראים/ות לחיות חיות חיים מלאים של מודעות. כמו עמי ותמי שזרו – לשווא – פירורי לחם כדי למצוא את דרכם הביתה, גם הדובר מתאמץ (לשווא?) לזרות פירורי לחם ואור, שיתוו את הדרך לעצמו או לקוראיו

דַּקֻּיּוֹת / שרית שמיר

דַּקֻּיּוֹת / שרית שמיר

שְׁכָבוֹת, שְׁכָבוֹת,
דַּקּוֹת, הֵן הָפְכוּ דַּקּוֹת,
וְאֶצְבָּעוֹת מַקִּישׁוֹת,
עַל שֻׁלְחַן הָעֵץ הֶחָלוּל,
וְהַקֶּצֶב הַזֶּה, מְמַלֵּא וּמוֹתִיר, הֵדִים, דְּפִיקוֹת נִשְׁמָעוֹת
מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ, סִימָנִים,
תַּמְרוּרֵי זְכוּת קְדִימָה,
לַחֲלוּפִין עֲצִירָה

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת
מִתְקַדֶּמֶת
וּבָאָה נְבוֹנָה

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת
צוֹעֶדֶת צְעָדִים קְטַנִּים,
מְתוּנִים,
אוּלַי בְּטוּחִים,

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת
סוֹפֶרֶת אֶת הַפְּסִיעוֹת,
מַכְתִּימָה מִדְרָכוֹת
וְאַתְּ הוֹלֶכֶת מִתְרוֹמֶמֶת, מַשִּׁירָה אֶת הַשְּׁכָבוֹת,
הוֹפֶכֶת אוֹתָן שְׁקוּפוֹת,
כִּמְעַט וְאֵינָן נִרְאוֹת.

הקצב בשיר משרת היטב את התוכן: כל נקישה מסמלת השלת שכבה ומתקשרת לרעיון שלפיו ככל שאנו מתבגרים, כך נושלות מאיתנו יותר ויותר שכבות. וכך אנו נותרים חסרי הגנה, ועם זאת אמיתיים יותר וללא "פוזות".

צריך יותר מֵרוח / ליאורה בן־יצחק

צריך יותר מֵרוח / ליאורה בן־יצחק

הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת
דַּרְכּוֹן זָר אֵינוֹ מַקְנֶה בִּטָּחוֹן
כְּפִי שֶׁחָשַׁבְנוּ
נִשְׁאַרְתָּ.
בּוֹכָה עַל הַנְּעָרִים שֶׁאֵינָם
צְעִירִים מַדְלִיקִים נֵרוֹת זִכָּרוֹן
וְשָׁרִים.

צָרִיךְ יוֹתֵר מֵרוּחַ עַל מְנַת לִחְיוֹת
הַטִּילִים מַבְהִילִים
כּוֹס הַמַּיִם שֶׁלִּי מִתְרַסֶּקֶת.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של ליאורה בן־יצחק הוא שיר אקטואלי, המתאר את החיים הלא קלים בישראל גם למי שיש ברשותו דרכון זר. גם בחו"ל אתה נשאר ישראלי וחי את הדאגה יום־יום. סיום השיר פסימי: מים מספקים חיים, וכוס המים מתרסקת על כל המשמעויות הנלוות לכך.

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר מֵאֲחוֹרַיִךְ
כְּדֵי לְהִתְגַּעֲגֵעַ אֵלָיו
לֹא חוֹתָם שֶׁל נְשִׁיקָה
לֹא הִלָּה שֶׁל חִבּוּק
לֹא נִימָה מְלַטֶּפֶת
לֹא בֶּגֶד שֶׁפָּשַׁטְתְּ
לֹא תַּכְשִׁיט שֶׁעָנַדְתִּי עַל קְשִׁי עָרְפֵּךְ
לֹא בֹּשֶׂם עִקֵּשׁ
לֹא מִטָּה סְתוּרָה, נוֹשֶׁמֶת
רַק חַלּוֹן פָּתוּחַ וּוִילוֹן מוּסָט
מִתְנוֹפֵף כְּרוּחַ רְפָאִים.

שיר על היעדר. בתום שמונה משפטי שלילה, מן האהבה לא נותר דבר, פרט לחלון הפתוח והווילון המוסט, שמזכירים שוב ושוב את העבר – הגם שהחלון הפתוח אינו פותח פתח לדבר מה חדש.