ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

בפתח הרשימה רצוי אולי להזכיר שוב, בעיקר לאלה שהתוודעו ל"ליריקה" רק לאחרונה, שהאתר הוקם על ידי ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ביום השנה הראשון למותו, כמחווה ל"כאוס" ששא"מ הקים.
כשענת שאלה אותי אם איאות לכתוב דברים לזכרו של שי גם השנה, נעניתי מיד בחיוב. לא שאלתי את עצמי הפעם, כבפעמים קודמות, אם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם ארבע שנים אחרי מותו. גם עתה אני כמעט בטוח שהשאלה לא עלתה במחשבתו, בוודאי לא ברגעים השחורים ההם. כמי שלא התנסה בכך, אני יכול רק לשער בדמיוני המוגבל, שכשטעם החיים אוזל – שאלות כאלה אינן עולות כלל. בניגוד לאחרים (למשל כמו שמעון פרס ז"ל ויסלחו לי שניהם על ההשוואה המוזרה הזאת) גם בימים שקטים ורוגעים יותר, כך אני שוב מניח, מחשבה כזו לא עלתה כלל במוחו.
גם לא שאלתי את עצמי מה אכתוב עתה, אלא הפטרתי בתגובה לענת, אולי אביא איזה שיר משלו. כי הרי כבר כתבתי שלא נוספה לי כל ידיעה עובדתית חדשה על אודותיו או על אודות שירתו (1). כבר כתבתי עליו ועל שירתו בהרחבה; עליו – כמעט כל מה שידעתי ועל שירתו – כל מה שנראה לי כראוי לציון והבלטה. הדברים התפרסמו הן ב"תרבות וספרות" של "הארץ" http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2181161
הן בהרחבה גדולה אף יותר כאן ב"ליריקה" וגם באתרים אחרים. ואין טעם לחזור ולכתוב ממה שכבר נכתב אחרי מותו. הרשת הרי פרושׂה וזוכרת.
למה נעניתי מיד? מסיבה פשוטה – למען משפחתו. ועדות לכך היא תגובתם (הפומבית) של הוריו בשנה הקודמת על שיר שהקדשתי לזכרו ודברים שהבאתי: "דוד שלום, כל כך קולע, כל כך נוגע ומדויק. תודה לכם, ענת ודוד וכל הכותבים ב'ליריקה' שהכירו את שי וזכרו. זה היה חשוב לנו מאוד ביום הקשה הזה. שרה ואיציק מזרחי" ונועה אחותו של שי כתבה: "תודה לכם, ענת ודוד. היום עלינו לקברו של שי ואמי הקריאה את השיר וגם את מה שכתבת בסופו. קולע ונוגע."
לכאורה, המשימה הייתה פשוטה. להביא שיר משלו. אך איזה שיר? קראתי שוב בספריו. מצד אחד השירים הקודרים, השופכים אור, קצתם ב"חכמה לאחר מעשה", על קשייו והתחבטויותיו. מצד אחר יש שירים לא מעטים שהם שירת מופת משוחררת ועולצת. אולי רצוי להביא דווקא אותם, בחלקם או בשלמותם, כדי לזכור ולהתעודד שהיו לשי גם שעות של אור, של חדווה ואופטימיות.
ב"ציוּן", ספרו הראשון (כרמל, 2003) שהוקדש להוריו ואחותו, יש שירים רבים כאלה. אפתח בשני הבתים הראשונים של "מתחת לכל מקום אחר".

מִסְתּוֹבֶבֶת יוֹסֵפָה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
שֶׁאֵין לָהּ הַפְסָקָה, בֵּין נִצְנוּצֵי הָרַאֲוָה
בַּעֲקֵבִים שְׁחֹרִים
וְשִׂמְלָה לֶהָבָה
וּזְחָלִים מֶשִׁי דַּק כָּחֹל
מְסַבְּכִים סְבִיבָהּ
(כֻּלָּהּ פְּקַעַת כְּחֻלָּה)
 
וְנִדְמֶה שֶׁהַיָּרֵחַ קָפַץ
לְבִקּוּר עַל כְּתֵפָהּ
חָתוּל צוֹעֲנִי מְטַפֵּס עַל רַגְלָהּ
מַחֲלִיף צְבָעִים
לְפִי תְּנוּדוֹת הַדָּם שֶׁלָּהּ.

תמונה זו של נערות "פרחים" עולצות אפשר למצוא גם בשירים אחרים שלו, כמו "ועכשיו כשאת בהודו" שהבית הראשון שלו מובא כאן:

וְאַתְּ, אַתְּ עַכְשָׁו בְּהֹדּוּ, רְחוֹקָה
בֵּין מַרְאוֹת אֲחֵרִים וְרֵיחוֹת מְשֻׁנִּים.
מְלַבְלֶבֶת, פְּרָחִים זוֹהֲרִים
בְּכָל אֲשֶׁר אַתְּ הוֹלֶכֶת.
צִפֳּרִים וּפַרְפָּרִים חָגִים מֵעַל
רֹאשֵׁךְ הַזָּהֹב, הַמְתֻלָתָּל.

וכן בשיר הנפלא "ניגון אביב" המובא כאן במלואו:

ניגון אביב
 
אָבִיב לוֹהֵט פָּרַע אֶת רָאשֵׁי הַנְּעָרוֹת
בְּשַׂחֲקָן עַל הַחוֹף. וְהַיָּם שֶׁצָּפָה דּוּמָה
הֶחְלִיק אֵלָיו תְּמִימוּתָן וּפָלַט
פְּנִינִים שֶׁל חֲלוֹם. חוֹל שֶׁהִקְצִיף
בִּשְׂעָרָן, נִצְנוּץ תִּינוֹקוֹת בַּשָּׁמַיִם,
רוּחוֹת מִמִּזְרָח מִלְמְלוּ בִּפְנֵיהֶן וְצָבְעוּ
נְהָרוֹת מְתוּקוֹת. דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה
לֹא פָּצַע אֶת זִיוָן: הֵן צָחֲקוּ
לְמִלְמוּל הַשָּׁמַיִם, פָּרְעוּ
שְׂעָרָן עִם הָרוּחוֹת, שָׁלוּ
תִּינוֹקוֹת מִפְּלוּמַת הַגַּלִּים וְהִמְשִׁיכוּ
נִגּוּנָן עִם הַחוֹל.

ולסיום, אביא את שני הבתים האחרונים של השיר המלבב והכה יפה "הזמנה לארוחת בוקר":

בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,
הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים
וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.
 
אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים
נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים.

לסיכום, חז"ל אומרים: "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ", אלא שבמציאות ימינו זה אידאל רחוק מאוד מהגשמה. שי עסק בשירה מבפנים, ותפקידנו להכריז עליה מבחוץ. יהיה זכרו ברוך.

(1) זה היה נכון מלכתחילה. אך בשל עצלותי להעתיק (כולל ניקוד) את שיריו מספרו, תרתי אחר גרסאות רשתיות של השירים שביקשתי להביא וגיליתי בכל זאת כמה זוטי דברים שלא היו ידועים לי. ראשית, שיש מי שזוכרים את שא"מ גם לאחר מותו, כמו למשל אסתי בתפוז שכתבה שיר בהשראת "הזמנה לארוחת בוקר". גיליתי גם ש"מתחת לכל מקום אחר" פורסם כפי הנראה גם ב"שבו" 18 שיצא לאור ב־2008, וכן שאילן ברקוביץ במדורו "משורר בשטח" ב"הארץ" הביא ביוני 2008 את "ניגון אביב" כדוגמה לשיר מופתי.

ניקוד: יאיר בן־חור

36 תגובות “ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

  1. יובל

    הי מוטי, אני רואה ברשימות לזכר מעין מצבה, ולא הייתי רוצה שמצבתי תהיה מכוסה פרחים עד שלא יראו את השם.
    לא שאכפת לי. לגבי השאלה האם אפשר להכיר אנשים, שי היה בהחלט אדם חידתי, בחייו ובמותו,
    אבל כמי שעבד עמו שנתיים באיזה הוצאת ספרים מחורבנת, וישב אתו פה ושם, דבר די נדיר
    עבור איש שהיה צמוד לפייסבוק (לצערי, ולא לטובתו, בוודאי על רקע פרשת הקצין וכו')
    אני יכול להעיד שהיה אדם סגור, זועם, ועם הרבה אהבה לשירה (והרבה פחות למשוררים,
    וזה בהחלט מובן).

    1. מוטי

      יש כמה אפשרויות לכתוב על אדם(או לדבר עליו)לאחר מותו.אחת מהאפשרויות היא למצוא תכונה מסוימת באדם,כפי שנתפסה על ידי הכותב המכיר אותו ולהעצים אותה מעל ומעבר לכל פרופורציות.משהו בסגנון "אחרי מות קדושים אמור".אפשרות שניה היא ללכלך על האדם,דהיינו לומר מספר דברים חיוביים לכאורה(אך נטולי כל משמעות)ואז לקחת איזושהי תכונה שלילית לכאורה שלו ולהעצים אותה..זה משהו בסגנון,"אתה כבר מת,אז מה תעשה לי?".אפשרות שלישית היא לשלב בין שתי הגישות הראשונות,משהו בסגנון :לא להגזים לא לכאן ולא לכאן,דרך האמצע,במתינות".אפשרות רביעית היא פשוט מאוד לשתוק,משהו בסגנון :"הכרתי" את האדם ואני יודע שכל מה שאוכל לומר עליו,לא ישקף דבר,משום שאני יודע שאת מה שמעניין באמת יכול להיות מאוד שהוא מעולם לא הראה לי,בכל אופן,לא ישירות וכל מה שנותר לי הוא רק לעסוק בניחושים והשערות בטלות.אולי כך,אולי אחרת.סיבה ותוצאה וכדומה.

      יש עוד אפשרות,במידה והאדם היה יוצר,אפשר לעסוק ביצירתו,דהיינו לבחון את יצירתו ולראות מה היא מספרת לנו,ישירות ובעקיפין לאורך זמן.זאת נראית לי האפשרות הטובה יותר,המבוססת יותר והמכבדת יותר.ואז אפשר גם לספר כמה אנקדוטות מחיי האדם כפי שחווה אותם האדם המספר.ותמיד תהיינה אלו אנקדוטות יחסית שוליות,אולי אפילו זוטות,אולי אפילו דבר של מה בכך.
      אמת?לא בטוח.אני תמיד אוהב להביא את סרט המופת של אורסון וולס כדוגמא לכך.אנו שומעים בעיקר סיפורים על אנשים אחרים,כי כל מה שאנו יודעים לעשות בעולם הזה הוא לספר סיפורים,לעצמנו ולאחרים,על סמך הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו והאחרים מספרים לאחרים ולעצמם,אבל היכן כאן באמת האמת?

      כמו בסרט של אורסון וולס,האמת היא היכן שפורחת השושנה הנסתרת,זאת שלא נדע עליה לעולם ואולי רק נוכל לשערה.

      אני נוטה להסכים איתך בנוגע לכך ששי רצה שיתייחסו ליצירתו,כי בהתייחסות ליצירתו הוא ראה התייחסות עמוקה אליו עצמו,למה שהוא האמין שמהווה אותו.אבל לא הייתה לו כאן מנוחה שלמה בחייו,אלא מאבק והשירים שלו עצמם משקפים זאת,לעיתים בבוטות חדה.

      לאחר מותו,הגיעה איזושהי עיתונאית מעיתון הארץ(וניצלה לדעתי את צער המשפחה) ונקטה בשיטה עלובה מאוד כדי לספר איזושהו סיפור חיים.אני זוכר כמה נגעלתי מהדבר הזה,משום שהעיתונאית באה למכור עיתון ועיתון מוכרים בעיקר באמצעות שקרים,והגזמות פרועות סיפורי אלף לילה וליה.ממואר מהסוג ההוא שי בהחלט לא היה רוצה ולא רק שהוא לא היה רוצה,הוא גם לא שיקף אותו במאום,מבחינת מהות אלא רק את רצונותיה של העיתונאית ליצור סיפור בכל מחיר.

      לכן,בכל הנוגע לממוארים,כדאי בהחלט שאתה תכתוב אחד עם יש בזה איזושהו הכרח וכדאי בהחלט שדוד יכתוב אחד אם יש בזה איזשהו הכרח והאמת,אם בכלל ניתן להגיע אליה,תהיה היכנשהו באמצע…זאת תהיה אמת שנוכל לחוש אותה מבלי לבטא אותה,זאת תהיה האמת שכל אחד ואחת יודעים על עצמם.מי היה שי אריה מזרחי?אדם,בדיוק כמונו.מי אנחנו,בני אדם בדיוק כפי שהוא היה.ומה זה אומר להיות בן אדם,את זה אנחנו כבר יודעים טוב מאוד,לעיתים לשמחתנו,לעיתים לצערנו.

      ההבדל הוא תמיד בין הרצוי לבין המצוי.זה היה נכון לגבי החיים של שי וזה נכון לגבי החיים של כל אדם.האם יש יכולת לקבל באמת את המצוי,או שאנו חיים באופן קבוע בתחום הרצוי שלא יהיה לעולם?אדם יכול להתעורר יום אחד בבוקר(או לא להתעורר כי הוא לא הצליח לישון כמו שצריך זמן רב)ולראות לעיתים בבהירות אכזרית מאוד את אותו מצוי.במצב כזה,אם אינו מצליח לשקר לעצמו,אם אינו מוצא את היכולת לשקר לעצמו,הברירה היחידה שעומדת בפניו היא רק ליפול לתוך אותה תהום.

      "וכך,מה שנחשב בעיני כלא כלום,היה,בעצם,כל חיי!כמה אין אנו מכירים את עצמנו.היה עלי לשים קץ לסבלי ומייד.רך וחנון אל עצמי,כאמי אל סבתי הגוססת,אמרתי בליבי,חדור אותו רצון טוב,המצוי בנו,שלא להניח לאהובנו לסבול."התאזר רגע בסבלנות,נמצא לך מרפא,הירגע,לא ניתן לך לסבול ככה.אין לזה כל חשיבות,כי אני אשיבנה תכף ומייד,אבחן את האמצעים,אבל כך או כך,היא תהיה כאן בערב"…..(מרסל פרוסט,אלברטין איננה)

      בקיצור,לעיתים עלינו ללמוד להתייחס לעצמנו כפי שהיינו מתייחסים לחבר סובל,בחמלה.וכל זאת ,בייחוד כאשר במצוקי החיים אנו מוצאים את עצמנו פתאום לבד,לחלוטין לבד.ואז עלינו להיות החברים של עצמנו,עד שתגיע עזרה.אנו יודעים,שיש אנשים שלא הצליחו באותו רגע להיות חברים של עצמם וייתכן שהם לא ראו בסביבה חברים אחרים או איזשהו טעם אחר שיכול היה להצדיק את סבלם,בכלל זה יצירתם.

      לדעתי,זאת האמת,כלומר הכי קרוב לאמת שניתן להגיע אליו.האירוע המכונן,המרכזי בחייו של אדם.וכיוון ששי אריה מזרחי כבר לא ממש נמצא, אני מציע לכם לעשות את הדבר הבא כאמצעי להנצחה הולמת:בכל יום שנה למותו,בחרו שיר שלו,העלו אותו לכאן ואפשרו לאחרים להגיב על השיר ולהתייחס אליו.זאת הנצחה ראויה,למרות שאנו יודעים,שאין דבר כזה נצח עבור איזשהו אדם וכי כולנו,אכן נישכח וכי אין לנו שום קיום אמיתי במדבר הקיום אלא כגרגיר קטן באחת הדיונות הענקיות.גם זה משהו.

    1. מוטי

      אהלן יובל,

      אני נוטה להסכים עמך בחלק מהדברים,אבל אתה מפספס את הנקודה.יכול להיות ששי אריה מזרחי זכרונו לברכה לא היה מסכים,אבל הוא גם לא נמצא כאן כרגע כדי להסכים או לא להסכים ועל כן,עליך לשחרר קצת ולא לדבר בשמו.הוא כבר אינו קיים יותר בעולם הזה,אלא בזיכרון של אלו הזוכרים אותו.זה ממש לא משנה איך הוא היה רואה דברים כאלו בשעה שהיה חי,משום שהדברים אמנם,נכתבים לזכרו,אבל העלאת זכרו של אדם,מעצם טבעה,אינה יכולה לשרת את האדם שאת זכרו מעלים,אלא את האנשים שמעלים את זכרו (והעלאת הזכר עושה זאת באמצעות עידוד רגשי מסוים.)

      לכן הדברים כבר לא נכתבים אל שי ואפילו לא על שי (כי מי יכול לדעת מי ומה היה שי,הכל אשליות)אלא אל האנשים ועל האנשים הכותבים עצמם ואלו המגיבים להם.אתה יכול לראות שבין המגיבים נמצאים גם משפחתו של שי ולכן עליך לראות את הדברים בהקשר ולכבד זאת.

      גם אני ,דרך אגב,לא חסיד גדול של דבש ולכן לא ממש ששתי להגיב,יחד עם זאת,הפרספקטיבה שלי אינה בהכרח זאת הטובה ביותר לגשת אל הדברים.כמספר האנשים בעולם,מספר התפיסות וההבנות ועל כן יש לכבד את המפה של אנשים אחרים ואת מעשיהם ומניעיהם.לא בהכרח הדרך שבה אנו רואים את הדברים(ואפילו לא הדרך שבה שי ראה את הדברים)היא הדרך הנכונה.יש לקחת זאת בחשבון.

      בהערכה 🙂

    2. דוד אדלר

      ליובל, גם לך תודה על התייחסותך (ונא סלח לי על התודה) . העלית מס' סוגיות. בחלקן לא ממש ירדתי לסוף דעתך. לכן סלח אם אפרט:

      1. התודות. הודיתי בקצרה למי שטרח להגיב, בהתאם לתגובתו. יש בכך נימוס בסיסי. האם ראוי היה שאודה לחלק מהמגיבים (והאחרים היו נפגעים?) או שלא אגיב כלל (התעלמות שגם היא עלולה להתפרש כעלבון)? קראתי שוב את תגובותיי וניסוחה של כל תגובה הייתה עניינית לחלוטין (ללא הפרזה וכמובן ללא חנופה או "נופת צופים").
      יאיר בן חור לדוגמה טרח על ניקוד השירים בסדר זמנים צפוף עד רגע לפני כניסת יום כיפור ולפני שסגר המחשב. הוא היה ראוי ליותר ממה שכתבתי.
      הואיל והודיתי לענת ורונית בתחילה על התמדתן בתפעול ליריקה לזכר שי – הרי כשענת כתבה "תודה דוד, על הנכונות ועל האהבה העולה מדבריך" – לא הגבתי ולא הודיתי שוב כדי לא להפריז (כך שחוש המידה בהחלט פעל).

      2. "אם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם ארבע שנים אחרי מותו?" – אני הנחתי שלא. אתה מניח שאולי כן. איני יודע הנחתו של מי משנינו נכונה. אני מסכים ש"נופת-צופים" לא היה טעמו. גם אין זה טעמי. התודות הן כאמור נימוס בסיסי ותו לא והדברים שכתבתי לא היו "נופת צופים", בוודאי לא בקונטקסט שלהם (הרי כתבתי גם כאן: "מצד אחד השירים הקודרים, השופכים אור, קצתם ב"חכמה לאחר מעשה", על קשייו והתחבטויותיו." וכן הלינק שהבאתי ששם דגש על השירים הקודרים). האם אין זה מותר ואולי גם ראוי להתמקד הפעם בשירים אופטימיים? הלה התכוונת ב"נופת צופים"?

      3. לגבי תיאור אישיותו – למרות שאי-אפשר לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו – הרי שלנוכח מעשהו לא נעשתה אידאליזציה של שי ולא ראוי או רצוי לעשותה. לא עשיתי זאת לא במאמר ב"הארץ" ולא כאן. הדגש היה על כנותו, על כך שפיו וליבו היו שווים ושהתמסר מאוד לעבודת השירה שלו ושל אחרים.

      1. יובל

        הי דוד – אז אמקד יותר. לא מנומס לכתוב רשימה לזכר נפטר, גם אם עצם האזכור חשוב, עם יתר פטפוט על עצמך. לטעמי לפחות. אולי בפייסבוק זה נהוג, אני לא שם, הבאת השירים מועילה יותר. באשר לתודה, תודה, ובכן, אין לשפוט את שי על הכרעתו, אבל הוא בהחלט אמר "לא תודה". ולמרבה הצער, בימינו, גם משוררים נקברים בקומות, כך שאפילו לנוח באדמה ולחכות לתחיית המתים או סתם להיות בחברת צמחים ולא בני אדם אי אפשר.

          1. יובל

            הי דוד, זכותך, ועדיין אני לא בטוח שזה המקום להכניס את האני. אבל אתה כותב יפה, בעיקר המסה על כתבי העת, וגם שירים.

            בכל זאת, ואם כבר ממואר, כמי שהכיר די טוב את שי רציתי להגיד כמה דברים, אם כבר. לא סיפורים אישיים עצובים או מצחיקים (אולי פרט לאחד – יצאנו מבית קפה בלילה, והיו אורות צבעוניים בשמיים. הייתי בטוח שזה חייזרים, שי היה סקפטי, וכמובן שצדק – זה היה איזה אורות פרסומת של גינדי).

            אבל ברצינות, והסעיף הראשון, בתגובה ישירה לדבריך:

            1. שי, ככל האמנים, מאוד רצה שיזכרו אותו. לא בלשון עבר, אלא בהווה, כשחי, רצה שיעסקו בשירתו, ככל המשוררים. ממילא מובן שקיווה ששירתו תיזכר ושיעסקו בה, אולי פחות בו.
            הוא הקים את 'כאוס', בגלל היכרות טובה והבנה של המצב השביר ממילא של משורר בעולם של משוררים, הרבה פעמים עלים נידפים (לא תמיד) שכותבים דברים יפים שאין איפה לפרסם ואין מי שמעוניין בהם.

            2. הערת המשך: מרבית המשוררים שהכרתי, כולל שי, לקו בהערכת יתר של שירתם. כולם בעצם. שי היה משורר טוב, עם שניים שלושה שירים מעולים בכל ספר (אחד הובא כאן למעלה) ולא מעט שירים פחות טובים. לכאורה הערכת יתר עצמית אינה בעיה. למי אחת?. פרט לבעיה אחת: זה גורם לכאב מיותר. המחשבה שאני מקופח, שאותי לא אוהבים, שירתי חשובה והיא לא מוכרת ומגיעה למספיק אנשים (לאף אחד, למעשה, חוץ מכמה משוררים בפייסבוק). ובכן, האני והשירה הם שני דברים נפרדים, קשה להפריד ביניהם, אבל כדאי.
            אל למשוררים לבסס את הערכתם העצמית על הערכת שירתם. ראשית, גם עבור משוררים מלידה, זאת רק פעילות אחת מיני רבים. שנית, זה פח יקוש. זאת טעות מסוכנת. לא בגלל האמנות והשירה, שמאוד קרובות ללבי, אלא בגלל בני האדם – זה גורם לסבל מיותר. אני לא אומר שזה מה שהביא להכרעתו, אבל היה לזה חלק בזה, לא יודע להגיד באיזה גודל.
            מוסר ההשכל למשוררים (ורוב הקוראים כאן משוררים ומשוררות): צאו מהאגו, אף אחד כאן לא שיקספיר. הסבל הזה מיותר, יש מספיק סיבות לסבול בעולם.

            2. עוד עניין שחשוב לי לומר, להזכיר: לפייסבוק היה חלק (קטן, בינוני, לא יודע לומר) במותו. הפוסט על הקצינאצי, כפי שהוא ראה את זה (על דרך ההגזמה, לא חושב שהאמין בהשוואה הזאת) גרם לפיטוריו. טענת המעסיקים היתה בדבר שימוש בפייסבוק בזמן העבודה, אבל ממילא מובן שזאת לא היתה הסיבה, אלא ההקשר וה"זיהום" שרצו להעיף מהעבודה. זיהום שמאלני, גם אם ילדותי ומופרז. חשוב להזכיר, בעידן המ. רגב של ימינו.

            כלומר, אם לפנות למשוררים, אתם תומכים יפה, לעתים, אחד בשני (משוררים כותבים על משוררים, משוררות כותבות על משוררות, מקימים כתבי עת כדי לפרסם משוררים וכו'), אבל 'מאבק המשוררים', ששי היה פעיל נמרץ בו (מאבק שגווע מחוסר גייסות, כי משוררים דואגים לשירתם, פחות לקיום החומרי) היה חשוב מכדי ליפול כל כך מהר. היו מעט פעילים, כי משוררים מיד החלו להתווכח פואטית. אבל עדיין נדרשת קבוצת תמיכה חומרית פרקטית למשוררים ומשוררות, חלקם לא הכי מצליחים בעולם הפרנסה (ולשי היה מוסר עבודה גבוה, ופיטוריו מאותה עבודה, בעקבות פרשת הפייסבוק, לא הועילו לתחושת השייכות שלו לעולם).

            מוסר השכל 2, לפיכך: משוררים צריכים להיות מאוגדים ולפעול למען הקיום החומרי של מי שקשה לו. להאדיר את השירה זה יפה, אבל יש גם אדם שכותב אותה. בעניין השירה יש לי חדשות לא טובות: כולנו נישכח, בקלות, ובלי שום בעיה. אבל כבני אדם, עלינו לעזור אחד לשני (נהייתי בטעות דורה ובוץ מסדרות הילדים) ולא לנפח את המרשתת בפרחים ופרפרים מפוחלצים.

  2. יובל

    סליחה מראש על הבוטות בתגובה, אבל כל חגיגת ה"תודה, תודה" הזאת כאן, גם שלך דוד וגם של האחרים, לא היתה מוצאת חן בעיניי שי, ממה שהכרתי אותו (והכרתי אותו די טוב). גם איני בטוח שהמחשבה האם ואיך יזכרו אותו לא העסיקה אותו, באיזשהי צורה, אולי לא באותו לילה מר, אבל לפניו. שי אריה שהכרתי היה נשמה טובה, אדם טוב בעולם רע, גם אם לא חסר מגרעות, כלומר נוטה לזעם בלתי מתכלה, והנופת צופים וצפיחית בדבש כאן לא ממש הולמים.

  3. רחל בכר

    תודה דוד על מילותיך המרגשות.
    יותר מכל אני מרגישה בטעם ההחמצה. שא"מ ערך את ספרי אז לא זכה לראות את התוצר המוגמר . ימים ספורים לאחר שסיים את העריכה, קבלתי את ההודעה על מותו.
    לצערי לא הספקתי להכירו והתקשורת בינינו התנהלה באמצעות מיילים. דעתו על השירים שלי היתה חשובה לי אך לא זכיתי לשמוע אותה.

  4. אורנה ריבלין

    לדוד אדלר,רב תודות על שכתבת באהבה גדולה לזכרו של שא"מ,האדם והמשורר .
    תודה על שבחרת לשתף אותנו בשירים כל כך יפים משל שי.
    יש בכך הרבה יותר מן המחוייבות להכריז על השירה מבחוץ .
    יש בה וברשימותיך הקודמות, זכות גדולה להתחבר מבפנים ל-בפנים" שראה שא"מ בנפשו הלמודה,
    שבעצם לעולם לא נדע במה היתה נפשו הסבוכה למודה.
    זכות גדולה לתקן את עצמינו על שלא ראינו בעיניים פקוחות ,את אשר ראה שי-אריה
    הן באמצעות רשימותך והן באמצעות "ליריקה"- בלוג השירה ממשיכו של כאוס – בלוג השירה היחודי שהקים וערך
    שי- אריה לכתו לעולם שכולו טוב.
    תודה מאד ליאיר בן חור על ניקוד השירים,לרונית ליברמנש ולענת קוריאל על
    מפעל הנצחה כה ראוי וכה מכובד.
    יהא זכרו ו של שי-אריה מזרחי צרור בצרור החיים לעד.

  5. שרה ואיציק מזרחי נעה הולנדר

    דויד אדלר,
    מה עוד ניתן לומר עליך!רק תודה מקרב לב לאדם רגיש שכותב ברגישות והבנה נפלאה!

    כן ,גם השנה היינו שלושתנו בבית העלמין ושב ושוב נצרבנו בכאב על זה שהלך מבלי שוב.
    תודה לענת קוריאל הממשיכה את האתר של שי אם כי בשם אחר.זו הנצחה מאד מכובדת למפעל מאד יפה ששי יזם.תודה גם לרונית השותפה ליצירת ליריקה,ותודה גדולה למגיבים שזכרו וכתבו תגובה לדויד.

    כואבים שרה,איציק ונעה
    .

  6. דוד אדלר

    תודה לך יאיר

    מי שמזכיר לי את יום השנה כפי שכתבתי – זו ענת. תודה גם לך על עזרתך בניקוד השירים הלא מנוקדים, שעשית במסירות, במיומנות ובלוח זמנים צפוף במיוחד

  7. יאיר בן־חור

    תודה גדולה, דוד,
    תודה על הדברים המרגשים ובעיקר תודה על המחויבות שלך לשי אריה מזרחי ז"ל, שאתה לא שוכח בכל שנה ושנה להעלות דברים לזכרו ולדבר עליו. זה לא מובן מאליו. אני מעריך מאוד את נכונותך לעשות זאת. כל הכבוד!

    מועדים לשמחה!

  8. לאה נרפז

    שלושתכם חברתם להקיד יד וזיכרון ליוצר מוכשר וחשוב שאיננו כבר אתנו. ראשית האכסנייה, ליריקה, שהיא מראש יד וזיכרון לשי אריה מזרכי.
    דבריך דוד אדלר מרגשים מאוד ותודה לך עליהם. השירים שבחרת אמנם לא מייצגים את כל השירה של המשורר הנהדר הזה אבל זה לא ניתן במסגרת זו, אבל הם נפלאים, כל אחד בנפרד ולכן תודה לשלושתכם שעמדתם יפה במשימה הנכבדה הזו. תודה רבה רבה על ההתרגשות שגרמתם לי.

  9. איתן קלינסקי

    תודה לדוד אדלר. יפה שהבאת את המובאה מחז"ל – "כל העוסק בתורתו מבפנים תורתו מכריזה עליו מבחוץ". שי בשביל שוחרי שירתו יהיה תמיד מי שעסק בשירה מבפנים. לכן חשובה אמירתו של דוד, כי "תפקידנו להכריז עליה מבחוץ."

    יהיה זכרו ברוך. אהבתי את שי האדם. אני אוהב את שירתו.

  10. שמעון אביאור

    דוד שלום, לא הכרתי את שי באופן אישי, אבל יצא לי לקרוא שירים שלו ונהניתי מהם.
    חשוב לזכור ולהזכיר, זהו ערך מוסף שיש באתר הזה.
    אני מודה לך, דוד,
    בברכת חג שמח,
    שמעון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *