ארכיון חודשי: פברואר 2017

בורות / רוחה שפירא

בורות / רוחה שפירא

שירים אחרונים – 2016

לֹא יְכוֹלָה לִצְעֹק אֶת עַצְמִי
לֹא בַּיָּמִים הַבְּרוּרִים לִכְאוֹרָה
גַּם לֹא בָּאֲפֵלִים הַמַּפִּילִים
אוֹתִי אֶל בּוֹרוֹת שֶׁבָּהֶם אֵין
קַרְקַע תַּחַת הָרַגְלַיִם.
אַף לֹא אֶחָד שׁוֹאֵל לִשְׁלוֹמִי
מַנִּיחַ יָד, רוֹאֶה אוֹתִי.
כָּכָה זֶה.
אֲנִי מְרִימָה יָדַי
עוֹד מְעַט שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור

כאב שאין לו מרפא ואי אפשר לתת לו ביטוי באמצעות זעקה. עולה כאן ביקורת כלפי החברה, שלא רואה את הפרט מרים ידיים ונכנע.

* / רחל בכר

* / רחל בכר

גִּלְגַּלְתִּי מַחְשָׁבוֹת
לְעַשֵּׁן אוֹתָן עַד כְּלוֹת.
בִּשְׁאִיפָה
לִנְשֹׁף טַבָּעוֹת
מִתְפּוֹגְגוֹת
מְזַהֲמוֹת אֲוִיר מַר
וּמְטַהֲרוֹת רֹאשׁ.
 
הִצַּתִּי מָרָה שְׁחֹרָה
לִשְׂרֹף בָּאֵשׁ עַד תֹּם.
לְפַזֵּר אֶפְרָהּ
בְּרוּחַ מַעַל,
שֶׁתְּשִׁיבֶהָ לְרֵאוֹתַי
כִּתְהִיָּה צַחָה
בְּחִתּולֶיהָ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה האוקסימורוני של רחל בכר מדמה את מחשבות האדם לעישון סיגריה, אך בשונה מעשן הסיגריה שמזהם את האוויר ואת הגוף, עשן המחשבות מטהר את הראש. הבית השני ממשיך את הרעיון והאפר של המרה השחורה (דיכאון) הופך לתהייה צחה בחיתוליה. במילים אחרות, מן העצבות, הדיכאון והמחשבות הרעות יצמח משהו חיובי, טהור וצח.

נראות / אביטל קשת

נראות / אביטל קשת

בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתִי הָאֲרָעִי
הַגַּנֶּנֶת מוֹדִיעָה לִי לְמַפְרֵעַ
שָׁלְחוּ לְכָאן מִישֶׁהִי אַחֶרֶת
מַפְעִילָה צְעִירָה בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
בַּסּוֹף,
הַיּוֹם לֹא הִתְאִים.
 
אֲנִי נֶאֱנַחַת אַנְחַת רְוָחָה
צְעִירָה בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
אֲנִי כַּנִּרְאֶה לֹא נִרְאֵית בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
בַּת כַּמָּה אֲנִי נִרְאֵית?
עַד כַּמָּה אֲנִי נִרְאֵית?

ניקוד: יאיר בן־חור

חיים בצל חוסר ביטחון כלכלי מביאים לספקנות קיומית ולחוסר בטחון חברתי. השיר מבטא את הערעור הזה באמצעות סיטואציה קונקרטית, ומפליג לתהיות כלליות שאינן נוגעות בהכרח לאיום ההחלפה במקום עבודה ארעי בעובדת צעירה – "עד כמה אני נראית?"

29.11.2001 / נועם ויסמן

29.11.2001 / נועם ויסמן

הַקַּרְיָן אָמַר שֶׁאַתָּה נִלְחָם עַל חַיֶּיךָ
דַּרְכּוֹ שֶׁל הָרַדְיוֹ לְתָאֵר אָדָם יָקָר גּוֹסֵס.
מוּקִי וַאֲנִי עִם גַּיְא וּמִירִי הֶאֱמַנּוּ
כֹּה רָצִינוּ לְהַאֲמִין.
 
זֶה יָמִים רַבִּים חַגִּית אֵינֶנָּה מוּקִי
גַּם גַּיְא וּמִירִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא יַחַד,
אֲבָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה
הַגִּיטָרָה יִבְּבָה בַּעֲדִינוּת
וְשַׁרְנוּ יַחַד בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה:
My Sweet Lord
אֲבָל אֵין אֱלֹהִים.
 
יֵשׁ נְשָׁמָה
וּמוּזִיקָה
וְאַהֲבָה
אֲשֶׁר אֵינָן דְּבָרִים
עַל כֵּן אֵינָן בְּנוֹת־חֲלוֹף.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר פרֵדה מאדם אהוב, האדם עצמו איננו אבל זכרו נמצא באוויר, במוזיקה ובאהבה שיש אליו.

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

* / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בִּטְנִי נִדְמֵית כְּהַר תָּבוֹר,
דֶּרֶךְ עָפָר עֲקַלְקַלָּה
בְּרֹאשָׁהּ כְּנֵסִיָּה
מַכְנִיסַת אוֹרְחִים,
יָדֶיךָ לָשׁוֹת בִּי, כְּמוֹ
גּוּר חֲתוּלִים הָאוֹחֵז עָטִין,
אַךְ
לִבִּי מְעֻקָּל,
קִבֵּל צַו פִּנּוּי,
זְרוֹעוֹתֶיךָ בָּעֲקַלְּתוֹן סָטוּ מִנְּתִיבָן
יָרְדוּ דָּרוֹמָה בַּמּוֹרָד
אֶל גִּבְעַת הָעֶרְוָה
הָעוֹמֶדֶת כִּתְלוּלִית בּוֹדֵדָה,
אַתָּה תָּקַעְתָּ שֶׁלֶט
"הַכְּנִיסָה לְזָרִים אֲסוּרָה".

ניקוד: יאיר בן־חור

שורה של דימויים מפתיעים הופכת את השיר הארוטי הזה לנועז ולא שגרתי. באמצעות תיאורי הגוף הקורא מתוודע לקונפליקטים רגשיים לא פתורים.

אָז לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה אֲדֻמָּה וְנָסַעְתִּי אֶל הַזְּאֵב / רות אשור

אָז לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה אֲדֻמָּה וְנָסַעְתִּי אֶל הַזְּאֵב / רות אשור

הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת
בְּלִי חֻלְצָה
(כְּדַרְכָּם שֶׁל זְאֵבִים)
 
אִחַרְתְּ, אָמַר, אֲבָל
הָעוֹר שֶׁלָּךְ נָעִים כָּל כָּךְ הַיּוֹם
אֵיךְ זֶה שֶׁלֹּא לָבַשְׁתְּ
אָדֹם לִפְנֵי, חֲבָל. חִבֵּק
לָחַשׁ רָזִית קְצָת.
לָמָּה אַתָּה לֹא
עָדִין יוֹתֵר? אַל תַּגִּיד שֶׁאֵינְךָ
זוֹכֵר לַיְלָה אַחֵר, לֹא מִזְּמַן
קִעְקַעְתָּ עָלַי סִימָן
שִׁינַּיִם, גֶּלֶד שֶׁנִּרְקָב
מֵאֲחוֹרֵי הַצְּלָעוֹת. וּבְאַחַד הַיָּמִים
נִקַּבְתָּ בִּי חָלָל, לְלֹא
מִלִּים, מִתַּחַת לֶעָקֵב
וּבַשָּׁעוֹת כְּשֶׁהִתְעַכַּבְתָּ לַעֲנוֹת
בָּרְוָחִים שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלְּךָ.
 
אֲבָל הוּא רַק שָׁאַל
אֵיךְ זֶה שֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ
לֹא מְלַטְּפוֹת אוֹתִי עֲדַיִן.
אָז לִטַּפְתִּי
וְנִרְדַּמְתִּי
נִצְמֶדֶת לְגוּפוֹ, מוֹתִירָה יָדַי עַל
גַּבּוֹ, מַאֲמִינָה

ניקוד: יאיר בן־חור

הזאב המוכר לנו מסיפור הילדים "כיפה אדומה" מככב גם בשיר זה, אך פה, הוא השואל שאלות המקרבות אותו אל הטרף: "איך זה שהידיים שלך לא מלטפות אותי עדיין". טענותיה של הדמות הנשית ספק נאמרות בקול, ספק נותרות בנפש. הערפול הזה מבטא יחס אמביוולנטי ויוצר מתח.

* / יובל גלעד

* / יובל גלעד

*
בְּאֵירוֹפָּה
בַּאֲגַם חָרְפִּי
בַּרְוָזִים שָׁטִים
בְּמַעְגָּלִים
כְּדֵי שֶׁלֹּא לִקְפֹּא
כְּמוֹ פְּלִיטִים
חַסְרֵי כֹּל
בְּיַבֶּשֶׁת יֹפִי
קַר כְּעֹשֶׁר
 
*
הַחַיִּים
מִתְעַקְּשִׁים
רוֹצִים עוֹד וָעוֹד
הוֹרֶיךָ
שְׁנֵי קְשִׁישִׁים
לוֹפְתִים אוֹתְךָ
כְּשָׁרָשִׁים
שֶׁל עֵץ מִשְׁפָּחָה
יְלָדֶיךָ
שְׁנֵי קְטַנִּים
נִתְלִים עָלֶיךָ
עָנָף רוֹעֵד
בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
 
*
עֵצִים אֲדִישִׁים
וְאוֹבְּיֶקְטִיבִיִּים
כְּשׁוֹפְטִים
צוֹפִים בְּגוֹרַל
בַּעֲלֵי חַיִּים
טוֹרְפִים
וְנִטְרָפִים
בְּיַעַר אָפֵל
שֶׁבּוֹ מִתְקַיֶּמֶת
הַצָּגָה אַכְזָרִית
רַבַּת־הוֹד

ניקוד: יאיר בן־חור

אכזריות הקיום נפרשת כאן בטרילוגיית שירים של יובל גלעד, באספקטים שונים: חיי פליטים, דור הסנדוויץ' המטופל בהורים וילדים, ובעלי חיים טורפים ונטרפים. אבל המטאפורות, בשלושתם, הן של עולם הצומח, הטבע, שמלכותו אכזרית בכל אשר נפנה, "הצגה אכזרית רבת הוד".

* / תמי ברקאי

* / תמי ברקאי

סוֹף הַיּוֹם. אַבָּא נוֹהֵג
וּבַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי אָחִי, אֲנִי
וְהַכֶּלֶב שֶׁמָּצָאנוּ אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
מְלֵאִים גַּאֲוָה וּתְשוּקַת בַּעֲלוּת
שֶׁהִדְהֲדוּ מִתּוֹךְ גּוּפוֹ הֶחָמִים, פַּרְוָתוֹ הַמְלֻכְלֶכֶת
(אֶת עֵינָיו שֶׁהִבִּיטוּ בִּי שָׁכַחְתִּי)
אֲבָל עַכְשָׁו אֵין זְמַן,
עַכְשָׁו נִלְקָחִים מֵאִתָּנוּ
הַשֵּׁם שֶׁהֶעֱנַקְנוּ לַכֶּלֶב
וְהָרְצוּעָה שֶׁבָּהּ הוֹצֵאנוּ אוֹתוֹ לְטִיּוּל בְּדִמְיוֹנֵנוּ.
מַרְפֵּק נִנְעָץ בִּי וְאָחִי מְצַוֶּה בִּלְחִישָׁה: נוּ, תִּבְכִּי כְּבָר, תִּבְכִּי!
אֲנִי מְנַסָּה וְלֹא מַצְלִיחָה,
רְפוּיָה אֲנִי נוֹטֶשֶׁת
הִתְעַקְּשׁוּתוֹ פִּתְאֹם מֻגְזֶמֶת וּמְאוּסָה, כְּמוֹ כִּשְׁכּוּשׁ זְנַב הַכֶּלֶב.
 
הַמְּכוֹנִית נֶעֱצֶרֶת.
אַבָּא קוֹרֵא לַכֶּלֶב,
שֶׁנַּעֲנֶה וְיוֹצֵא אֵלָיו. הַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת.
אַבָּא מִתְיַשֵּׁב שׁוּב בְּכִסֵּא הַנַּהָג
וּמַחְזִיר אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה.
מֶה הָיָה מִשְקַל גּוּפִי כְּשֶׁטִּפַּסְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת?
 
אֲרוּחַת הָעֶרֶב,
הַמִּטָּה הַמֻּצַּעַת,
קִלְלַת הַצֹּרֶךְ לְחַבֵּק.

ניקוד: יאיר בן־חור

סיפור פשוט ומקפיא דם על אודות אח ואחות שנוסעים עם אבאל'ה הלא מיטיב במכוניתו. הילדים מוצאים כלב עזוב וממהרים לאמצו; מְלֵאִים גַּאֲוָה וּתְשוּקַת בַּעֲלוּת שֶׁהִדְהֲדוּ מִתּוֹךְ גּוּפוֹ הֶחָמִים, פַּרְוָתוֹ הַמְלֻכְלֶכֶת. אבל האב, המוסרי בעיני עצמו, מחליט להפעיל סמכות שרירותית על נתיניו קצרי־הקומה. הכלב שנותן בו אמון מוחלט, נענה לשריקתו ויוצא מן המכונית. וכבר נטרקת הדלת והשלושה נוטשים וממהרים לדרכם. קאט.
מערכה אחרונה: מראית עין של משפחה מסורה וחמימה. ארוחת ערב, מיטה מוצעת. וגם מבעד לעיני הדוברת הילדית, קִלְלַת הַצֹּרֶךְ לְחַבֵּק.