ארכיון חודשי: דצמבר 2017

עוגת היער השחור / טלי עוקבי

עוגת היער השחור / טלי עוקבי


בָּנִיתִי בּוּנְקֵר יִשְׂרְאֵלִי בְּגֶרְמַנְיָה.
נוֹלְדוּ לִי שְׁנֵי גּוֹזָלִים בְּתוֹכוֹ
בָּנִיתִי לָהֶם כְּלוּב מֵחֵמָר קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי.
בִּקַּרְנוּ אֶת הַדּוֹדָה הַגֶּרְמַנִיָּה –
מַרְלֶנָה דִּיטְרִיךְ הִיא לֹא.
הִיא מַרְאָה לָנוּ תְּמוּנוֹת שֶׁל סַבָּא רַבָּא
בְּמַדִּים שֶׁל הַפִיהְרֶר.
אֲנִי בּוֹלַעַת חֲתִיכָה גְּדוֹלָה שֶׁל שְׁוַרְצְווּלְד טוֹרְטֶה*
וְנִכְנֶסֶת לַבּוּנְקֵר.
 
לוֹחֶשֶׁת גֶּחָלִים לַגּוֹזָלִים.
אֲבַק עִבְרִית.
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהֶם בַּבּוּנְקֵר וּמַרְטִיבָה אֶת נוֹצוֹתֵיהֶם.
הַכְּלוּב הַקּוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי מִתְפּוֹרֵר.
לַדּוֹדָה הַגֶּרְמָנִיָּה יֵשׁ פֶּה עָקֹם
כְּמוֹ הַדֻּבְדְּבָן הַמַּרְקִיב בְּמֶרְכַּז הַטּוֹרְטֶה.
הַגּוֹזָלִים עוֹד לֹא יוֹדְעִים –
לֹא מַרְלֶנָה, לֹא פִיהְרֶר.
אֲנִי נִכְנֶסֶת לַבּוּנְקֵר שֶׁבָּנִיתִי
עִם קַצֶּפֶת וְדֻבְדְּבָנִים מִגֶּרְמַנְיָה הַחֲדָשָׁה.

*עוגת היער השחור

ניקוד: יאיר בן־חור

בניגוד למתנחלים-העבריים מטעם-עצמם-המתכנים משוררי-הגטו-הישראלי בברלין, שירה של עוקבי מתעד באירוניה עצמית דקה לכידות ונפרדות ובה בעת הזדהות והיטמעות. ה”בונקר” הישראלי הפרטי נבנה בלב הגרמניות (ועשוי מחמר ולא מבטון מזוין), כמו גם הפלקטיות המחושבת בדמותה של הדודה והתקרובת הכה גרמנית שהיא מגישה, שְׁוַרְצְווּלְד טוֹרְטֶה*

למין חלל / טל ניצן

למין חלל / טל ניצן


הָעֲנָנִים נִפְרָשִׂים לַצְּדָדִים
כְּמוֹ מָסָךְ לְהַדְרָן הָאוֹר,
מוֹפָע אַחֲרוֹן שֶׁל יֹפִי חָפוּז
בְּטֶרֶם חֹשֶׁךְ. הַדִּיסְק הִגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ
וְנִשְׁמָעוֹת עַכְשָׁו שִׂיחוֹת שֶׁל צִפֳּרִים
עַל עִנְיְנֵי הַסְּתָו. לִימוֹן אֶחָד
נוֹאָשׁ מֵהִקָּטֵף
הִשִּׁיר עַצְמוֹ לַדֶּשֶׁא, עוֹד​
לִימוֹנִים בְּקַעֲרַת זְכוּכִית
לִסְחֹט, אוּלַי לִכְבֹּשׁ בְּצִנְצְנוֹת
אוּלַי אֲפִלּוּ פָּאי לִימוֹן. פְּרוּסָה אַחַת
עוֹד צָפָה בְּמֵי הַתֵּה הָרְדוּדִים. הַחֲתוּלָה
מְחַשֶּׁבֶת סִכּוּיִים וְאֶת גֹּבַהּ הַסַּפָּה
וּמִתְעוֹפֶפֶת אֶל הַחֵיק לְהִתְעַגֵּל בּוֹ
הֲדוּקוֹת כְּאִלּוּ הִשְׁתַּיֵּךְ לָהּ
מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מִשֶּׁהִשְׁלִים סִיבוּב מָלֵא
חוֹזֵר הַמַּבָּט אֶל הַסֵּפֶר:
“נהפכתי לחור, למין חלל, וכל המאמץ שלי, כל ההשתדלות שלי היו מכוונים למלא, לסתום, להשתיק את החלל־בלי־תחתית הזה, שכל הזמן תבע עוד ועוד. רק בשביל זה היו לי עיניים, רק לזה הייתה מגויסת כל התבונה שלי, רק זה הנחה את כל המעשים שלי, ואם לא אכלתי עץ, ברזל או חצץ, זה רק מפני שהדברים האלה לא ניתנים ללעיסה ולעיכול. אבל חול, למשל, כבר ניסיתי, וכשראיתי במקרה איזה עשב, אף פעם לא היססתי – אבל עשב, למרבה הצער, כמעט לא הזדמן, לא בבית החרושת ולא בשטח המחנה.”

*אימרה קרטס, “ללא גורל”, מהונגרית מרים אלגזי (עם עובד, 2002)

ניקוד: יאיר בן־חור

בתחילתו זהו שיר פשוט לכאורה. תיאור אחד מני רבים של שקט. אני תוהה לאן מוביל הפירוט הזה של אופציות הלימונים, שיחת הציפורים, החתולה, הקיטש של השמים. אבל – רמז ראשון לאיזו דרמה מתרחש כשאני מבינה שהדוברת הרימה לרגע את הראש מהספר שהיא קוראת, הביטה בסביבתה וחזרה אל הספר. ואז בא הציטוט הנרחב, לא שורה כי אם פ​י​סקה שלמה, כל חלקו האחרון של השיר (אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בטכניקה הזאת) – ומתברר שנפלתי במלכודת הלימונים, וכל התמונה מתחוורת באחת:
הדוברת יושבת בביתה וקוראת ספר. ולא סתם ספר אלא ספר שואה. הספר איום, במובן האנושי וההיסטורי. היא צוללת לתוכו או שהוא מטביע אותה, היינו הך. היא מזדהה עם קרטס הילד, הנער, ובנקודה מסוימת (אולי כשקשה לה להכיל, אולי כשפתאום מגיעה לאוזניה שירת הציפורים או יורד החושך) היא מרימה את המבט ונחלצת מהתופת, באחת. היא מביטה בדברים הפשוטים,
השגרתיים, המנחמים של זמנה. יהודייה, ישראלית, באחר צהריים סתווי, רגע שהקונפליקט העיקרי בו הוא מה לעשות בלימונים. הפער בין אז להיום נחשף במלוא עוצמתו. זהו הרגע שבו הכלום הופך לשפע, הפשטות לאושר, הזוועה לנחמה. עכשיו אפשר לחזור ולקרוא.
יש כאן מבט בתוך מבט: אנחנו מביטים בה, היא מביטה בספר, שבו קרטס מביט בעולם ומחפש דרכים לשרוד, להיחלץ מתופת הרעב. העיניים! המבט שעושה סיבוב שלם אינו רק מבט על המציאות העכשווית, ולא רק מבט ההישרדות של קרטס, אלא גם מבט היסטורי על הסבל של המין האנושי. ובאיזו מהירות חולף המבט פנימה והחוצה – מכניס ומחלץ ושוב מכניס ומחלץ אותה, כרצונה, בתנועת עיניים, משם לכאן וההפך.
זהו בין השאר שיר הודיה. אנחנו, הקוראים, חולפים דרך עיני המשוררת על כל המציאויות. השיר מעודד אותנו להרים את המבט. וזה מה שאכן עשיתי כשסיימתי. אני שומעת את המדיח, ודרך הצליל היחיד הזה אני שומעת גם את השקט. האוויר צלול וקר, החוץ והפנים מוארים.

מירלה משה אלבו

זמן השמלה / שיר חייק

זמן השמלה / שיר חייק

במקום שבאתי ממנו לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה אי אפשר לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. איש לא כתב על אישה במכנסיים ולא התאהב באישה במכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי איש לא יתאהב. זה נראה לי הגיוני יותר מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעוריי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות בנות חלוף.
 
וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות – לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.
 
הסתכלתי בעצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים, דקיקים ומרגשים.
 
יצאתי מהבית בכפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי לתור שלי במכון לפיזיותרפיה, שקבעתי מזמן בגלל הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק במכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזאת, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת אל המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני, חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אליי, הסתכל שוב ברגליים שלי, והלך לטפל בבאים בתור.
 
המזכירה דליה, ראיתי על התג שענדה, הייתה מבוגרת ומלאה אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה בי במבט נעים ואמרה: “הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?”.
 
“כן”, מלמלתי.
 
“אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה, היא עומדת להיקרע”, אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה.
 
זמן השמלה שלי פג, חשבתי. אנסה את זה שוב בעוד יומיים בשמונה.
 
התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף־סוף בא וקרא לי.
 
“מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי האחרונה כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?”
 
רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? ולמה דליה מחייכת?
 
לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכיסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה כדי להגיע לרגל. הוא רכן כדי לבחון אותה. נפגשנו במצח. חשבתי לעצמי: האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעוריי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.
 
אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת־חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.



* / מרב זקס־פורטל

* / מרב זקס־פורטל


אֲנִי רוֹצָה לָמוּת.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי
בְּמִטַּת הַבַּרְזֶל הַפְּשׁוּטָה
שֶׁל נְעוּרֵינוּ.
 
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי,
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי
אֶל גְּדַת הַנָּהָר
שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֶשְׁכַּח מִיָּד,
אֹמַר לַאֲהוּבִי: לֶךְ־לְךָ,
וְהוּא יִשַּׁק לִי בְּשִׂפְתֵי הַבָּשָׂר
וַיֵּבְךְּ וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר נפתח במשאלת מוות ומסתיים בציווי המקראי הנודע: “לך־לך”. הדמות הגברית נשמעת לצו שמשמעותו כאן היא גזרת הפרֵדה.

לילה לבן / זיוה גל

לילה לבן / זיוה גל


לַיְלָה לָבָן קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו. רַחַשׁ נָע כְּמוֹ גַּנָּב
אֵינֶנּוּ נִרְאֶה בָּאֲפֵלָה. עֲנָנִים חוֹבְרִים לְכַסּוֹת סִימָן מְנַצְנֵץ שֶּׁכְּבָר
מֵת לִפְנֵי שְׁנוֹת אוֹר.
 
לַיְלָה לָבָן עִם אוֹרוֹת אֲדֻמִּים בִּקְצֵה חֲצוֹת. כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.

מתוך הספר העומד לראות אור: תודעה/נופים/קירות, זיוה גל
בהוצאת: “ספרי עיתון 77”
עורך: יובל גלעד
ציור ועיצוב עטיפה: חובב רשלבך

ניקוד: יאיר בן־חור

אפלולית הלילה מעוררת מחשבות על אפסות האדם לעומת המרחב

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי


נְפִילָה
נָפַלְתִּי וְנָפַלְתִּי
לְתוֹךְ אַשְׁלָיָה
אֶל מַחֲלָה וּמָוֶת
הַסֵּבֶל פִּרְעוֹן חוֹבִי.
 
שִׁיבָה
קָפַצְתִּי שָׁבְתִי
לַחֲלַל הַיְּקוּם
מְקוֹר הָאֱנוֹשִׁי:
הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר.


מתח שבין נפילה ללב המאפליה – “חשיכה נראית” כשל סטיירון שאינה אלא אשליה, לבין השיבה אל “חלל היקום”, הגרעין הראשוני וההיולי.

הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

התוכנית הייתה לשרוף את הקובייה של ברוך בליל ל”ג בעומר. “העשן יבלבל את כל העיניים של החיות,” אמרתי לרותי כץ, שגרה בשביל המקביל − את שם משפחתה העניקה היא לעצמה, ואיש לא ידע מה היה שמה המקורי − “ועד שיבינו שהצחנה מגיעה מהקובייה המסריחה בלאו הכי של ברוך, המלונה שלו כבר תתכלה.” לרותי, שאהבה חתולים ותיעבה בני אדם, התוכנית שלי התאימה בוּל. שנאתו של ברוך לחתולים הלכה לפניו, בניגוד לחתולים עצמם, שזינקו על גגות הקוביות והמרזבים בכל הופעה שלו בַּשביל. השמועה קבעה שפעם הרעיל תשעה חתולים – רותי ידעה לנקוב בכל שם ושם − ואחר כך שרף אותם במגרש החניה של מסעדת “השובך”, בדיוק כשעשו שם על האש.
את כל שאר הקוביות התכוונו שתינו לשרוף בזו אחר זו − לשרוף את כל הקוביות המסריחות ברחבי השכונה המסריחה הזאת; זה היה הדבר היחידי שחיבר ביני לבין רותי − השנאה. אבל רותי הוכיחה גם אהדת אדם כשהסכימה בחפץ לב לסייע לי בשריפת הקובייה של ברוך תחילה. גדי, בעל הפיצוצייה הפינתית, היה שותף הסוד היחיד שלנו. ביום שבו צצה בקובייה של ברוך המלונה היבילה – יום שלם הבריג במברגה מפלצתית ברגים מפלצתיים ללוחות עבשים שהסתדרו איכשהו לכדי מלונת אדם, אשר גובהה עלה במטר אחד על הגדר החדשה שלי – הרגשתי לראשונה שאזלו הסיכויים לאושר, שהכול באמת אבוד. וביום ההוא הלכתי לקנות כמה נשנושים בפיצוצייה של גדי, וזימרתי קצת בלהט הנסיבות. העיניים הטובות שלו שכנעו אותי שלא כל הגברים אותו הדבר, במיוחד אלה הגרים מחוץ לשכונת רמת ישראל, כמו גדי שגר עם משפחתו המושלמת בקריית אונו.
עד שצמחה המלונה של ברוך היו שני עצי תאנה בקובייה שצמודה לחצר שלי. אחת חנטה את פגיה באביב והשנייה בקיץ, וכך במשך כמעט חצי שנה יכולתי לדמות שאני גרה על גדת הנהר, על אף שמגדל “אלקטרה” זוהר שנים-עשר חודשים בשנה, מעל הירח והשמש והכוכבים. העצים שלחו ענפים אל מעבר לגדר ויכולתי ממש לקטוף כמה תאנים מתוקות במכה אחת ולטרוף את כל התפרחת החנוטה, וגם לרפא כמה יבלות חיצוניות בחלב שניגר מהענפים. את שני העצים כרת ברוך במסור חשמלי. בזה אחר זה ניסר אותם, ולבסוף השליך את הענפים המדממים בלבן על המדרכה שמעבר לשביל.
זה לא בא בהפתעה, היו לי שלוש-עשרה שנים להתרגל לשינוי הצורה של הקוביות. כמעט בכל הקוביות התחוללו שינויים ככל שעברו השנים – רובן נסגרו בגבס, בקרשים ובחתיכות פח – מוטות הזדקרו מכאן ומשם ושרטו את קו הרקיע − וצוידו למצער בדודי שמש. מעבר לחצר שלי המשיכה התאנה לחנוט את פגיה, ממש יכולתי להתהלך בחצרי כשאת ערוותי מכסה עלה תאנה – עכשיו בקושי אני יכולה להסתובב בחצר בלי חזייה.
***
הנוכחות של ברוך מורגשת כל הזמן, גם כשהוא יוצא מהמלונה אל השער שמעבר לגדר. קל לדעת מתי הוא סוגר את המלונה ויוצא מהשער – הדלת של המלונה נסגרת בטריקה שמקפיצה את הטחול ומטלטלת את הקיבה. אחר כך צליל חריקת השער בשביל המקביל שמצמרר את העור ומסמר את השערות. הוא עושה במלונה שלו הכול חוץ מלחרבן. להשתין – את זה הוא עושה חופשי, מעבר לגדר, ומי יודע במה עוד ספוגה האדמה שלו.
כבר יותר משישים שנה שוררת ההבנה הזאת בשכונת רמת ישראל, השוכנת במזרח תל אביב, מעבר לנחל האיילון, במשולש הברמודה מאדים-גבעתיים-אי-צדק – לדיירי הדירות בקומה העליונה, השנייה, שייכות קוביות החצר המקבילות לדירתן מעבר לשביל. דיירי הקומה הראשונה ברכבת מחזיקים בבעלות השטח הצמוד לפתח ביתם מלפנים ומאחור – בסך הכול שני ריבועים קטנים שגודלם כגודל קובייה אחת, ומכאן כינויים בפי תושבי השכונה.
בראשית, כשתושבי השכונה היו פליטי הספר, כשמו של הרחוב המרכזי, הקוביות לא היו מגודרות ונשתלו בהן עצי פרי – שסק ותאנה וגפן ורימון. עם השנים ניטעו בהן גם מחסנים שבהם אופסנו גרוטאות ולוחות וברזלים. ככל שהגיעו התושבים החדשים, כך החלו הוותיקים, רובם דיירי “חלמיש”, לבצר את הקוביות. את הזעם על היופי המשתלט אט-אט על הרכבות הצהבהבות, שהדגיש ביתר שאת את עליבותם – כאן גדר עץ מפורזלת, שם גמדי גינה צבעוניים וכאן אדניות ורודות עם פרחים שאין באף אי תנועה – השקיעו בקוביות. תחילה בגידור, בעיקר ביוטה ירוקה, ובהמשך בשאריות קני קש.
הגדר החדשה שלי עשויה לוחות עץ אורן ירקרק. עד לפני שלושה שבועות צמח מעליה עץ הסרק הגדול שלי, רק ענפיו הציצו מעליה לאחר שנוסרו התאנים שמעבר לגדר. ושקט יחסי רבץ מעבר לגדר, בקובייה שהייתה פעם מיותמת מאדם. בבוקר היו ציוצי ציפורים, בערב יללות חתולים. וריח של נחל. עכשיו את כל שדה הראייה תופסת כיפת המבנה היביל, המטונף, שהקים ברוך כרעם ביום בהיר. ובמקום ריחו של בשר התפרחת, של הפגים החנוטים, תופס כעת ריח אדם חמצמץ, עד מעבר הגדר הוא מגיע. במקום שני עצים – אדם. ולא סתם אדם, אלא ברוך.
***
ברוך ניזרי לבוש במדי נחמן מאומן – חולצת כפתורים לבנה ומטונפת המחפה על ציציות סבוכות. מכנסיים שחורים פרומי מכפלת, נעליים שחורות דמויות עור, כיפה לבנה גדולה, עיניים מתרוצצות. הוא גבוה מאוד, מעל מטר שמונים, וזה אומר שאם הוא עומד על כיסא מעבר לגדר – הוא אצלי בבית. השבת נכנסת מבעד לדלת פרוצה בשעה שברוך ניזרי פוסע בשביל בצעדים רחבים ומרעים זמירות שבת. למחרת היא נמלטת עוד לפני שמסתמן כוכב ראשון בשמיים, כשברוך תולש רוזמרין מתוך עציץ הניצב על גדר האבן המכתרת את ביתי מלפנים, וצורח, “ברוך אתה אדוני בורא מיני בשמים!”
גדי חוזר ואומר שלא יתפלא על שום דבר שימצאו בקובייה של ברוך – מבית זונות ועד מתקן עינויים. הוא גם אמר את זה אתמול אחר הצהריים, בשעה שתקתק בקופה את המוצרים שקניתי: חבילת ניירות עם פילטרים, חבילת קרטיבים בטעם דובדבן ומלון, לחם קל, פסטרמה, טונה, וכמה ירקות במשורה. היה זה עוד יום שבו חשבתי לפתוח בדיאטת הסנדוויצ’ים של אולגה רז, והסתיים לבסוף בבולמוס שלא הכיל אף לא אחד מאלה, למעט הניירות.
“בזמן האחרון נעלמים לי סטוקים מוזרים,” אמר אתמול בשעה ארבע חמישים וחמש, “זאת אומרת, הם לא נגנבים אלא נקנים, אבל בכמויות הזויות.”
כבר התכוונתי ללכת, אבל “מוזרים” ו”הזויות” הן לא מילים שקל לי לחתוך מהן והלאה.
“סודה לשתייה, חומץ, קופסאות גפרורים, זה מה שמתחסל בכמויות לא סבירות בזמן האחרון,” לחש, “ומה אפשר לעשות מהחומרים האלה, את יודעת?” המשיך בקול רגיל.
“פצצות,” קולי דיבר לפני שחשבתי. “אלוהים ישמור.”
“לא בשכונה שלך, מותק,” הניד ראשו בצער.
בשעה ארבע חמישים ושש החריד קול פיצוץ אדיר את הפיצוצייה.
ציפורים קפאו בשמיים.
כוכבים נשרו בלי לשקול להגשים אפילו משאלה אחת.
רותי לא חיכתה לי, לעזאזל. זה מה שקורה כששנאה היא הדבר היחיד שמחבר בין שני אנשים. אחרי ככלות הכול לא התפלאתי. גם גדי לא התפלא כשהתברר שהקובייה של ברוך הייתה מחסן לבלוני גז פיראטיים. הנה כי כן, ה”פינוי-בינוי” התחיל בטרם הספקתי לחתום.



רעפים / שולה ניסים

רעפים / שולה ניסים


לֹא הִזַּלְנוּ דְּמָעוֹת.
וְאִם נִתְגַּלּוּ סִימָנֵי מַיִם חַיִּים עַל תִּקְרָה
אַבָּא יָדַע
כְּדַאי לוֹ שֶׁיְּטַפֵּס אֶל גַּג
שֶׁיַּחֲלִיף כַּמָּה רְעָפִים אוֹ אֶחָד לִרְפוּאָה
שֶׁמָּא נִסְדַּק אוֹ נִשְׁבַּר,
וְאִם שָׁכַבְתִּי שִׁלַּחְתִּי בָּבוֹת עֵינַיִם אֶל מִשְׁטָח לָבָן
הָיָה הַמִּשְׁטָח נָקִי מִכָּל רְבָב
וְלֹא הוּטְחוּ חֲתִיכוֹת בְּפָנַי,
וְאִם שָׁכַבְתִּי בְּחָצֵר אֲחוֹרִית
כְּתָמִים כְּחֻלִּים בִּשְׂמִיכַת טְלָאִים
טְלַאי אַחַר טְלַאי הוֹלֵם רוּחַ בָּעֲנָנִים,
וְאִם רִפֵּא לָהֶם פִּצְעֵי עֲנָנִים
וְהָיוּ לָאֶחָד
נִכְנַסְתִּי חֲזָרָה אֶל מִתַּחַת לַתִּקְרָה
אַבָּא, אֵין צֹרֶךְ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לִקְרֹעַ קְרָעִים
מוּטָב לוֹ לְמַטַּח הַטִּפּוֹת
שֶׁיִּפֹּל.

ניקוד: יאיר בן־חור

מחסור בתקופת הילדות לצד אבא אחראי וחרוץ שמיהר לטפס אל הגג ולתקן את מה שאולי בלתי אפשרי לתיקון. לעומת הגג הדולף, הדמעות דווקא לא פורצות החוצה.

פרחי אש / נילי דגן

פרחי אש / נילי דגן


נִפְצְעוּ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים בְּהַר הַבַּיִת
מִזִּקּוּקִים שֶׁיָּרוּ לְעֶבְרָם רְעוּלֵי פָּנִים.
שָׁמַעְנוּ בְּחַדְשׁוֹת פְרַנְס 24
בְּדִיּוּק כְּשֶׁהִצְטוֹפַפְנוּ מוּל הַבַּסְטִילְיָה,
כְּדָגִים הַנִּמְשָׁכִים לְכָל נִצְנוּץ בַּחֹשֶׁךְ,
נוֹשְׂאִים עֵינֵינוּ לָרֶגַע הַחֲגִיגִי
בּוֹ יֻצְּתוּ גַּם כָּאן פִּרְחֵי אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר ויפה זה מנסה להציג את הסכסוך הישראלי־פלסטיני באור אופטימי־משהו, פיגוע כזיקוקין דינור. השיר נע בין האופטימי לפסימי, בין מציאות לחלום/לשאיפה. ה’בסטיליה’ מחזירה את הקורא למציאות העגומה ומזכירה לו שאין מדובר ברגע חגיגי כלל וכלל.