שירה

ולכשייגזר הדין / לאה הרפז

ולכשייגזר הדין / לאה הרפז

אַךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁגְּזַר הַדִּין
הָיָה דָּבוּר עַל אָפְנָיו
יָבוֹא הַגּוּף חֶשְׁבּוֹן לֹא עִם בּוֹרְאוֹ
הֵן כָּל קְצוֹת הַגּוּף הֵן הַבִּטְנָה הַמַּתְחִילָה לְהִפָּרֵם
וּקְצוֹת גִּידִים
וּפְרִיפַת הָעֲצַבִּים
וְהָעוֹר הַמְיֻתָּר הַמִּתְדַּלְדֵּל
וְהָאֶצְבָּעוֹת לֹא נִשְׁמָעוֹת לִפְקֻדּוֹת הַמֹּחַ
אֵינָן מִתְיַצְּבוֹת יוֹתֵר לְכָל פְּקֻדָּה נוֹאֶלֶת
וְהַפְּרָקִים
מְאֻבָּנִים
כְּבָר לֹא בָּאִים חֶשְׁבּוֹן
עִם מֵיתְרֵי הַצְּלִיל הַנִּרְעָדִים
בָּאֲוִיר הַנָּגוֹז בִּשְׁתִיקָתוֹ.
 
11.8.16

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של לאה הרפז בא חשבון עם בגידת הגוף באדם המזקין, הגוף בוגד באדם והאדם לא יכול להילחם בו. הניגוד הבולט בין העבר שבשורה השנייה של השיר (היה דבור) לעתיד שבשורה השלישית (יבוא הגוף) בתוספת שם השיר בעתיד – ולכשייגזר הדין – מעצים את תחושת חוסר האונים של האדם: עוד לפני שהדברים היו ברורים ומסודרים הגוף יתחשבן עם בורא העולם, כלומר בגידת הגוף בלתי נמנעת וצפויה מראש.

20 תגובות

  • נילי אמיר-סגל

    הגוף לא יכול לבוא חשבון עם בוראו… הבגידה כה חזקה ומוצאת בטוי כה עז בשיר זה.
    המלים עדיין יכולות לבוא חשבון ולבטא את כאב הבגידה הזו.

    תודה לך לאה.

  • ארלט

    יבוא הגוף חשבון לא עם בוראו". קורה בגוף תהליך הפוך לבריאה, תהליך של כלייה. והוא אפוף בשתיקה רבתי של הבורא. תיאור נוקב, תיאור של אמת החלה על כל הברואים. תודה למשוררת לאה ולאתר.

  • לאה נרפז

    לענת קוריאל, לרונית ליברמנץ' ולכל הצוות של ליריקה וכמובן גם ליאיר בן חור על הניקוד.

  • לאה נרפז

    נילי אמיר-סגל, התודה היא לך שבאת לקרוא את שירי. זה לא פשוט לקרוא על הבוקר את הצפוי לכל מי ששורד את מאבקי החיים, והנה מתברר לך שעכשיו צריך להתחיל את המאבק עם הגוף. תודה לך נילי. זה לא מובן מאיליו

  • לאה נרפז

    תודה לך ארלט על התגובה המעשירה שלך, אני חייבת רק להעיר הערה קטנה, אכן הגוף, בינתיים בניגוד לבריאה, הגוף חווה תהליך כליה אבל היות ובעיני תהליך הבריאה עדיין לא הסתיים, אין לנו מידע איזה תהליך כליון יהיה לעולם, מתי הוא יקרה ואם בכלל. תודה לך ארלט.

  • לאה נרפז

    רונית ליברמנש ורדי, אני פשוט תרגמתי את שמך מגרמנית והכוונה שם היא "אדם אהוב" ובעברית אני מבינה שזה תרגום מהכתיב האנגלי או האמריקאי. בכל מקרה תודה לך גם.

  • לאה נרפז

    ראשית, דוד אדלר תודה שבאת לקרוא את השיר שלי. שמחתי שמצאת את השיר שלי כן. כנות בכתיבה בעיני זו מחמאה. לגבי ה"ארמזים מסקרנים מהמקורות", דוד, אלה המקורות שלנו ומבחינתי כאדם כותב, מי שאינו מכיר את מכמני השפה לעומק, אז הוא אינו יודע את שפת אמו, לפני שהוא מתחיל לכתוב שירה, מאוד כדאי שילמד את כל הרבדים של השפה שלו. אני אמנם לא ילידת הארץ, והייתי צריכה לצרף בגיל תשע את השפה החדשה לארבע שכבר ידעתי, ועשיתי את זה ברצינות, בעיקר בלימודי התנ"ך, לשמחתו של המורה לתנ"ך שלו, שהיה גם מנהל בית הספר. מקוה שהסקרנות שלך באה על סיפוקה. תודה דוד.

  • אירית שושני

    ואולי.. ככל שהולך הגוף ומתדלדל ונפרם, מטהרת הנשמה ומתייפה עד שהיא מוכנה לדלג ככלה טרייה
    אל המסתורין והסוד

  • לאה נרפז

    אירית שושני יקרה לי. הכל יכול להיות ויכול להיות שקורים גם נסים והנשמה מתייפה, אבל… היות ולא פגשתי עדיין נשמה במנותק מגופה, שהתפורר כבר, האפשרות של "אולי" לא מנחמת אותי אני רגילה שגופי ונשמתי צועדים יד ביד והגוף מזין את הנשמה והנשמה את הגוף וזה מה שאני מכירה. הסבים והסבתות שלי, שמעולם לא הכרתי, לא נשמתצם הייתה יוצרת אתי קשר, הייתי מספרת על כך, אך לצערי לא פגשתי עדיין נשמה לא של הסבים והסבתות שלי. מה שכן פגשתי זה הרבה אנשים המהלכים עם גופם המפואר כשהוא חסר נשמה כלל. זה פגשתי, והרבה. אין לי כוונה להרוס לך אמונה או תקוו. אני מדברת רק על עצמי. תודה לך אירית יקרה. שמחה שקראת את השיר שלי. שבוע טוב לך.

  • תמרה אור סלילת

    שיר לא פשוט לקריאה, במיוחד כשאני חווה את הורי עוברים את השלב הזה, של בגידת הגוף, ומן הסתם מהרהרת ביום שזה יגיע גם אלי… השיר כשלעצמו מצויין.

  • לאה נרפז

    תמרה אור. השיר אכן לא פשוט לקריאה והוא היה קשה מאוד לכתיבה. אבל למרות הקושי, השתדלתי
    לסיים אותו ולא להפוך אותו לפורנוגרפיה של בגידת הגוף. זו הדרך הכי קלה "לצאת מזה" אז אם צריך
    "לצאת מזה" עדיף לא לכתוב זאת. שמחה לתגובה האמתית שלך שאינה מחניפה אלא אמתית. לעתים
    רחוקות מאוד אני נתקלת כאן בתגובות אמתיות ועל כך אני מודה לך. ערב נעים.

  • איתן .

    השיר החזיר אותי לקהלת פרק י"ב , פרק המסיים את הספר – "וזכור את בוראך….עד אשר יבואו ימי הרעה…..ביום שיזועו שומרי הבית..ובטלו הטוחנות…וחשכו הרואות בארובות…." .

    את השיר של לאה הייתי מוסיף כפרק י"ג לקהלת.

  • לאה נרפז

    איתן, מחמאה גדולה מזו, שיצרפו אותי ואת שירי לקנון הכי חשוב בספרות שלנו. ואו כמה ריגשת אותי איתן.
    תודה לך ולילה טוב.

  • לאה נרפז

    איתן, מחמאה גדולה מזו, שיצרפו אותי ואת שירי לקנון הכי חשוב בספרות שלנו. ואו כמה ריגשת אותי איתן.
    תודה לך ולילה טוב.

  • מוטי

    הטלומרים הם אלו שנפרמים,אבל מרבית בני האדם לא ממש יודעים על הטלומרים ואף אינם יודעים שיכולה להיות להם השפעה על התהליך באמצעות מודעות.אבל לא זה העניין.העניין הוא אחר.

    השיר מתאר בעוצמה מצב דברים מסוים,שלפחות עבור הדמות בשיר הוא מצב אמיתי לחלוטין מבחינת התפיסה הסובייקטיבית.זהו מצב שמשקף את החיים של כולנו במידה זו או אחרת ולכל אחד ואחת מאיתנו יש ניסיון בסבל הזה,כאותו ניסיון שהיה לבודהא כאשר יצא לראשונה מהארמון שלו לראות את העולם(הארמון שווה ערך לדעתי לגן העדן בסיפור המקראי)

    יחד עם זאת,יש גם פרספקטיבה או פרספקטיבות אחרות לראות את הדברים.

    נראה שיש בשיר הפרדה בין הגוף לבין "הנפש"(שכאן,כאני העד והסובל,העד להתפוררות הבלתי נמנעת,עברה רדוקציה לקיום "כמוח").כלומר חומר מול "רוח".ההפרדה כבר "הוכחה" כלא מדויקת ומקורה באשליה של קיום האני בתוך "מכונת הגוף",כאני בלתי משתנה,בעוד הגוף עצמו הולך ומתפורר,הולך ומתפרק.

    אותו אני,שקיים(ומתפתח בשלבים שונים) רק לצורך העניין של הקיום בעולם ופעולה בתוכו,משתנה ללא הפסק(וגם נוצר ללא הפסק מחדש) ואינו יכול שלא להשתנות או להיווצר מחדש כדבר הווה תמידית באינטראקציה עם סביבתו "החיצונית".עיקר הסבל נובע כאן מתוך ההנחה שהוא עצמו אינו משתנה,אבל כלי הקיבול שלו,הנפרד ממנו וקשור וקרוס בו בעת ובעונה אחת, משתנה.האני הזה,המיינד הזה ,משתנה,גם משום שכלי הקיבול החומרי שלו,המצע שלו,התשתית שלו,דהיינו אותו מוח ומערכת העצבים שעליהם מצביע השיר,גם הם משתנים במידה לא מועטה לאורך חיי אדם.

    אפשר לומר גם,מרבית האנשים חיים חיי ניוון פיזיולוגי מתמיד,אינם דואגים לגוף שלהם,אינם מכבדים אותו,אינם מניעים אותו כפי שצריך,אינם מעניקים לו את התזונה ההולמת ביותר ואו אז נדרשים בסופו של דבר לשלם את המחיר.הגוף,כיצירה של הטבע,הרי הוא דבר מושלם ומדהים מכל בחינה שהיא ובכל גיל!כשאני מדבר על אנשים,אני כמובן מדבר על המיינד של האנשים,שרואה בטיפול בגוף כאיזשהו נטל שלא מצדיק את עצמו,משום שיש איזושהי תחושה שהגוף ידאג לעצמו(בייחוד שצעירים)יש משהו מזה המהדהד בדברי חזל "אבנים שישבנו עליהן בילדותנו,עשו עימנו מלחמה בזקנותנו".

    לא מזמן ראיתי סרטון על אדם מעל גיל שמונים שסיים מרתון בפחות מארבע שעות.הוא רץ מאז סוף שנות הארבעים שלו.הוא לא נראה לי כלל וכלל מדוכדך או עסוק בדימוי הגוף של עצמו,שאכן,לא נראה ממש צעיר או רענן.הוא חייך וצחק ונראה מלא חיוניות למרות הכל.כנראה שמשהו הוא עשה נכון וזה לא רק גנים.קשיש אחר נכנס לחדר כושר בגיל תשעים ובגיל תשעים וארבע מסת השריר והעצם שלו רק עלתה והוא נראה נינוח ומחויך ומלא רעננות(גם איזון וגם יציבות:).הסבל אינו הכרחי אם כן בכל המקרים.הוא תוצר של "זילזול" בגוף הנובעת מתחושת הדואליות המשלה.או חיבור מוגזם לגוף ועודף הזדהות עימו או ניתוק מהגוף ומתחושתיו.עודף באינטלקטואליזציה של הקיום.שתי האפשרויות מובילות למצבים קיצוניים הקשורים בדימוי עצמי ובחוסר יכולה עשיה או בניתוק מחווית העולם השלמה.

    מודעות יכולה אולי להיות קיימת ללא הגוף,משום שגם הגוף כהפרדה אינו אלא אשליה מבחינות מסוימות,אבל האני,אותו דבר המזוהה לעיתים עם הנפש,אין לו קיום ללא הגוף,הגוף אינו דבר מה שונה ממנו ועל כן היחס של האני לאותו גוף קובע בסופו של דבר את התוצאה הסופית,בבחינת אשר יגורתי-בא לי.הפחד של האני מהתפוררות הגוף הוא הפחד של האני להכיר באי קיומו ובהתפוררות הבלתי נמנעת שלו עצמו.זאת האמת,או לפחות מה שמצביע אל האמת.מכאן שאיפותיו של אותו אני אל "הנצח",להנציח את עצמו או את הקרובים לו.אבל הנצח הזה אינו הנצח האמיתי.זהו נצח משקר ומוליך שולל.

    אותו גזר דין שמדובר עליו בשיר הוא הגירוש המיתולוגי מגן עדן.יש לציין,בהקשר המיתולוגי,שבסיפור הבריאה,האלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו,כלומר העניק לו את המודעות שלו עצמו,אבל בהעניקו לו את גופו,על מנת שיוכל לחוות ולהרגיש את העולם כנפרד,הבדיל אותו מצלמו ומדמותו.כיוון שהייתה כבר הפרדה אחת,של האדם מאלוהים(המודעות השלמה) והאדם מהאישה(הזכרי,הנקבי),שנבראה מצלעו,השלב הבא הבלתי נמנע היה ההיפרדות מתחושת "הכל לנצח" שבאה לידי ביטוי בסיפור גן עדן.האדם ישוב אל האדמה שממנה לוקח ואין כאן אמנם נחמה לאותו אני הירא זאת,אבל החומר עצמו,הצלם והדמות,הוא נצחי ואינו משתנה.כולנו מורכבים מאותם חלקיקים קטנים,שכבר היו במפץ הגדול.מהבחינה הזאת,אנו אכן כולנו נצחיים ואימוץ מלא של הגישה הזאת מוביל לתחושת ההארה,אותו non duality שחסרונו מורגש בתיאורי השיר.לא יודע אם יכולה להיות נחמה לאני הזה שכולנו מכירים אותו(ככל הנראה הוא לעולם לא יהיה מרוצה מדבר),אבל גדולי האנושות הוכיחו שיכולה להיות דרך,כלומר אפשרות אחרת לחוות את הקיום.כדאי תמיד להישאר פתוח לאפשרות הזאת,בכל גיל,בכל עת ובכל זמן תחת השמש.(אפרופו קוהלת,מסקנתו בסוף הספר כיוונה בדיוק לחוויה הזאת או קרובה לה: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר. יג סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע.")

  • מוטי

    בכל מקרה,יש הרבה ביטויי "חשבון" בשיר,שכמובן מגיעים מהמקורות "והמה ביקשו חשבונות רבים" וחשבונות אלו הם ביטוי מתמיד למצב הסבל שחווים באופן בלתי נמנע כאשר חיים את ההפרדה הזאת באופן יומיומי ולאורך חיים שלמים.בסופו של דבר,האדם מסיים את תפקידו בעולם הזה,ולעיתים הוא גם חש שהמשוואה שלו אינה מאוזנת והוא מסרב להרפות או לעזוב,גם מהגוף וגם מהעולם,שאינו אלא הרחבה של הגוף,אבל אותו דבר נראה גם אצל אנשים שאי אפשר להאשים אותם בכך שלא היו "מאוזנים"ראיתי תמונות מסוימות של שמעון פרס בערוב ימיו.הוא השתדל לחייך,אבל משהו בפנים כבר היה כבוי למדי,עייף..אף אדם אינו יכול להמשיך לנצח על תקן השפן של אנרגייזר.האנרגיה אינה מגיעה מהבטריה היחסית,(זאת נגמרת)אלא מהבטריה הכללית,,היקום,שהוא המקור של הכל.גם מרתון לא יעזור כאן וודאי שלא חדר כושר(למוח וגוף:)בסופו של דבר אין ברירה אלא להחזיר את הציוד ולהזדכות.וכדאי לצאת זכאי או אפילו צדיק הדבר היחיד שכדאי לעשות הוא להצדיק זאת עוד בחיינו.עשינו מה שיכולנו,גם זה טוב,עכשיו יבוא דור חדש ורענן אחרינו וימשיך עוד ועוד וכך עד קץ הדורות כולן.ועוד יש כאלו שמדברים על עידנים של היקום עצמו,שגם הוא גוף ויש כאלו על מספר יקומים ומי יודע או מי בכלל יכול לדעת?:)

  • לאה נרפז

    מוטי, איזו תגובה נפלאה! גם תגובה לשיר, גם תובנות לחיי הדוברת שבשיר וגן יעוץ. ואם זה לא די לדוברת יש בתגובה הזו אפילו נחמה שהדורות הבאים ימשיכו את דרכה אבל משופרת מכיון שהם יבואו עם כוחות מחודשים. תודה לך מוטי, אל לא היית קיים בפייסבוק, הייתי ממציאה אותך. תודה ענקית על התגובה המעשירה שלך.

השאר תגובה