שירה

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר
אֶת דָּרְכֵי כָּל הָעוֹלָם.
כְּנָפֶיהָ מַגִּיהוֹת עַל סְבִיבוֹתֶיהָ.
אֲהוּבָתִי אֵינֶנָּה עוֹד נַעֲרָה
לֹא תִּכְרַע לִפְנֵי הַשֵּׁד
לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת בְּעֵינֶיהָ.

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר
אֶת דָּרְכֵי כָּל הָעוֹלָם
בְּפִנּוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל גּוּף הָאֵל
הַשְּׁמֵימִי עִם הֲבֵל הַחַיָּה.
מִי לֹא יִשָּׂרֵף?

וישורר המשורר את אהבתו לאוהבתו, ביצרו צימודים של ניגודים: אהובה שנחלצת מכבלי המין-מגדר ב"יצאה לתור את דרכי העולם", משל הייתה נסיך קדום ונועז, בהתעלמה מסכנת החרב המתהפכת; שכן היא עצמה בבחינת חרב מתהפכת, כשמיד לאחר מכן מתואר אל שמימי בניגוד לשד, או אל בעל "גוף שמימי", שהוא בעת ובעונה אחת גם "אל-חייתי".

8 תגובות

  • דוד אדלר

    שיר מעניין ומקורי מאוד בתוכנו. הערה אישית, שלא אמורה להאפיל על טיבו הפואטי של השיר. אני לא חסיד גדול בל"ערב את אלוהים" (בציניות – עוד איכשהו). אני גם לא בעד שילוב דמויות מיתולוגיות בשיר, גם אם משוררים רבים נוטים לעשות זאת ובכך מבקשים לרומם לכאורה את שירם לספירה פואטית נעלה יותר (אוי איקרוס כמה תמלוגים היית מקבל על כל קילו דונג שנמס וצנח מכנפיך הישר אל שיריהם). וכל-כך למה? כי אני סבור שהיחסים הבין אישיים הם כל כך מורכבים וצופני סוד, שאם לא "ממש חייבים" לערב את אלוהים, עדיף להניח לו לנפשו. הוא כבר יסתדר לבד…..אנחנו לעומת זאת בני האדם עוד לא פיענחנו את כל הסודות שבנו עצמנו וביחסנו לזולתנו.

    מבחינה טכנית גם אם הֲבֵל הַחַיָּה אפשרי מבחינת הזרימה השירית הֶבֶל שגם הוא אפשרי, עדיף.

  • זיוה גל

    שמעון אביאור הקדים אותי.

    לפניי מונח שיר אהבה. רבים שירי האהבה שקלישאות רבות טמונות בתוכם. שירי האהבה הם השירים הכי קשים בעיניי לכתוב אותם כי לרוב נוצר שיר משעמם ומיותר. וזאת למה? כי איננו מתרומם לרגש שאדם מאוהב (או מאוכזב או חולם) חווה. והעולם מוצף שירי אהבה. כלומר, תלוי איך השיר נכתב אם הוא בוער במשורר (מצד המוען) ותלוי מה הקורא חווה ומפנים (מצד הנמען) יש גם יחסים הדדיים בין המשורר לקהלו. המשקף במידה רבה יחסים בין בני האדם.

    הכי קל לכתוב על הערגה של אהוב לאהובה. בשני משפטים (או בארבעים) בלי לערב דבר. ללא אמצעים אמנותיים. יש גם שירה כזאת טובה. האחת לא נוגדת את השנייה כל שיר נבחן לפי עצמו ולא לפי שירים אחרים שמשתמשים בתכנים דומים אך לא באותו הכישרון.

    וכאן יש כישרון. הוא בוהק בעיניים. ומניע כל איבר בשיר ובדמיון ויוצר עולם משלו, יוצר בדיה, כמו ששירה טובה ומקורית אמורה לעצב ולבנות.
    השימוש בארמזים כאן נושמים פיוט כמו שארמז אמור לעשות. לצפות בעולם ממנו נלקח ולראות את היופי בהרחבה של המשמעות בתוך הטקסט השירי (מתוך למשל, תנ"ך, מדרשים, גמרה, מיתולוגיה כולם מיתוסים) . וכאן היופי נמצא. המשורר לקח ארמזים ועיצב אותם לעולם חדש אשר קיים בשיר. עולם חדש הנע על גלגלים פיוטיים.

    אני נשרפתי,
    תודה.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    אין לי מה להוסיף, עשו זאת לפני, שיר יפה , חייבת לקרוא שוב ושוב . תודה

  • רינה רגב

    שיר נפלא! המראתי איתו לספירה פואטית נעלה – ולא לכאורה…
    תודה רבה

  • תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    תודה רבה לדוד אדלר, לשמעון אביאור, לזיווה גל, ללאה נרפז וללאה צבי (דובז'ינסקי). דברייך היפים והחמים, זיווה, הם-עצמם בבחינת מעשה-אמנות רב-כישרון, הקורנים באור שיתוף-הפעןלה של השמש הגדולה, המוזהבת, ובַעֲדינות-הופעתו של החד-קרן הלבן. ועוד תודה, לא מובנת מאליה, לענת קוריאל ולרונית ליברמנש, על מתן-האמון. אתן הכח המניע, המחולל שינוי – תנאי להתקדמות בחיינו ובחיי-אחרים, דרך יצירתיוּת.

השאר תגובה