אֶסְפְּרֵסוֹ / דוד ברבי

אֶסְפְּרֵסוֹ / דוד ברבי

אֲנִי יוֹשֵׁב לְיַד הָרְחוֹב הַגָּדוֹל, מְבַקֵּשׁ אֶסְפְּרֵסוֹ כָּפוּל וּבְאָזְנַי שִׁירַת ״אַלְלְהֻ אַכְּבַּר״ מְרַגֶּשֶׁת.
זוֹ שְׁעַת צָהֳרַיִם וְהֵם נִקְרָאִים לַתְּפִלָּה.
הֵם, אֵלּוּ תּוֹשָׁבֵי הָעִיר קַלַנְסֻוָה וְעוֹבְרֵי אֹרַח אֲחֵרִים, וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לֵהָנוֹת מֵהַצְּלִילִים; בַּחֲצָאֵי טוֹנִים נִשְׁלָחִים אֵלַי מִמְּרוֹמֵי סִמְלוֹ הַפָּגָנִי שֶׁל הַמִּסְגָּד.
וַאֲנִי, שֶׁאֵין לִי אֵל וְאֵין לִי אֵלִים, לוֹגֵם מֵהַמַּיִם הַמֻּגָּשִׁים עִם הָאֶסְפְּרֵסוֹ וְשׁוֹאֵל עַצְמִי מַה פֵּשֶׁר הֲנָאָתִי הַגְּדוֹלָה?
אוּלַי כִּי זוֹהִי שְׂפַת הַצְּלִילִים וְהָאוֹתִיּוֹת הַמֻּכֶּרֶת לִי מִבֵּית אָבִי;
שָׂמֵחַ שֶׁלֹּא הָפְכָה בַּעֲבוּרִי לִשְׂפַת מִלְחָמָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של דוד ברבי הוא שיר שלום מנקודת מבט אחרת – המוזיקה. המוזיקה והצלילים כגשר לשלום. הדובר מוצא פיוס בצלילי המסגד, המוכרים לו מבית אביו היהודי־מזרחי.

24 תגובות “אֶסְפְּרֵסוֹ / דוד ברבי

  1. ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)

    שירך, דוד, עורר תגובות רבות וטוב שכך. זהו אחד הקריטריונים של יצירה טובה, שהיא מעוררת מחשבות לכאן ולכאן. שרתי בעברי הביטחוני כתף אל כתף גם עם בני מיעוטים, והיו בינינו יחסים אמיצים. אין לי ספק שלרבים מאתנו חברים במגזרי המיעוטים. לא הם הבעיה. מספיק שחמום מוח מכאן או מכאן ידליק את התבערה. והיא תגיע לכולנו. רובנו רוצים שלום ופרנסה טובה, אבל תמיד יש לזכור את הקלישאה החכמה “כבדהו וחשדהו”. תודה על השיר.

  2. איתן קלינסקי

    כשאני קורא את השיר , אני מוצא עצמי מפזם את השיר – “אנו נושאים לפידים בלילות אפלים…… ומי אשר צמא לאור יעלה ויביא ….. ההרה עלינו, לעמק ירדנו – מעינות האורות הגנוזים גלינו..”. שיריך , דוד היקר, הוא בבחינת מעין אור גנוז בימים אפלים ,שדם נקיים נשפך על אדמת ארץ ישראל.

    קבל ממני חיבוק חם וברכת יישר כוח.

    בברכה

    איתן קלינסקי

  3. תמרה אור סלילת

    אהבתי מאד את הציור הקטן של הסצינה הזאת, עם ראש הגשר שהיא בונה בין יהודים לערבים. אכן השפה, או יותר נכון, העדרה, הוא מכשול אמיתי לשלום. הרבה ערבים יודעים עברית אבל לא מספיק יהודים יודעים ערבית.

    1. דוד ברבי

      נגעת בהחלט בנקודה החשובה
      אני תמיד אומר לחברים בקלנסואה
      יש לכם יתרון עלינו שאתם יודעים עברית
      לשמחתי אני מדבר ערבית תוניסאית ופלשתינית
      אבל לא קורא וכותב ואיני יודע ספרותית ומאד חבל
      השפה היא החיבור בין האנשים לכן זו טעות שהערבית אינה שפת חובה בבית הספר

  4. דוד אדלר

    מזכיר לכולנו ש״אַלְלְהֻ אַכְּבַּר״ זה בעברית: “אלוהים גדול” – לא יותר ולא פחות. המאמין שיאמין ומי שאינו מאמין שלא יאמין – בכל השפות.

  5. ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)

    לדוד, אני נשוי למשפחה שמקורה בארץ ערבית. דווקא המבוגרים שבה, שהתנסו בחיים בכפיפה אחת עם שכניהם הערבים, קוראים לי בתוקף לא להשלות עצמי באשליות שווא. השיר עצמו מרהיב ביופיו.

    1. דוד ברבי

      כמו שכתבתי לרחל בכר
      חיים שלמים מילדות בזמן הממשל הצבאי שלא הפריע להם לבוא דרך השטחים למושב והיום אותם ילדים איתם עבדתי ושיחקתי הם חבריי, בעיר קלנסואה שהיא עירי
      ומתוך החיים האמיתיים כתבתי ואיני צריך לשמוע לאבותיי שבאו מטוניס והלכו מאיתנו

  6. רחל בכר

    להבנתי, זיכרון הילדות ואי האמונה באל ובאלים נושקים זה לזה ובוראים רגע טהור נטול משקעים. אך מנגד, קול המואזין מתריס כי בשביל הדובר זהו רק צליל ואילו לתושבי העיר ואף לעוברים ושבים זוהי קריאה לתפילה . להם יש אל שבשמו לא יהססו להפוך את הקערה על פיה ולמחוק את השלווה.
    רמז אולי לפיכחון והידיעה שיתכן והיד המושטת לשלום עלולה להישאר מיותמת.
    לכן ההפתעה וההתמכרות להנאה.
    יופי של שיר.

    1. דוד ברבי

      תודה רחל על תגובתך
      אומר שזה לא רק צליל אלא צליל ושפה של אבותיי
      והשפה היא שפת שלום
      נולדתי ב53 והייתי עם ילדי הערבים מקלנסווה שלמרות הממשל הצבאי באו למושב לעבוד והיינו עובדים עם ילדיהם
      ואלה בגרו ונשארנו חברים שנפגשים יום יום בעיר קלנסואה שהיא עירי וילדיהם רופאים חקלאים ועורכי דין
      והשלום שורר ביננו
      שלום של חיים

  7. אשר גל

    יפה הצגת הקונפליקט דרך האספרסו. הדובר לא מבקש קפה ערבי או תורכי אלא אספרסו שהוא מוצר מערבי מובהק.האספרסו מסמל את הריחוק של הדובר ממקורו המזרחי-ערבי. יחד עם זאת הוא מביע את הנאתו וקרבתו לצלילי השפה והשירה הערבית הבוקעים מהמסגד.הנה לכם כל הקונפליקט האישי של הדובר דרך ספל האספרסו, ולמרות זאת הוא מרגיש כגשר בין שני העמים.יפה מאוד כתבת דוד.

  8. ארלט

    תודה, דויד, על שירך. זהו הגשר האמיתי לשלום ולדו-קיום בכבוד בארץ הזאת. הערבים הם אחינו ושפתם כה דומה לשפתנו. בכוחות משותפים נחתור לכך שהדיבור בינינו לבינם יהיה דיבור של אחווה ולא של “שפת מלחמה”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *