אבן / חגית מנדרובסקי

אבן / חגית מנדרובסקי

אָבִי הָיָה חוֹצֵב בָּאֶבֶן, שׁוֹאֵב מַיִם גַּם אִם אֵין
מַיִם, לְהַרְווֹת צִמְאוֹנוֹ.
הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּיָדָיו חֲבוּטוֹת הַבֶּטוֹן,
לְמוּדוֹת הַסִּיד וְהַסֵּבֶל.
וּכְשֶׁרָצָה לָגַעַת, הִתְמַסַּרְתִּי
וְלֹא אִכְפַּת הָיָה לִי שֶׁכַּפּוֹת יָדָיו מְבֻקָּעוֹת וְגַסּוֹת
וּתְחוּשָׁתָן עַל הָעוֹר כְּמוֹ מְקַלֶּפֶת מִמֶּנִּי כָּל תְּחוּשָׁה.
הָעִקָּר שֶׁיִּגַּע.
אָבִי לֹא הִרְבָּה לָגַעַת. גַּם לֹא לְדַבֵּר.
וּכְשֶׁמֵּת, הִתְבַּקְּעוּ הַבֶּטוֹן וְהָאֶבֶן,
וְלֹא הָיָה בְּלִבִּי מִלְּבַד מַיִם, שֶׁמְּלִיחוּתָם פָּרְצָה
אֶת הַקִּירוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר "אבן" מדבר על הניגוד בין מגע לריחוק, בין אבן ובטון לבין מים. הניגודים מעלים געגוע לדמות אב חזקה וקינה על מוות ועל החמצה.

20 תגובות “אבן / חגית מנדרובסקי

  1. גבריאלה מורז

    חגית היא כותבת אחת המוכשרות שיש היום בשירה ובפרוזה העברית.
    השיר הזה, אחד מהרבים הנוגעים, המרגשים, התבוניים והמטלטלים רגשית.
    הניגודיות המצמררת בין אדם החוצב באבן – אב, ובין עור הילדה המצפה למגע, לקירבה, לחום היא משהו מקומם לכשעצמו, כי כל ילד ראוי וזקוק למגע הזה. אך המסוגלות, הבגרות של ילדה המבינה כי המגע הזה במשורה וזה מירב היכולת, וההשלמה – הם לדעתי הטרגדיה האמיתית, כי הגעגוע הנוצר בעקבותיו לעולם לא ייעלם והמעגל הזה לעולם לא ייסגר.
    חגית היא משוררת משובחת ואדם אמיץ מעין כמוהו.

  2. רחל בכר

    המלח ידוע כחומר המשמש לחיטוי ולאחר מות האב המים המלוחים פורצים מהתהום לאחר שחלחלו שנים ללבה ומחטאים את הפצע שנותר בה. ובקונוטציה נוספת, כמו מי ביצה מליחים שרק הצמחים העמידים מסוגלים להפיק מהם תועלת, אפשר שחוסנה ועמידותה הם בזכותו של האב שהכשיר אותה לתנאים של חסך וכמו בפרי שהמים המליחים מעודדים את יצירת סוכר, יתכן שהאב מצפה שהיא תדע להפיק מאותם רגעי חסד את המתיקות.
    (יש פתגם בלאדינו שאומר כמות גדולה מדי של דבש גורמת לבחילה).
    בהיבט נוסף, יתכן שמדובר בדמעות מזככות.
    האסוציאציה שעלתה לי היא של שואבי מים וחוטבי עצים, אדם פשוט שאינו נדרש לשאר רוח מצד החברה, אלא עבורה אין במקצועו כדי לבייש אותו או אותה.
    לכאורה אין צורך במאמץ רב כדי להעניק את המגע המיוחל שיתפרש כאהבה, אולי ההימנעות של האב במגעו המחוספס והמקלף מוכיח את האהבה אותה הוא רוחש לה בדיוק כמו הורה המוכן לרפד את הקירות בצמר גפן עבור ילדו, המגעים הפחות נעימים נחסכים ממנה וכל מה שנדרש ממנה הוא גם לעשות מאמץ כדי שגם הוא ידע מהם רגשותיה האמיתיים כלפיו.
    תודה על השיר הרגיש והפלא.

    1. חגית מנדרובסקי

      תודה לך רחל על קריאה ותגובה מעמיקות ורגישות, נבונות ויפות. ריגשת אותי ביותר. חג שמח וחיבוק 🙂

  3. מוטי

    דרך אגב,בשעת קריאת השיר עלתה בי בצורה אסוציאטיבית הדמות של משה המכה עם מטה על סלע במדבר כדי להוציא מים.ואנו יודעים שגורלו של משה היה להגיע לגבול הארץ המובטחת ולהנהיג את בני ישראל אליה,אבל לא להכנס אליה בעצמו ונראה לי שהארמז בשיר של מים מהסלע(אבן) די מכוון לעניין הזה,של האב העובר אודיסיאה נסתרת,פנימית,שנגמרת ללא מימוש מלא(שלא כמו אודיסאוס החוזר לביתו).לארץ המובטחת הזאת של האהבה מגיעה רק הבת,בסופו של דבר.ונראה שקיימת הבנה רגשית עמוקה של הבת בנוגע לחלקו של האב בהגעה שלה לאותה ארץ.זאת ארץ של רגשות,של מימוש רגשי שאליו לא יכול היה האב להגיע במלואו.
    המים מהסלע,אם כן,הם גם מי הרגש,שהאב במגעו הנדיר ביותר,חצב גם מהבת ובכך יש בהחלט איזושהי התרחשות ניסית,של משהו,דבר מה,שהתרחש בניגוד לכל הסיכויים והתממש בניגוד לכל הסיכויים.טוב,אולי אני מגזים קצת,אבל התחשק לי קצת להגזים.סליחה מראש
    הר נבו,כמו שאומרים.לכל אחד מאיתנו יש את הר נבו שלו מן הסתם,שרק עד אליו הוא הורשה לבוא.:)

  4. מוטי

    שיר נוגע ללב,בייחוד בדרך שבה הוא מאפיין את האב,מתוך חמלה עמוקה מאוד.

    נראה לי שכל אב או אם חיים בתחושה מתמדת שהם לא נותנים מספיק לילדיהם,אבל יש כאן הרבה יותר מזה.

    מגע או חוסר מגע מעצב את עולמו הרגשי של הילד ואנו רואים כיצד חוסר מגע או מגע נדיר יוצר בלב הילד חומות של בטון ואבן,
    חוסר יכולת להרגיש,ממש כפי שהיו בליבו של האב.ילד שמקבל פחות מגע נמצא במצב תמידי של היזדקקות למגע ואכזבה כאשר
    מגע זה אינו מתרחש,כאשר חיבה זאת ואהבה זאת אינה מורעפת עליו.אבל נראה ,שהמשוררת המעצבת את השיר מודעת לעובדה
    שהאב עבר סבל עמוק בחייו,שהיה בו משהו מאוד נזקק ומוטרד ולמרות זאת,הוא הצליח לחצוב מתוך עצמו במאמצים אדירים את מעט האהבה שאכן נתן לילדתו,דבר שבמבט לאחור ,אותה ילדה מבינה,שזה אינו דבר מובן מאליו.שזה ,המעט הזה,הוא דבר שהוא נדרש לחצוב מעצמו במאמצים אדירים וכי מאמצים אלו היו ביטוי לאהבה גדולה מאוד,אפילו אם לא הובעה תמיד בצורה זורמת תמידית בתקופת הילדות.

    גורלם של בני האדם דומה הוא בכל מקום ונראה כי היכולת הזאת להבין לליבו של אדם אחר,לחוש חמלה על מצבו הקיומי,מסייעת בתהליכי ריפוי עמוקים מאוד,המאפשרים לאדם להתחבר שוב למקור הנביעה של אותו חסד,אותה אהבה חסרת גבולות,שקיימת ביקום בשפע ורק החמלה עצמה יכולה לחשוף אותה בקלות מתוך אבני הסבל.

    אבנים שחקו מים או מים שחקו אבנים?

    זהו עוד שיר יפה שמובא כאן בליריקה ואשר עוסק ביחסי הורים ילדים ובהשפעה העמוקה של סגנון ההיקשרות בילדות על נפשו של הילד והמבוגר העתידי.הזוית כאן,כאמור,היא שונה במקצת מהשירים האחרים שהובאו כאן בעבר.גם יפה,גם רגיש,גם עמוק.

    ברמה האישית אני יכול לומר,שאפילו אני,אב,שמרבה לתת ולהעניק לילדיו מגע(חיבוקים,נשיקות ודיגדוגים:)חש לא פעם כאילו אני טרוד מדי בענייני וכי אינני נמצא שם תמיד עבורם בשעה שהם צריכים אותי.לעולם אינני מזלזל בעצם העובדה,שיכולה להיות אפילו שעה כזאת,אשר תשפיע במידה רבה על זכרונותיו של הילד בעתיד.זה תלוי ברמת העוררות הרגשית כמובן באותו רגע.
    כל הורה מוצא את עצמו לעיתים גם צועק על ילדיו ומגלה כלפיהם חוסר סבלנות,בשעה שהוא נטול אנרגיה או סובל בעצמו.
    זה קורה,זה בלתי נמנע כמעט ויש לסלוח לעצמנו על מעידות כאלו ולקבל אותן בעצמנו כחלק בלתי נפרד מהמצב בכללותו.
    בסופו של דבר,הילדים מסוגלים ברגישותם הרבה לקרוא את המצב מצויין ולהכיל את ההורה עצמו ככל שהם עצמם מתבגרים ומבינים את מצב הדברים לאשורו.

    מצב הדברים הוא,שכל הורה עושה את המיטב והמירב שהוא יכול.נכון,שהמודעות מסייעת לנו ללמוד ולהשתפר,אבל לא כל הורה בהכרח מוצא את הזמן הפנוי הזה לטפל בעצמו,להכיל את עצמו ואת כאביו הקיומיים מבלי להעבירם לחלוטין בצורה עקיפה אל ילדיו.

    אולי יש בזה סוג של "הגיון":העברת הסבל במינון מסוים חושפת את הילד בהדרגה לסבל הכללי של העולם המגולמת בסבלו של ההורה,שלא תמיד היה מובן לו בילדותו,אבל בהחלט מובן לו בצורה עמוקה ביותר בבגרותו.הבנה זאת,שכרוכה הייתה בכאב עמוק,היא חלק מעולמה המעצב של המשוררת למשל בשיר וחלק מהנביעה הגדולה יותר של יצירתה,אותה נביעה המוזכרת בסופו של השיר.

    אנו רואים,איפוא, מהשיר,שבסופו של דבר,אפילו מעט אהבה,כאשר היא ניתנת במלוא הכוונה,נחרטת בליבו של הילד כמשהו שלא יסולא בפז והמבוגר הנזכר באהבה זאת,(שאולי ניתנה במשורה),מבין את משמעותה האמיתית ואת הקשריה העמוקים יותר.

    יש בזה משהו אופטימי והשיר הזה,למרות כאבו,נבדל מהשירים האחרים שהוצגו כאן ברמת "האופטימיות" שלו.יפה.יפה מאוד.

    1. חגית מנדרובסקי

      תודה רבה לך מוטי יקר על התגובות המעמיקות והרגישות ועל קריאה נבונה ורצינית.

      אשמח להמשיך את השיח הזה. אתה מוזמן לפנות אלי בפייסבוק או דרך האתר שלי 'לב כותב'.

      חג שמח, שבוע טוב 🙂

  5. נילי אמיר-סגל

    אהבתי מאוד את המים הנובעים בסיומו של השיר. מים שיכולים לבקע קירות למרות מליחותם מביעים כל כך הרבה.
    תבורכי.

  6. גיא פרל

    שיר יפה. אהבתי את התנועה בין ניגודים – מה שלא היה לכאורה אבל בעצם היה, מגע ואי מגע, יובש ונביעה מתמדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *