קצרים שלושה / זיוה גל

קצרים שלושה / זיוה גל

1.
 
הַנֶּפֶשׁ מְסָרֶבֶת לְהַכִּיר בְּכָל מְרִידָה
שֶׁל הַגּוּף.
 
וְאִם אֲנִי בְּנוּיָה מִגּוּף וְנֶפֶשׁ
 
אֲנִי בְּעַד הַנֶּפֶשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה.
 
 
2.
 
וְאָז הַגּוּף חָרַק, נִתָּן הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת
צְרִידוּת הַמַּשְׁרוֹקִית לָאוֹת, וּקְלִיק
 
הַמַּנְעוּל עַל דֶּלֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁמָּא
תִּפְרֹץ. "אַתָּה לֹא תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁאַתָּה
 
רוֹצֶה" אָמַרְתִּי לוֹ "גַּם אֲנִי גָּרָה פֹּה".
"וְלֹא רַק אֲנִי, וְלָכֵן אַתָּה תִּתְחַשֵּׁב".
 
3.
 
בַּיִת כָּזֶה לֹא צָרִיךְ קִירוֹת
 
הַבַּיִת הַזֶּה לֹא נוֹעָד לְמַשְׁקוֹפִים.
זְגוּגִית שְׁקוּפָה מְעַטֶּרֶת אוֹתוֹ
 
מִכָּל הַצְּדָדִים. זֶה רַק הַצְּרָצַר שֶׁרָץ
לָאֹרֶךְ, לַגֹּבַהּ לְנַקּוֹת, כְּדֵי שֶׁנִּרְאֶה
 
רָחוֹק. כְּדֵי שֶׁנָּעוּף מִבַּעַד תִּקְרָה
מֵעַל הַקִּרְיָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר העוסק ביחסי הגומלין בין הגוף והנפש. בשיר הדוברת פונה אל הגוף, כמו מנסה לשכנעו להבין את נפשה ולהתחשב בה. בחלק השלישי אפשר לזהות שאיפה להשתחרר מן הגוף הכובל ולהמריא.

18 תגובות “קצרים שלושה / זיוה גל

  1. זיוה גל

    שמחתי לקריאתך יורם סלבסט

    בעבורי, המילה "אתה" היא לשם הדגשה.
    אתה יודע, לחזרה יש תפקיד בשירה. באותה מידה שיש לתמצות ולמיקוד.
    יש עוד סיבות כמו מקצב, כמו שיווי משקל בנדנדה של משחק המילים.

    עם זאת, אני מודה מאוד להארה.
    אולי בטווח זמן אראה זאת כמוך.

    זיוה

  2. לאה הרפז

    אוהבת את שלושת הקצרים שלך, אם כל אחד בנפרד ואם שלושתם כיחידה אחת. יש קשר בין השירים אבל בהחלט כל שיר יכול לעמוד בפני עצמו. מנה שהכי אהבתי זה הנסיון לחנך את הגוף להתחשבות בדיירי הבית האחרים, העלה חיוך על פני והזכיר לי מעט את החינוך האימהי. מאוד מאוד לטעמי, כל השלושה וכל אחד לחוד. תודה זיוה.

  3. זיוה גל

    *מצאה חן בעיניי
    *את המילה

    ולא כפי שכתבתי בטעות בתגובתי מעלה, למוטי.

    עדיין חשוך. טרם דמדומים.
    קרני אור מחושמלות (ממנורה, מעין עתיקה, של איקאה על השולחן בחדר העבודה) חוגגות את שעתה של אשמורת אחרונה,
    רושמות במחוגה את תחומן.

  4. זיוה גל

    אנשים יקרים,
    ניצה נחמני, עודד לוי, רחל בכר, ורד זינגר, יובל

    שמחה לחיבור שלכם לשיר בדרך זו או אחרת: באופן שלם כמסכת או בדילוג מצליל לצליל
    באופן פילוסופי ו/או אונומטופאי עד מצלול. חיבור אל נפש כמנגנון, אל 'אני' כחומר אוניברסלי.
    ומה אבקש לי יותר מכך?

    תודה מקרב לב למערכת הקשובה והרגישה לשירה.
    לעורכות- לענת קוריאל, לרונית ליברמנש. ליאיר בן חור,
    התברכנו בכן/בך!

    בהערכה, זיוה

  5. זיוה גל

    שלום רב מוטי,

    נהניתי לקרוא מבעד עיניך את השיר.

    הערה טכנית: "צרצר" גם אם הוא מופיע אצל ביאליק, ונניח שהוא ארמז (שלא על דעת המשורר/ת) עדיין הוא לא חייב להופיע באותה משמעות. עדיין הוא לא חייב להתייחס לשירו של ביאליק בצורה כלשהי אם מנוגדת, בצורה מדגישה (מה שאתה הצעת)
    או כמשמעות נלווית ומעבה. אך כך ראית, אתה הקורא ואני מכבדת:)

    מנקודת ראותי שירי, איננו ארספואטי.

    מצא חן בעיניי קריאתך כאן (ציטטתי והשמטתי את הצילה "בכוונה") –
    "לא ממש ברור בשיר, מיהו כאן המורד, הנפש היא זאת המורדת בגוף ומסרבת באמצעות שירתה להסכים לכוח הגרביטציה שהוא כופה עליה (עפר אתה ואל עפר תשוב)או שמא זה הגוף,הכולא את הנפש ומורד בה"

    לגבי היחסים ההדדיים והמנוגדים מעין מעשה התעלסות אבסורדי שכל אחד מושך לכיוון אם פתוח/אם סגור למי מהם, אם מַעְלָהּ או מַטָּהּ (לאו דווקא "עפר אתה ואל עפר תשוב")

    תודות רבות,
    זיוה

    1. מוטי

      שלום זיוה,

      ההתייחסות דווקא לצרצר של ביאליק הייתה קצת הומוריסטית.למיטב זכרוני,באחד מכובעייך את גם(או היית)מורה לספרות ואני באחד מכובעי הייתי פעם תלמיד במגמה ספרותית(לפני עידנים:)כבודו של ביאליק במקומו מונח,אבל השירה לא התחילה איתו כמובן וכל משורר הוא עולם לעצמו(אם כי גם עולם בזיקה מתמדת לעולמות אחרים).
      אני בהחלט מודע לעניין, שלא כל צרצר בכל שיר קשור למה שהוא מסמל בשיר של ביאליק,יחד עם זאת,המשמעות של צרצר כמשהו שמשורר את "הסבל"(לא דלות)האנושי דווקא התאימה לי בהקשר של השיר כאן.

      השיר אינו בהכרח ארספואטי(או רק ארספואטי),בכל מקרה,ההתמקדות אינה בזה,אלא יותר בתהליך שעובר על האדם כאדם לאורך החיים ובדרך שבה האדם מסתגל(או לא ממש מצליח להסתגל)למה שעובר עליו.
      אפשר כמובן לראות את הדברים אחרת.כל שיר אפשר לראות דרך לא מעט פילטרים או דרכי התבוננות.למשל,אפשר ללכת לכיוון
      אחר של פרשנות כגון "האדם המורד"….מרידה יש לה כל מיני קונוטוציות כאלו או אחרות.אבל לא ארחיב,כי כרגע אין צורך בזה.

      תודה לך על השיר.

  6. מוטי

    הצרצר של ביאליק עדיין בחיים?!.טוב לשמוע! 🙂

    פורסם בבמה הזאת לא מזמן שיר אחר ,שדן בפגעי הגוף המזדקן ובדרך שבה
    נפש האדם מתעצבת תוך כדי שיח גומלין עמוק עם תחושת הגוף הבוגד.המחזור הזה הוא ווריאציה נוספת
    שעוסקת בנושא באופן שונה במקצת.

    כל עוד הגוף משרת את "הנפש",אין הנפש שמה לב לגוף,אולם מיום שהגוף מתחיל "למרוד",
    הנפ]ש רואה שהיא אינה רק נפש אלא גם גוף וכי לא ניתן להפריד את "הגוף" מ-"הנפש",אפילו שהנפש הייתה רוצה
    זאת:ככה זה,כאשר דבר מה לא משרת אותנו עוד כפי שהיינו רוצים,כשהוא קצת "מתקלקל",אז אנו מגיעים למסקנה שאנו בכלל לא צריכים אותו.לפעמים אנחנו זורקים אותו בשביל דבר מה אחר,חדש.אבל לאן אפשר לזרוק את הגוף הזקן?אי אפשר.
    למקום שהגוף הולך אליו,הנפש הולכת גם,כמו תאומים סיאמים ללא כל החרגה.

    בֵּית כָּזֶה לֹא צָרִיךְ קִירוֹת

    הַבַּיִת הַזֶּה לֹא נוֹעַד לְמַשְׁקוֹפִים.
    זְגוּגִית שְׁקוּפָה מְעַטֶּרֶת אוֹתוֹ

    מִכָּל הַצְּדָדִים

    לא ממש ברור בשיר,בכוונה, מיהו כאן המורד,הנפש היא זאת המורדת בגוף ומסרבת באמצעות שירתה להסכים
    לכוח הגרביטציה שהוא כופה עליה(עפר אתה ואל עפר תשוב)או שמא זה הגוף,הכולא את הנפש ומורד בה
    לאחר שנים רבות שהיה בשימושה לתענוגותיה.היו תקופות שהנפש המרתה בחוזקה את רצונו של הגוף.היו גם תקופות שהם שיתפו,מן הסתם פעולה,מבלי דעת.עכשיו הגלגל מתהפך
    ומתחילה תקופת הסתגלות(קשה לעיתים) שנמשכת עד יום אחרון.יש תחושה של נפש ויש גוף ויש להם כנראה מצבים שונים ואינטראקציות הדדיות.לפעמים הגוף משפיע על הנפש ולעיתים הנפש משפיעה על הגוף.

    ומה פשר כל החריקות בשיר?דבר ידוע הוא שלא שמים לב למשהו עד שהוא מתחיל לחרוק וצליל החריקה של הגוף המנסה לכלוא את הנפש מאחורי סורגי הההזדקנות מועמד כאן כניגוד לצרצר השירה.גם השירה חורקת,אבל יש לה האפשרות גם לעוף ולכן השירה הופכת להיות הנפש,הדרך שבה הנפש חיה את תקוותה לשיחרור.

    זאת לא תקווה שתתממש ממש,אבל,איך אומרים,זה מה שיש וזה לא חדש.אין חדש תחת השמש,עד שהשירה הופכת אותו לכזה וכשהוא הופך להיות חדש ולו לרגע,זה בהחלט סוג של המראה,שיחרור…אבל לא לאורך זמן.דווקא המתח הקפיצי המושך את הנפש הוא זה המאפשר גם את המראתה לאחר מכן.מכנים זאת סבל ויש לו כל מיני סיבות ולפעמים חלקן סיבות מיותרות(אבל זה כבר סיפור אחר(או שלא:)

  7. יובל

    אכן יפה וצלול, והשלושה הופכים את האני לחומר אוניברסלי, בקווים נקיים.

    הערת הגהה זעירה: הבית, מילה ראשונה בשיר השלישי, נוקד בטעות, כך נראה לי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *