ארכיון חודשי: ינואר 2017

תפילת לילה / מוריה דאום־קפלן

תפילת לילה / מוריה דאום־קפלן

שֵׁם כּבוֹד מַלְכוּתוֹ
נִלְחַש בִּרְצִינוּת
אַף שֶׁהַמֶּלֶךְ אֵינֶנּוּ בַּשָּׂדֶה
וְגַם לֹא בַּחֲדַר הַיְלָדִים.
בַּאֲדִיקוּת,
בַּעֲצִימַת עֵינַיִם אֲפִלּוּ,
שֶׁיָּבוֹא מֵהֵיכָן שֶׁאֵינֶנּוּ
לִשְׁמֹר עַל שְׁנָתָם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר תפילה של אם הקוראת לאל "לבוא מהיכן שאיננו" לשמור את שנת ילדיה. זוהי תפילה טבעית ולא מאולצת שאין בה התרסה או האשמה, תפילת כל האימהות.

פחד / כרמלה לנגר־שמעוני

פחד / כרמלה לנגר־שמעוני

בְּסוֹף יָמַי
פַּחַד מְשַׁתֵּק אֶת
הַמַּחְשָׁבָה
תָּאֵי מֹחַ עִם
הַזְּמַן מֵתִים
כָּל הַזְּמָן
מֵתִים עוֹד
תָּאִים
כַּמָּה תָּאִים
נִשְׁאָרִים בְּגִיל תִּשְׁעִים
וְיֵשׁ כָּל מִינֵי סִַמָּנִים
סִימָנִים הָעוֹזְרִים
לַשּׁוֹכֵחַ
הַמְאַבֵּד תָּאֵי מֹחַ
בְּמֹחַ שֶׁמַּתְחִיל
וְלֹא גּוֹמֵר לִשְׁכֹּחַ
רַק הַפַּחַד לֹא נִשְׁכָּח

ניקוד: יאיר בן־חור

הפחד מהשכחה, הפחד מהמוות מתואר בשיר בצורה מוחשית וכואבת. שם השיר והאופן שבו הוא מוצג – שורות קצרות ללא פיסוק עם חזרות על מילות מפתח כמו 'מוח' ושימוש בזמן הווה – מעבירים לקורא באופן חי את הפחד שהשיר מתאר.

וכל בני האדם שפה אחת / טלי כהן־שבתאי

וכל בני האדם שפה אחת / טלי כהן־שבתאי

יֵשׁ שָׂפָה
שֶׁתַּעֲקֹף אֶת כָּל
הַסֶּגְרֵגַצְיָה
שֶׁל הַדָּתוֹת
מִפְּנֵי רֹחַק בֵּין בְּנֵי אָדָם.
 
יֵשׁ שָׂפָה
שֶׁתְּטַשְׁטֵשׁ כָּל
דַּעַת אִינְדִיבִידוּאוּם
לִכְדֵי
הִתְלַכְּדוּת
בֵּין בְּנִי אֱנוֹשׁ.
 
יֵשׁ שָׂפָה
שֶׁתִּתֵּן גּוּשְׁפַּנְקָה לְכָל
פַּעַר מוּטַצְיָה וְדֹפִי
לְהִמָּנוֹת
בְּאוֹטוֹנוֹמְיָה אֲחִידָה
שֶׁל
וּבֵין
בְּנֵי הָאָדָם.
 
יֵשׁ שָׂפָה,
שֶׁכָּל גּוֹנֵי וּגְזֵרוֹת הַגּוּפִים
שֶׁל בְּנֵי אָדָם בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל
חֻבְּרוּ מֵהָרֵאשִׁית לְמַעֲרֶכֶת מִבְנִית זֵהָה  –
הַשֶּׁלֶד – זֶהוּ שְׁמָהּ
 
יֵשׁ שָׂפָה כָּזוֹ
שֶׁהַשֹּׁנִי בְּמַהֲלַךְ חַיֵּינוּ
יְקַבֵּל
שֻׁתָּפוּת
שֶׁל שָׂפָה אַחַת:
 
שָׁרְשָׁהּ
בְּ
'אֵפֶר'
וְאַחֲרִיתָהּ
בְּ
'עָפָר'.

ניקוד: יאיר בן־חור

בעזרת מילים לועזיות, כמו סגרגציה, מוטציה או גושפנקה, יוצרת הכותבת אי־נוחות כלפי השפה. כך מתהווה תחושה של פער ומרחק שאי אפשר לרכך באמצעות התובנה המרה – המוות הוא יסוד (שפה) מאחד של כולנו.

פייסבוק / תמי כץ־לוריא

פייסבוק / תמי כץ־לוריא

לְהַעֲלוֹת מִלִּים
עַל דַּף מָהִיר
 
שִׁטְחִי
 
לֹא סַבְלָנִי
 
פָּג
לְנַסּוֹת צְעָקָה
כִּמְעַט חֲנוּקָה
עֵירֻמָּה
מַכְאִיבָה רַק לְעַצְמָהּ
לְהִתְחַבֵּר
לַעֲקֹב
לְנַדְנֵד
לְהַבְהֵב
לְהִתְנַתֵּק
לִסְפֹּר אֶת הַלַּיְקִים יַחַד עִם הַנְּשִׁימוֹת
בְּחֶדֶר בַּחֹשֶׁךְ
הֵיכָן שֶׁהַמִּלִּים
אֲבוּדוֹת

ניקוד: יאיר בן־חור

מה לאמנות ולפייסבוק? לפי השיר מדובר בדבר והיפוכו. היצירה אותנטית וחשופה ואילו הרשת החברתית "שטחית" ו"לא סבלנית", ממהרת לעשות "וי" על היצירה הבאה. ובכל זאת יוצרים רבים "חיים" בתוך הפייסבוק, מציצים ונפגעים.

השיר מתוך הספר "זמן הוא תמונות צרובות",  העומד לצאת לאור ב"פרדס”. המשוררת פתחה פרויקט מימון המונים באתר הדסטארט לשם השלמת התהליך של הוצאת הספר. בואו להיות שותפים ליציאת הספר, ותמכו בפרויקט  https://www.headstart.co.il/projectcomments.aspx?id=21697

* / רונית בכר־שחר

* / רונית בכר־שחר

בְּמִצְחִי נְטוּעָה צַלֶּקֶת לְבָנָה
הִתְבַּיְּתָה לָהּ בְּאֹפֶן נֶחְרָץ בְּקַו יָשָׁר
מִתַּחַת לְקַו הַשֵּׂעָר
בַּמָּקוֹם שֶׁעָלָיו נָחֲתָה הָאֶבֶן
יֶלֶד אֶחָד הִשְׁלִיךְ לְעֶבְרִי
אוּלַי כְּאוֹת חִזּוּר אוּלַי מִתּוֹךְ כַּעַס נוֹרָא
אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת מַה בְּדִיּוּק אֵרַע
כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי זוֹכֶרֶת וּמְבִינָה לָמָּה
הוּטְחוּ כָּל הַמַּכּוֹת הָאֲחֵרוֹת עָלַי
( צַלָּקוֹת חִוְּרוֹת עַל כַּפּוֹת יָדַי)
הָיָה זֶה רַק צֵרוּף מִקְרִים
אוּלַי זְמַן לֵדָתִי אוּלַי מַכַּת בְּכוֹרוֹת
בִּשְּׂרָה טוֹבָה אוֹ רָעָה
הַכֹּל בְּעֵינֵי הַמִּתְבּוֹנֵן
זֶה שֶׁמַּשְׁלִיךְ אֲבָנִים
וְזֶה שֶׁסּוֹפֵג אוֹתָן
לִפְעָמִים צַלָּקוֹת הֵן אוֹת קָלוֹן
יֵשׁ שֶׁהֵן עִטּוּר כָּבוֹד
הָעִקָּר לַעֲמֹד
בָּהֶן בִּגְבוּרָה
לְגַדֵּל שֵׂעָר מֵעֲלֵיהֶן אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת
שָׁרָשִׁים.

ניקוד: יאיר בן־חור

מה מרגישה ילדה שגופה סומן במִכְוות, במכות ובצלקות גופניות ונפשיות? הכותבת השכילה להמיר את הזעם והעלבון הגופני והנפשי, "אות הקלון" מרגע שהגיחה לאוויר העולם וסומנה כ"מכת בכורות" בפעולה: בכתיבה וביצירה. מרגע שעלה בידה לדובב את הגוף המוכה והמצולק, נבראה מציאות חדשה של כוח, של "עיטור כבוד" ו"גבורה".

נקודות אדומות / רונה ברנס

נקודות אדומות / רונה ברנס

גַּם הַקִּנְאָה מְקַלֶּלֶת אוֹתִי
בְּפָנִים חֲמוּצוֹת מֵאֵיבָה
פּוֹזֶלֶת מֵרֹב שְׁנוֹת צִפִּיָּה
קוֹשֶׁרֶת כִּתְרֵי זָהָב לִשְׂעָרִי
מְכַסָּה אֶת עֵינַי
מוֹשִׁיטָה לִי יָד צְהֻבָּה
כְּרַעַל עַכְבָּרִים
פּוֹשֶׁטֶת אֶצְבָּעוֹת קַבְּצָנִית
כְּפָעוֹט מִתְחַטֵּא לִפְנֵי אִמּוֹ.

ניקוד: יאיר בן־חור

"נקודות אדומות" הוא שיר על טבעה ההפכפך, המגוון והמסחרר של הקנאה, מקללת ומתחנפת, בזויה מצד אחד ומתוקה כתינוק מצד אחר.

בעשרים ותשעה באוקטובר אלף תשע מאות חמישים ושש / איתן קלינסקי

בעשרים ותשעה באוקטובר אלף תשע מאות חמישים ושש / איתן קלינסקי

(שישים שנה למלחמת סיני, המלחמה הראשונה שלי)

בְּעֶשְׁרִים וְְתִשְׁעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ
בַּמִּדְבָּר שֶׁבּּוֹֹ הַסְּנֶה בָּּעַר וְלֹא כָּבָה
אֲנִי, יֶלֶד־חַיָּל בְּמַדִּים חֲמוּשִׁים,
פָּגַשְׁתִּי בַּמִּדְבָּר שֶׁלְּיַד יַלְדוּתִי סְנֶה שֶׁכָּבָה.
אֲנָשִׁים נָעֲלוּ עֵינֵיהֶם בִּבְרִיחֵי חוֹלוֹת סִינַי
רוּחַ חוֹלִית מֵעַל פְּּנֵיהֶם עָלְתָה בָּעָב
עִקְבוֹתֵיהֶם כָּבוּ.
 
עִקְבוֹת בֶּנִי מִפֶּתַח תִּקְוָה שֶׁחָלַם לִהְיוֹת רוֹפֵא
וַחֲלוֹמוֹ מִתַּמֵּר בַּעֲנַן אָבָק שֶׁבָּלַע הָהָר שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדוּ פַּעַם
עֲשָׁרָה דְּבָרִים לַחַיִּים.
עִקְבוֹת חַיָּל מִצְרִי יָחֵף בְּחוֹל יָרֵחַ קַר,
שֶׁחֲלוֹמוֹ לֹא יָדַעְתִּי, חֲלוֹם שֶׁנֶּעֱקַר
בְּטֶרֶף וְיַמַּת זְבוּבִים
עָטִים עַל הֶחָרוּךְ וְהַשָּׁרוּף
לְמַרְגְּלוֹת הַר הַחַיִּים
שֶׁהָיָה לְהַר הַמֵּתִים.
 
כַּפּוֹת מָוֶת מִצְרִי וְיִשְׁרְאֵלִי לוֹפְתוֹת פִּסּוֹת תְּמוּנָה
מְחַיֶּכֶת לְיָרֵחַ עִוֵּר וְשֶׁמֶשׁ דּוֹמַעַת
רִיסֶיהָ רְטֻבִּים מִדִּמְעוֹת תִּינוֹק
בּוֹכֶה לְאַבָּא שֶׁיָּשׁוּב מַהֵר הַבַּיְתָה
קְרוּעוֹת מֵעֵינֵי רַעְיָה שֶׁהָאַהֲבָה נָסָה מֵחֵיקָהּ
אֶל הַסְּנֶה שֶׁעָצַם עֵינָיו בַּמִִּדְבָּר.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מתאר את היום השני למלחמת סיני, שבסיומה נהרגו 172 חיילים ישראלים ועוד אלפים רבים של חיילים מצרים. קלינסקי מתאר את הרגשתו בתור חייל באותה מלחמה קשה. השיר פורסם לראשונה לפני שישים שנה ב"חותם", מוסף שבועי של העיתון "על המשמר".

חניבלעית / נועה לקס

חניבלעית / נועה לקס

בָּלַעְתִּי עַצְמִי.
הִתְחַלְתִּי בַּגַּפַּיִם,
שָׁאַפְתִּי אוֹתָם לְתוֹכִי כְּמוֹ סְפָּגֵטִי.
 
אַחֲרֵי זֶה בָּא פֶּלֶג גּוּף תַּחְתּוֹן,
מֵהָרֶחֶם הִתְמוֹגַגְתִּי
שָׁמַעְתִּי אֶת בִּכְיוֹ
שֶׁל זֶה שֶׁאֵינוֹ.
 
עַמּוּד שִׁדְרָה מְעֻקָּם,
כָּתֵף, צַוָּאר
עַד שֶׁנִּגְמַר.

ניקוד: יאיר בן־חור

גם אם נקרא את השיר קריאה הומוריסטית, הרי הוא מוביל אותנו, צעד אחר צעד לעבר איון עצמי מוחלט. דמותה של הדוברת חידתית, ולא נדע מה הוליך אותה לעבר התהליך ההרסני.

מה היה קורה אילו / עומר ברקמן

מה היה קורה אילו / עומר ברקמן

הֵכַנְתִּי מְלַאוַח
וְאַתְּ אֶת רֶסֶק הָעַגְבָנִיּוֹת
וְאֶת הַקְּלִפּוֹת זָרַקְתְּ עָלַי
וְלֹא הִשְׁאַרְתְּ לִי בְּרֵרָה
וּכְשֶׁהִתְקָרַבְתִּי הִסְתּוֹבַבְתְּ בִּצְעָקָה וּמֵאָחוֹר חִבַּקְתִּי אוֹתָךְ
וְאָסַרְתִּי אֶת יָדַיִךְ וְהִכְנַסְתִּי לָךְ קְלִפָּה לַחֻלְצָה וְהֶבֶל פִּי עַל עָרְפֵּךְ
וּפִתְאֹם עָצַרְנוּ
וְנִקְטַע
וְאָז בָּאָה הַשְּׁתִיקָה
חַסְרַת מַעֲצוֹרִים
הַמְּבוּכָה
וְהוֹרִידָה אֶת הַסֹּמֶק
מִלְּחָיַיִךְ
וְחִיּוּכֵךְ קָפָא
וְיָדִי שֶׁכְּבָר הָיְתָה
נָסוֹגָה.
 
וְאַחֲרֵי שָׁנִים
נִשְׁאֲרוּ גַּם הַמְּבוּכָה וְגַם הַשְּׁתִיקָה
וְגַם הַמַּעֲצוֹרִים
וְאַתְּ עֲדַיִן
מִקְטָעִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

כש"שתיקה חסרת מעצורים" משתלטת על חיי הרגש, אפשר להתייצב מולה ולעצור אותה או לקפוא ולהיכנע לה. השיר מראה את האפשרות השנייה ומצייר כאן חיוך קפוא, מבוכה ושתיקה. ברקע מהדהדת ההחמצה: אפשר היה לנהוג אחרת.