יֵשׁוּעַ בַּמִּשְׁפָּט / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

יֵשׁוּעַ בַּמִּשְׁפָּט / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

יֵשׁוּעַ בַּמִּשְׁפָּט נוֹתַר
קַר רוּחַ כְּבָר מַפְנִים
 
כְּמוֹ הִשְׁלִים עִם גּוֹרָלוֹ
גּוֹרָל מַר שֶׁהוֹעִיד לוֹ אֱלֹהִים
 
הָרַחוּם וְהַחַנּוּן אַךְ
לֹא הַפַּעַם. חַכֵּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.
 
בֵּינְתַיִם יֵשׁ לִבְחֹר בֵּין רוֹצֵחַ
לְאִישׁ הָאֱלֹהִים
 
מְאֻחָר מִדַּי. מִכָּאן הִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים
בְּאֹפֶן טְרָגִי עֲבוּר הַיְּהוּדִים.
 
יֵשׁוּעַ מִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹ בַּשְּׁלִישִׁית לֹא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנֶךָ
הַכּוֹס נִשְׁתְּתָה עַד תֻּמָּהּ.

ישוע כדמות מיתית קם לתחייה בשיר, בסיטואציה הטעונה של פונטיוס פילטוס המבקש מהיהודים לבחור את מי ידון למוות ואת מי ישלח לחופשי.

4 תגובות “יֵשׁוּעַ בַּמִּשְׁפָּט / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

  1. מוטי

    כן,באמן ומרגריטה ישוע והשטן הם לכאורה שני קצוות,אבל השטן הוא זה השולט למעשה בארץ ונודד בה(בשליחות האלוהים למעשה)ואילו ישוע נמצא במלכות האלוהים(שהוא עצמו מעיד עליה שהיא פנימית,כלומר דבר פנימי)השטן מתמרן את כל הדברים החיצוניים,את עולם התופעות,הוא לא טוב ולא רע,אלא נמצא מעל כל שיפוט ברמה אחרת של קיום ומשקף לבני אדם את הצללים שלהם וישו מגלה לכל אדם את העולם הפנימי הנסתר,הטהור,התמים,הילדי,שמהווה את הדלת לגאולה.

    זה קורה כמעט לפונטיוס פילטוס בפרק השני,אבל הסוף כמובן לא טוב.וזה לא הסוף של ישו כמובן.המוות של ישו אינו רע ואינו טוב,הוא משהו שקורה באופן בלתי נמנע בעולם התופעות,אבל הגורל של פונטיוס פילטוס מוביל אותו לכאב,סבל וניוון עמוק בעולם דואלי ופרדוקסלי,בסמסארה.מותו של ישו הוא גזר הדין שלו והוא יודע זאת.בכל מקרה,בפרק השני אנו שומעים את ישוע אומר לפונטיוס פילטוס את הטענה,שאין אנשים רעים,שכולם טובים ושפונטיוס פילטוס עצמו ואף זה שהילקה את ישו טובים המה.את הראיה הזאת של העולם,העולם אינו יכול לקבל,משום שהיא מנוגד לתפיסה המקובלת,האשלייתית,הצינית,התועלתית,המושרשרת בדברים.למרות זאת,זה משחק נצחי בין אור וצל,בין אלוהים לבין השטן ואיוב,בין טוב לכאורה לבין רע לכאורה.השטן באמן ומרגריטה הופך להיות כמעט דמות חביבה בסופו של דבר.ברמה די גרוטסקית.איך כל זה מסתיים?זה מסתיים במסיבת התה הלא מטורפת בין מארה לבין הבודהא.”בוא,מארה,בוא,אני רואה אותך,בוא,בוא נשתה ביחד תה”(נדמה לי שזה היה תה,לא שותים תה בהודו?אז מה שותים שם?:)

    אלו דבריהם של אלו שעברו כבר מעבר לטוב ולרוע.:)

  2. תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    בוקר טוב ותודָה. תודָה, מוטי, עַל ההשכלה רחבת-היריעה, שפרשׂתָ. עניינִי האישי בסיפור-ישוע התחיל, אולי, ב ‘האמן וּמרגריטה’ לבולגקוב, וּבעקבות-הסֵפר פניתי גם לַבּרית החדשה. שמִי הוא עניָן לדיון אחֵר, או לְשִיר (כתבתי גם עַל כך)… וֲאֲני שמח שלא שתקתָ 🙂

  3. מוטי

    ובכן,אפשר לומר שישנן שתי גישות להוויתו של היקום,האחת האומרת שהיקום הוא רחום וחנון,ידידותי והשנייה
    רואה ביקום מקום מר ומנוכר,אדיש ומתעלם,שהאדם אינו יכול לעולם למצוא בו את מקומו.

    האמת היא כמובן לא כאן ולא כאן,כי שתי הגישות הללו כוללות בתוכן שיפוט מסוים על מצב דברים,העדפה מסוימת,אמונה מסוימת.
    ויש גם את הגישה השלישית והיא,שהאדם שמיצה את כוס התרעלה עת תום מרירותה,הוא מקבל את היקום כפי שהוא,מבלי לייחס לו כל שיפוט או הבנה.את זאת מכנים:”יעשה רצונך” וזה גם לא שונה במיוחד מהבנותיו של איוב למשל ,הבנות שעלו לו בסבל גדול.

    מה שבא-בא.מה שהולך-הולך.אפשר לקבל את הדברים ולחיות בתוך הדברים ואולי אפילו לעיתים אין ברירה אלא להיצמד לדברים מסוימים,אבל בסופו של דבר,אין כל שליטה ואין באמת כל הבטחה לארץ מובטחת,לחלב ודבש,כפי שהאדם רואה אותם.

    יש חלב ודבש אחרים,אבל הם ממש לא מה שהאדם לומד לצפות לו במסגרות שבהן מתנהלים כל חייו בסוג של הדחקה,התעלמות ועיוורון.

    יש עוד.

    הסבל מכשיר את האדם לוותר על האגו המעורר את הסבל ובכך מכשיר את האדם לאיזושהי תחייה של המתים.האדם אכן קם לתחיה כמהות לא מותנית בעולם לא דואלי.הוא מחובר למקור ורצונו הוא רצונו.

    בעולם הדואלי עדיין מתנהלים הרוצח ואיש האלוהים,היהודים,עם הבחירה ושאר העולם.בעולם הזה שום דבר לא ישתנה(אם כי הכל נמצא בשינוי מתמיד),אבל גם מה שמתרחש בעולם הזה הוא חלק בלתי נפרד מהרצון האינסופי,למעשה ביטוי שלו בתוך הזמן.

    טוב,אלו הדברים שהיו לי לומר על שיר שמחברו מכונה תות הרמס סאטורי(שם מעניין:)

    אולי כדאי היה יותר לשתוק..:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *