ארכיון חודשי: אוקטובר 2016

ולכשייגזר הדין / לאה הרפז

ולכשייגזר הדין / לאה הרפז

אַךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁגְּזַר הַדִּין
הָיָה דָּבוּר עַל אָפְנָיו
יָבוֹא הַגּוּף חֶשְׁבּוֹן לֹא עִם בּוֹרְאוֹ
הֵן כָּל קְצוֹת הַגּוּף הֵן הַבִּטְנָה הַמַּתְחִילָה לְהִפָּרֵם
וּקְצוֹת גִּידִים
וּפְרִיפַת הָעֲצַבִּים
וְהָעוֹר הַמְיֻתָּר הַמִּתְדַּלְדֵּל
וְהָאֶצְבָּעוֹת לֹא נִשְׁמָעוֹת לִפְקֻדּוֹת הַמֹּחַ
אֵינָן מִתְיַצְּבוֹת יוֹתֵר לְכָל פְּקֻדָּה נוֹאֶלֶת
וְהַפְּרָקִים
מְאֻבָּנִים
כְּבָר לֹא בָּאִים חֶשְׁבּוֹן
עִם מֵיתְרֵי הַצְּלִיל הַנִּרְעָדִים
בָּאֲוִיר הַנָּגוֹז בִּשְׁתִיקָתוֹ.
 
11.8.16

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של לאה הרפז בא חשבון עם בגידת הגוף באדם המזקין, הגוף בוגד באדם והאדם לא יכול להילחם בו. הניגוד הבולט בין העבר שבשורה השנייה של השיר (היה דבור) לעתיד שבשורה השלישית (יבוא הגוף) בתוספת שם השיר בעתיד – ולכשייגזר הדין – מעצים את תחושת חוסר האונים של האדם: עוד לפני שהדברים היו ברורים ומסודרים הגוף יתחשבן עם בורא העולם, כלומר בגידת הגוף בלתי נמנעת וצפויה מראש.

חרמש-סהר דקיק / עודד פלד

חרמש-סהר דקיק / עודד פלד

חֶרְמֵשׁ-סַהַר דַּקִּיק בִּרְקִיעַ טוּרְקִיז נוֹגֵהַּ
וּמְסוֹקִים חָגִים מִמַּעַל בְּטִרְטוּר עָמוּם.
שְׁעַת עֶרֶב בַּשָּׂדֶה. פְּאַת שָׂדֶה. תַּחַת
אֵיקָלִיפְּטוּס בּוֹדֵד. כְּנַעֲנִי
דְּרוּךְ-אָזְנַיִם לִימִינֶךָ. לֹא יָנוּם
וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמְרֶךָ. מְרַחְרֵחַ
אוֹרוֹת דּוֹלְקִים וְכָבִים,
פְּסָגוֹת גּוֹלָן, מֵעֵבֶר
לַיַּרְדֵּן הַהֲרָרִי.
וּמְאוֹרוֹת-תָּמִיד
בִּשְׁמֵי-שָׁמַיִם תְּלוּיִים,
מִשְׁבְּצוֹת-רָקִיעַ חַף
מֵעָנָן.
 
חֹרֶף בְּחִתּוּלָיו.
נְשִׂיאִים אַיִן גַּם
גֶּשֶׁם לֹא וְאַךְ רוּחַ
קַּלִּיל לוֹ אָצָה הַדֶּרֶךְ
כְּמוֹ חוֹשֵׁש בַּנֶּשֶׁף
לְאַחֵר.

תמונת לילה בגליל המזרחי, שקט, הרוח נשמעת, אך אין שלווה, הגבול קרוב ודרוך

אבן / חגית מנדרובסקי

אבן / חגית מנדרובסקי

אָבִי הָיָה חוֹצֵב בָּאֶבֶן, שׁוֹאֵב מַיִם גַּם אִם אֵין
מַיִם, לְהַרְווֹת צִמְאוֹנוֹ.
הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּיָדָיו חֲבוּטוֹת הַבֶּטוֹן,
לְמוּדוֹת הַסִּיד וְהַסֵּבֶל.
וּכְשֶׁרָצָה לָגַעַת, הִתְמַסַּרְתִּי
וְלֹא אִכְפַּת הָיָה לִי שֶׁכַּפּוֹת יָדָיו מְבֻקָּעוֹת וְגַסּוֹת
וּתְחוּשָׁתָן עַל הָעוֹר כְּמוֹ מְקַלֶּפֶת מִמֶּנִּי כָּל תְּחוּשָׁה.
הָעִקָּר שֶׁיִּגַּע.
אָבִי לֹא הִרְבָּה לָגַעַת. גַּם לֹא לְדַבֵּר.
וּכְשֶׁמֵּת, הִתְבַּקְּעוּ הַבֶּטוֹן וְהָאֶבֶן,
וְלֹא הָיָה בְּלִבִּי מִלְּבַד מַיִם, שֶׁמְּלִיחוּתָם פָּרְצָה
אֶת הַקִּירוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר "אבן" מדבר על הניגוד בין מגע לריחוק, בין אבן ובטון לבין מים. הניגודים מעלים געגוע לדמות אב חזקה וקינה על מוות ועל החמצה.

ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

בפתח הרשימה רצוי אולי להזכיר שוב, בעיקר לאלה שהתוודעו ל"ליריקה" רק לאחרונה, שהאתר הוקם על ידי ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ביום השנה הראשון למותו, כמחווה ל"כאוס" ששא"מ הקים.
כשענת שאלה אותי אם איאות לכתוב דברים לזכרו של שי גם השנה, נעניתי מיד בחיוב. לא שאלתי את עצמי הפעם, כבפעמים קודמות, אם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם ארבע שנים אחרי מותו. גם עתה אני כמעט בטוח שהשאלה לא עלתה במחשבתו, בוודאי לא ברגעים השחורים ההם. כמי שלא התנסה בכך, אני יכול רק לשער בדמיוני המוגבל, שכשטעם החיים אוזל – שאלות כאלה אינן עולות כלל. בניגוד לאחרים (למשל כמו שמעון פרס ז"ל ויסלחו לי שניהם על ההשוואה המוזרה הזאת) גם בימים שקטים ורוגעים יותר, כך אני שוב מניח, מחשבה כזו לא עלתה כלל במוחו.
גם לא שאלתי את עצמי מה אכתוב עתה, אלא הפטרתי בתגובה לענת, אולי אביא איזה שיר משלו. כי הרי כבר כתבתי שלא נוספה לי כל ידיעה עובדתית חדשה על אודותיו או על אודות שירתו (1). כבר כתבתי עליו ועל שירתו בהרחבה; עליו – כמעט כל מה שידעתי ועל שירתו – כל מה שנראה לי כראוי לציון והבלטה. הדברים התפרסמו הן ב"תרבות וספרות" של "הארץ" http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2181161
הן בהרחבה גדולה אף יותר כאן ב"ליריקה" וגם באתרים אחרים. ואין טעם לחזור ולכתוב ממה שכבר נכתב אחרי מותו. הרשת הרי פרושׂה וזוכרת.
למה נעניתי מיד? מסיבה פשוטה – למען משפחתו. ועדות לכך היא תגובתם (הפומבית) של הוריו בשנה הקודמת על שיר שהקדשתי לזכרו ודברים שהבאתי: "דוד שלום, כל כך קולע, כל כך נוגע ומדויק. תודה לכם, ענת ודוד וכל הכותבים ב'ליריקה' שהכירו את שי וזכרו. זה היה חשוב לנו מאוד ביום הקשה הזה. שרה ואיציק מזרחי" ונועה אחותו של שי כתבה: "תודה לכם, ענת ודוד. היום עלינו לקברו של שי ואמי הקריאה את השיר וגם את מה שכתבת בסופו. קולע ונוגע."
לכאורה, המשימה הייתה פשוטה. להביא שיר משלו. אך איזה שיר? קראתי שוב בספריו. מצד אחד השירים הקודרים, השופכים אור, קצתם ב"חכמה לאחר מעשה", על קשייו והתחבטויותיו. מצד אחר יש שירים לא מעטים שהם שירת מופת משוחררת ועולצת. אולי רצוי להביא דווקא אותם, בחלקם או בשלמותם, כדי לזכור ולהתעודד שהיו לשי גם שעות של אור, של חדווה ואופטימיות.
ב"ציוּן", ספרו הראשון (כרמל, 2003) שהוקדש להוריו ואחותו, יש שירים רבים כאלה. אפתח בשני הבתים הראשונים של "מתחת לכל מקום אחר".

מִסְתּוֹבֶבֶת יוֹסֵפָה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
שֶׁאֵין לָהּ הַפְסָקָה, בֵּין נִצְנוּצֵי הָרַאֲוָה
בַּעֲקֵבִים שְׁחֹרִים
וְשִׂמְלָה לֶהָבָה
וּזְחָלִים מֶשִׁי דַּק כָּחֹל
מְסַבְּכִים סְבִיבָהּ
(כֻּלָּהּ פְּקַעַת כְּחֻלָּה)
 
וְנִדְמֶה שֶׁהַיָּרֵחַ קָפַץ
לְבִקּוּר עַל כְּתֵפָהּ
חָתוּל צוֹעֲנִי מְטַפֵּס עַל רַגְלָהּ
מַחֲלִיף צְבָעִים
לְפִי תְּנוּדוֹת הַדָּם שֶׁלָּהּ.

תמונה זו של נערות "פרחים" עולצות אפשר למצוא גם בשירים אחרים שלו, כמו "ועכשיו כשאת בהודו" שהבית הראשון שלו מובא כאן:

וְאַתְּ, אַתְּ עַכְשָׁו בְּהֹדּוּ, רְחוֹקָה
בֵּין מַרְאוֹת אֲחֵרִים וְרֵיחוֹת מְשֻׁנִּים.
מְלַבְלֶבֶת, פְּרָחִים זוֹהֲרִים
בְּכָל אֲשֶׁר אַתְּ הוֹלֶכֶת.
צִפֳּרִים וּפַרְפָּרִים חָגִים מֵעַל
רֹאשֵׁךְ הַזָּהֹב, הַמְתֻלָתָּל.

וכן בשיר הנפלא "ניגון אביב" המובא כאן במלואו:

ניגון אביב
 
אָבִיב לוֹהֵט פָּרַע אֶת רָאשֵׁי הַנְּעָרוֹת
בְּשַׂחֲקָן עַל הַחוֹף. וְהַיָּם שֶׁצָּפָה דּוּמָה
הֶחְלִיק אֵלָיו תְּמִימוּתָן וּפָלַט
פְּנִינִים שֶׁל חֲלוֹם. חוֹל שֶׁהִקְצִיף
בִּשְׂעָרָן, נִצְנוּץ תִּינוֹקוֹת בַּשָּׁמַיִם,
רוּחוֹת מִמִּזְרָח מִלְמְלוּ בִּפְנֵיהֶן וְצָבְעוּ
נְהָרוֹת מְתוּקוֹת. דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה
לֹא פָּצַע אֶת זִיוָן: הֵן צָחֲקוּ
לְמִלְמוּל הַשָּׁמַיִם, פָּרְעוּ
שְׂעָרָן עִם הָרוּחוֹת, שָׁלוּ
תִּינוֹקוֹת מִפְּלוּמַת הַגַּלִּים וְהִמְשִׁיכוּ
נִגּוּנָן עִם הַחוֹל.

ולסיום, אביא את שני הבתים האחרונים של השיר המלבב והכה יפה "הזמנה לארוחת בוקר":

בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,
הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים
וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.
 
אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים
נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים.

לסיכום, חז"ל אומרים: "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ", אלא שבמציאות ימינו זה אידאל רחוק מאוד מהגשמה. שי עסק בשירה מבפנים, ותפקידנו להכריז עליה מבחוץ. יהיה זכרו ברוך.

(1) זה היה נכון מלכתחילה. אך בשל עצלותי להעתיק (כולל ניקוד) את שיריו מספרו, תרתי אחר גרסאות רשתיות של השירים שביקשתי להביא וגיליתי בכל זאת כמה זוטי דברים שלא היו ידועים לי. ראשית, שיש מי שזוכרים את שא"מ גם לאחר מותו, כמו למשל אסתי בתפוז שכתבה שיר בהשראת "הזמנה לארוחת בוקר". גיליתי גם ש"מתחת לכל מקום אחר" פורסם כפי הנראה גם ב"שבו" 18 שיצא לאור ב־2008, וכן שאילן ברקוביץ במדורו "משורר בשטח" ב"הארץ" הביא ביוני 2008 את "ניגון אביב" כדוגמה לשיר מופתי.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / שירה כהן

* / שירה כהן

אֲנִי קוֹרֵאת לַבַּחוּרִים שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת
לָבוֹא לְהָגֵן עָלַי – הֵם אֵינָם
 
"בַּחוּץ" הֵם אוֹמְרִים "בַּחוּץ זֶה אַחֶרֶת"
וְאִישׁ לֹא יוֹדֵעַ בָּרֶגַע הַזֶּה
אִם הַדְּמוּת שֶׁסּוֹגֶרֶת אֶת הַוִּילוֹן
הִיא הַיְחִידָה כָּאן שֶׁמִּתְחָרֶטֶת
אוֹ בְּעֶצֶם רוֹצָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
 
"תַּצְחִיקִי אוֹתִי"
אֲנִי אוֹמֶרֶת לַדְּמוּת
וְאוֹמֶרֶת דְּבָרִים כְּדֵי לוֹמַר אוֹתָם סְּתָם
וְיוֹדַעַת שֶׁכַּנִּרְאָה פָּגַעְתִּי בְּמַשֶׁהוּ
אוּלַי מִישֶׁהֵם
אֲנִי לֹא בְטוּחָה…
וְרוֹאָה
אֵיך הָעֹמֶק שֶׁל כְּלֵי הַדָּם
מִשְׁתַּנֶּה
 
וּמְנַסָּה לְפַעְנֵחַ אֶת הַסְּמָלִים הָעַתִּיקִים
שֶׁמְּרַצְּדִים וְקוֹפְצִים מִסְּבִיבִי
(לְמִי שֶׁסּוֹגֶרֶת אֶת הַוִּילוֹן
יֵשׁ פָּנָס – )
 
וְקוֹרֵאת לַבַּחוּרִים –
הֵם אֵינָם

ניקוד: גיורא גריפל

שירה של כהן מעורר שאלות רבות: מדוע הדוברת נזקקת להגנתם של הבחורים? מדוע הדמות המסתורית סוגרת את הוילון? מה היא רואה בחוץ? אין מענה לשאלות והנסתר רב על הגלוי. בה בעת, העמימות מעוררת עניין ומתח, וניתן לקרוא את השיר כניסיון ליצור קשר עם הזולת חרף הקשיים הנלווים לכך.

* / רון דהן

* / רון דהן

הַפְּסַנְתֵּר הָעַתִּיק, אַבָּא,
זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהַזְּאֵב הִשְׁאִיר,
אַתָּה בֶּטַח שָׂמֵחַ.
הָיִיתִי לְבַד בַּבַּיִת וְנָתַתִּי לוֹ לְהִכָּנֵס
אֲנִי מִצְטַעֵר, אַבָּא.
הוּא עָבַד מַהֵר וּבִיעִילוּת, אֲנִי שָׁמַרְתִּי עַל הַכֶּלֶב שֶׁלֹּא יִנְשֹׁךְ אוֹתוֹ.
כְּשֶׁאִמָּא הִגִּיעָה, הַבַּיִת כְּבָר הָיָה רֵיק,
הַזְּאֵב בְּדִיּוּק עָלָה לְסִיבוּב אַחֲרוֹן, הוּא נִרְאָה טוֹב, אַבָּא,
שְׁרִירָיו הִבְרִיקוּ מִן הַמַּאֲמָץ וְהוּא הִדִּיף רֵיחַ עָדִין שֶׁל בֹּשֶׂם גַּבְרִי.
לְרֶגַע זֶה בִּלְבֵּל אֶת אִמָּא שֶׁעָקְבָה אַחֲרֵי תְּנוּעוֹתָיו הַגְּמִישׁוֹת,
אֲבָל הִיא הִתְעַשְּׁתָה וְנוֹפְפָה מוּלוֹ בַּטְּפָסִים וְצָעֲקָה: "אֲנִי גְּרוּשָׁה, אֲנִי גְּרוּשָׁה."
הַזְּאֵב רַק חִיֵּךְ וְהוֹשִׁיט לָהּ טֹפֶס נוֹסָף, "תִּפְנִי אֲלֵיהֶם, גְּבֶרֶת," אָמַר וְיָצָא.
אִמָּא הִטִּיחָה אֶת הַנְּיָרוֹת עַל הָרִצְפָּה.
הֵם עָשׂוּ הֵד בֶּחָלָל כְּמוֹ אֶבֶן שֶׁנִּזְרֶקֶת לִבְאֵר.
"רַק אֶת הַפְּסַנְתֵּר הַדָּפוּק שֶׁל אַבָּא שֶׁלְּךָ הוּא לֹא לָקַח, אַהּ?"
לִטַּפְתִּי אֶת מִכְסֵה הַקְּלִידִים, אֶת הָעֵץ הָרָקוּב וְהַמַּסְרִיחַ.
הוּא לֹא דָּפוּק, אַבָּא,
רַק זָקוּק לְכִוּוּן.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של רון דהן מתאר מצב לא נעים מנקודת המבט של הילד: מעקלים/מוציאים את הרכוש אולי עקב חוב (של האב?) אולי בגלל הסכם גירושים, ורק את הפסנתר העתיק משאירים. שתי שורות הסיום החזקות משדרות מסר של תקווה ואופטימיות: הפסנתר לא דפוק, הוא רק זקוק לכיוון, אם נכוון את הפסנתר הכול יסתדר. אולי גם החיים יסתדרו אם רק נכוון אותם נכון.

טעם מתכת / גילי חיימוביץ'

טעם מתכת / גילי חיימוביץ'

לַחַן מַתַּכְתִּי,
נְשִׁיקַת הַיַּיִן בְּשִׂפְתוֹתֵי הַסֵּפֶר,
פֻּחְלָץ בְּפוֹרְמָלִין,
הַבְּדִידוּת מְשַׁמֶּרֶת.
גַּם כְּשֶׁהַצִּנְצֶנֶת שֶׁלָּךְ מֻנַּחַת לְצַד שִׂמְחָתָם שֶׁל יְלָדִים,
לֹא תִּתְחַיִּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר־חידה, שמניח מוות "פוחלץ בפורמלין" לצד חיים – "שמחתם של ילדים". נראה כאילו הדוברת נוזפת בעצמה על הלך רוח דיכאוני שמתבטא בתחושה של מוות, ללא תקווה.

קסם / עילית שייר

קסם / עילית שייר

לְיַלְדָּתִי שֵׂעָר עוֹרְבָנִי
וְעוֹר בָּהִיר כְּשֶׁל שִׁלְגִּיָּה
וַאֲנִי כָּל הַגַּמָּדִים כֻּלָּם
בִּשְׁבִילָהּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

בשיר קצרצר ומהודק מצטיירים פה יחסי אם־בת מלאים הערצה והיקסמות אימהית.
הבת לקוחה הישר מעולם האגדות בתיקון משמעותי: היא זוכה לאם אוהבת בניגוד לאם החורגת המרושעת שמגישה תפוח מורעל. ועם זאת בשיר יש רמז ליחסי כוחות בעייתיים: האם היא "כל הגמדים בשבילה". האם האימהוּת מגמדת אותה?

לסבל אין אלוהים / יואב גלבוע

לסבל אין אלוהים / יואב גלבוע

אֵין בִּי כְּאֵב, רַק צַלְּקוֹת הֻלֶּדֶת,
צַלָּקוֹת הַמּוֹלִידוֹת שַׁיָּרוֹת שֶׁל סֵבֶל אָרוּר.
פְּרִיחַת הַסְּתָו נִרְאֵית כְּמוֹ שָׁעוֹן מְתַקְתֵּק
לְנֹכַח רַאַוְתָנוּת קִיּוּמִית אֵין קֵץ.
 
רִקּוּד שֶׁל לַיְלָה מִסְתּוֹבֵב עֵירֹם.
אֵין בּוֹ צֹרֶךְ לְסַפֵּק אָדָם נוֹסָף,
מְמַלֵּא בְּאֵשׁ רוֹתַחַת מַנְגִּינוֹת אֵימָה
וְסַלְחָנוּת בְּרִיאָה מֵאֵל שֶׁאֵינוֹ קַיָּם.
 
לַסֵּבֶל אֵין אֱלֹהִים,
אֵין לוֹ אֱמוּנָה וְאֵין לוֹ תִּקְוָה.
מְחוֹרֵר בִּמְכוֹנַת יְרִיָּה כְּתוֹבוֹת נְאָצָה
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין בַּטּוֹב?
אֵיךְ אֶפְשָׁר לָדַעַת מַה זֶּה רַע?

ניקוד: יאיר בן־חור

בשירו לוקח אותנו יואב גלבוע, 23, למסע בעקבות הסבל. הסבל, אומר גלבוע, הוא תוצאה של צלקות הולדת ובַסבל הכול נראה מאיים ומפחיד – הוכחה לאי־קיומו של אלוהים, שהרי אילו אלוהים היה קיים לא היה סבל בעולם. מכיוון שהסבל הוא תוצאה של צלקות מן הלידה, הוא כבר לא כואב, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהאדם הסובל.