שירה

שיר / ריקי כהן

שיר / ריקי כהן

"אחר כך הכול יעבור ותהיה גביש טהור" דליה רביקוביץ

הַדַּף הוּא סִרְפָּד
הָאֶצְבָּעוֹת נִבְעָרוֹת
הֶחָלָל הַפְּנִימִי נִבְזַז
אוֹר וְחַשְׁמַל בַּמְּעָרוֹת.
 
רְאִי,
אִם הַקִּירוֹת מִתְגַּבְּהִים
אֲנִי צוֹלֶלֶת
רְאִי, הַקַּרְקָעִית נִפְעֶרֶת.
דָּגִים נִסְתָּרִים
פּוֹצִים בֶּטֶן מְפֹאֶרֶת
צִפֳּרֵי חֲלוֹם
יָנִיסוּ אֶת עוֹפוֹת הַיּוֹם־יוֹם.
 
הַקְשִׁיבִי,
קוֹלוֹת זָרִים מְמַלְּאִים אֶת הַתֶּדֶר.
שְׁדָרִים נִמְסָרִים אֶל הַחֶדֶר
מִישֶׁהִי מִתְפַּעְנַחַת
מִקָּצֶה אֶל קָצֶה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה הארספואטי של ריקי כהן מתייחס לשאלה מה מתרחש בנפש בעת כתיבת שיר? תוך אזכור השיר הידוע של דליה רביקוביץ "אתה בוודאי זוכר". כמו אצל רביקוביץ שכתבה: "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר", גם השיר הנוכחי מדבר על צלילה למעמקים כשהקרקעית נפערת. בסופו של התהליך מתגלה אמת שלא הייתה ידועה קודם לכן.

7 תגובות

  • גיא פרל

    תאור נפלא של כתיבה ממעמקי הלא מודע. הנפש לא רק מהופכת, היא גם מתפענחת

  • לילך גליל

    יפה 🙂 מלבד רביקוביץ הבהב לי לרגע גם "שיעור אלף" של חזי לסקלי עם החשמל והאש שאוחזת בשולחן הכתיבה… ואפילו "הדף הוא מישור" (מול "הדף הוא סרפד") של ליאור שטרנברג – שניהם שירים ארספואטיים.

  • Riky Cohen

    תודה רבה לילך, אלך לחפש את השירים של חזי לסקלי וליאור, לא מזהה אבל אולי קראתי ושכחתי.

  • מוטי

    נו,לעולם הפנימי חוקיות משלו.והחוקים של העולם הפנימי,היצירתי, הם,שאין חוקים ולכן יש חלל פנימי,
    שההרגשה היא שהוא "נבזז".די דומה לתחושה של מי שכפאו "שד" .והוא מחויב לנוע בכיוון מסוים בשעה שהוא אוחז "בעט" וכותב…ההשראה או הנבואה מתוארת פעמים רבות באופן הזה בדיוק,כדבר מה שאין עליו שליטה והוא בא בלי לדפוק לפני כן בדלת ובלי לדפוק חשבון לאקולוגיה או מאזנים פנימיים כאלו או אחרים.ההשראה היא זו הבוזזת את החלל הפנימי באמצעות האצבעות הנבערות(כמו ברק עם התפצלויות רבות) ועושה בו כבשלה.

    מתי בוזזים דבר מה?בשעת מלחמה או מהפיכה או התפרעויות המוניות,
    בשעה של אובדן סדר ועשתונות.זה מצב אפשרי בהחלט כאשר טריליוני קישורים בין הנוירונים פועלים בו זמנית
    במרחב הרוחבי והאופקי של המוח וכאשר ההמיספירה שאוהבת מאוד סדר וליניאריות קצת מרפה(או מרפה לחלוטין:).
    מי יכול לצפות מה יצא מכל זה בכלל?זה האורות וזה החשמל.לפעמים הם צפויים ואנו יודעים מה אפשר לעשות איתם וכיצד לתעל אותם לאפיקים סדורים ולעיתים הם כמו ברק.הוא יכול להכות פעמים באותו העץ וגם באותו אדם,אבל לא יודעים באיזה עץ ובאיזה אדם ומתי זה יקרה.

    בסופו של דבר הסדר חוזר על כנו באמצעות מאבק נמשך ומכנים אותו בשם שיר…ודליה רביקוביץ,במוטו המובא מכנה זאת בשם גביש.זאת היא אנרגיה אצורה או שאריות אנרגיה שהומרו והתגבשו.:)

    אז השיר הנכתב על דף הוא אמנם ביטוי של החזרת הסדר או השלטת הסדר במהומה הפנימית חסרת הגבולות והחוקים,אבל הוא די דומה ללבה היוצאת מלוע של הר געש.במקרה הזה,סרפד.הבערה שלו,קטנה ככל שתהיה,היא עדיין בערה ולכן בתהליך היצירה עצמו אין שקט,אלא דריכות ותחושה של אצבעות נבערות(אלו האוחזות בכלי הכתיבה ועוסקות במלאה)אצבעות נבערות זה ביטוי מעניין כי המילה נבערות מחליפה כאן את המילה בוערות ויכולה לשמש גם במובן של "אי ידיעה" מה הן האצבעות(כמיטונימיה אפשרית למשורר)עושות באותו הרגע עצמו.

    יש פה קצת מהכל,הדגים עם הבטן המפוארת מזכירים את הדג של יונה,מוטיב חביב על משוררים.במקום לפצות פה ולדבר(דבר שהם אינם יכולים לעשותו)הם פוצים בטן.זה שינוי במשמעות הניב וריענון של הניב,שזה בין הדברים החשובים ביותר ששירה מאפשרת.(המילה ניב מוזכרת לכן פעמים כבר בבית הראשון של השיר במילים "נבערות" ו- "נבזז".)האורות והחשמל בשילוב עם הקולות והתדרים הממלאים את החדר מזכירים איזושהי חגיגיות של מעמד הר סיני "פרטי".הוא פרטי כי זאת "מישהי שמתפענחת מקצה אל קצה" משל עבר בה הברק.את האור רואים ראשון,הקול מגיע לאחר מכן וזה גם הסדר החושי בשיר.

השאר תגובה