שירה

בּוֹר / חלי טל־שלם

בּוֹר / חלי טל־שלם

וְשׁוּב חוֹזֶרֶת וְנִפְעֶרֶת הַתְּשׁוּקָה אֶל כָּל הַבָּא לַמְקָרֵר –
גַּרְגְּרָנִית
כִּי לֹא הָיָה לָךְ שֶׁקֶט
כַּמָּה אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת
יַלְדָּה בַּת אַרְבַּע לְמַלֵּא
אֶת רְצוֹן אִמֵּךְ הַנֻּקְשָׁה –
הַחִיּוּךְ מְזֻיָּף, דְּבַשׁ נוֹזֵל בָּעֵינַיִם.
אֲנָשִׁים מִסְתַּכְּלִים בָּכֶן כְּמוֹ בְּמַחֲזֶה:
"נָכוֹן שֶׁאֵין לְאָפֶחָד גַּרְבַּיִם כְּמוֹ שֶׁלָּךְ?
תִּרְאִי, קָנִיתִי עוֹד דְּבָרִים."
 
שָׁנִים אַחֲרֵי.
זֹאת אֲנִי מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי
שֶׁל הַמְקָרֵר.
מוּל כָּל הַקֶּמַח הַתּוֹפֵחַ
שֶׁמְּמַלֵּא לָךְ אֶת הַבֶּטֶן בִּשְׁקָרִים לְבָנִים
רוֹצָה רַק עוֹד מִן הָאָדֹם־הָאָדֹם הַזֶּה
אֲבָל אֵין.
מְנַתֶּקֶת.
מְנַסָּה אֲבָל אֵין שֶׁקֶט
לִרְפוּאָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר "בור" הוא בהיר וסתום באותה מידה. מצד אחד הוא מדבר בבהירות על אכילה כפייתית ורגשית, מצד אחר, קשה לפתור את יחסי הילדה-אם הנמצאים בו. מי זו הנמענת בבית הראשון? הילדה או האם? ומי הנמענת בבית השני? האֵם או הילדה של הדוברת? או הדוברת עצמה? הסבך הזה עשוי להיות חלק מבלבול שפוער בור שאינו מתמלא.

4 תגובות

  • מוטי

    השיר לא מבולבל,אבל הוא בוחר לבלבל את הזמנים והדמויות בכוונה תחילה כדי לתמוך ברעיון העומד בתשתיתו.
    אדם מבוגר שלא יצר נרטיב בר משמעות בחייו,נוטה לחזור שוב ושוב על אותן טעויות שעשו הוריו כאשר הוא עצמו מגדל
    את ילדיו ונוטה לאותן התנהגויות ברמות כאלו או אחרות שאפיינו אות הוריו.(אפילו אם הוא לא מגדל עדיין ילדים)

    כיוון שאין ממש נרטיב,אז גם אין סדר בזמנים למרות שעל פניו נראה שיש ניסיון כלשהו לעשות סדר כזה.ניסיון מבולבל ועצוב.

    למשל,בבית הראשון יש ערבוב של זמן עבר והווה.הוא מתחיל בזמן הווה(שהוא למעשה הווה המתרחש ברגע זה מבחינת הדמות בשיר,לפחות עבורה)של האם,אשר אינה שולטת ככל הנראה בעצמה ולוקה באכילה אובססיבית.זאת מתוארת בזמן הווה,כי האובבססיה שואבת למעשה את האם והיא מאוד מוחשית.יש תהום שנפערת ומושכת אליה את האם מבלי שהיא יכולה להתגונן.
    הבילבול בזמנים יוצר קשר לדעתי כאן בין שלוש דורות שלמים!כיוון שזאת אותה תהום שעדיין מושכת אליה גם את הבת,כפי שמשכה ככלל הנראה את סבתה של הבת,שאף היא לדעתי מוזכרת כאן בתוך הבילבול לכאורה בזמנים
    כַּמָּה אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת
    יַלְדָּה בַּת אַרְבַּע לְמַלֵּא
    אֶת רְצוֹן אִמֵּךְ הַנֻּקְשָׁה –

    השורה השנייה בשיר היא שיפוט המבטא מחד גיסא שנאה עצמית וחוסר אונים(גרגרנית)וגם איזכור למעשה של אחד משבעת החטאים ואחד החמורים שבהם,שהיא הגרגרנות,חטא שעונשו הוא מות הנפש בנצרות.

    אנו חווים כאן את אותה דרמה וזיוף של האמת,שיכולנו לראות בכמה שירים אחרים שפורסמו כאן לאחרונה ועוסקים באותו נושא:

    "הַחִיּוּךְ מְזֻיָּף, דְּבַשׁ נוֹזֵל בָּעֵינַיִם.
    אֲנָשִׁים מִסְתַּכְּלִים בָּכֶן כְּמוֹ בְּמַחֲזֶה:
    "נָכוֹן שֶׁאֵין לְאָפֶחָד גַּרְבַּיִם כְּמוֹ שֶׁלָּךְ?

    הבית השני עוצמתי מאוד ועוסק בעיקר בבת ,בזמן הווה,אם כי גם כאן נוצר האפקט של הבילבול באמצעות שימוש במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי ואיזכור התימה של השקר שמשותפת לבת ולאם וככל הנראה אפילו לסבתא,מעין סוד שעובר מדור לדור
    אבל במקום להתמודד איתו אחת ולתמיד,כל הדמויות המוזכרות בשיר ישירות ובעקיפין הופכות להיות קורבן שלו וכדי לסתום את אותו בור,שבעצם אין כל יכולת לסתום אותו לעולם,נגררות הדמויות להתנהגות אובססיבית וקשה,דרך חסרת מוצא שבאה לידי ביטוי במשפט:

    רוֹצָה רַק עוֹד מִן הָאָדֹם־הָאָדֹם הַזֶּה
    אֲבָל אֵין.

    המילה מנתקת,שאף היא מקבלת הדגש באה כאן במובן אירוני.שיחה שככל הנראה נערכה עם האם גורמת לכל התחושות הללו להציף בבת אחת את הבת(ומכאן גם הבילבול),אבל הניתוק אינו אמיתי והשיחה עדיין נמשכת ללא כל פיתרון במוחה הסוער של הדמות בשיר.

    שיר קשה ומעורר חמלה,רבים הם האנשים באנושות שנמצאים בדיוק באותו מצב.זה שיקוף אמיתי לחלוטין של מצב דברים נתון
    ונכתב לדעתי באופן חכם מאוד.

  • עודד ניב (נימקובסקי)

    הייתי לוקח את פשר השיר רחוק יותר: תשוקה שלא מתמלאת לעולם ונשארת כבור ריק, כבולען…השיר הרשים אותי.

  • זיוה גל

    אֲנָשִׁים מִסְתַּכְּלִים בָּכֶן כְּמוֹ בְּמַחֲזֶה:
    "נָכוֹן שֶׁאֵין לְאָפֶחָד גַּרְבַּיִם כְּמוֹ שֶׁלָּךְ?
    תִּרְאִי, קָנִיתִי עוֹד דְּבָרִים."

    בור ללא תחתית מחלה / הפרעות אכילה – התמודדות קשה.
    מחלה שכורכת יחסים בין אם לבת על דורותיה
    והיא מכה ענפיה וציציה עונה אחר עונה ומכיוונים שאינם צפויים.

    ובכל זאת שמתי לבי בעיקר, לשורות המסיימות בית ראשון, שציטטתי מעלה.
    הציפיות הן לא רק של האם כי המקור הוא למעשה החברה על מוסכמותיה הנוקשות
    ומגיל רך לומדת הילדה למלא אחר רצון אמה (אימא שלה) כמו שהאם ממלאת
    אחר חוקי החברה וציפיותיה. למרות הניסיון להיות מקורי במחזה הזה המטאפורי,
    האדם כאינדיווידואל מוחמץ. היא/הוא לובש/ת כמו כולן/ם תלבושת אחידה.

    נושא חשוב, שיר טוב
    תודה

השאר תגובה