שירה

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

10:11 בַּבֹּקֶר/ חֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּמִרְפְּאוֹת חוּץ/ מֶרַכַּז בְּרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ/ (50 מֶטֶר בְּקַו אֲוִירִי מִפֹּה: בֵּית מְשֻׁגָּעִים, מַחְלָקוֹת סְגוּרוֹת, קְשִׁירוֹת, מַכּוֹת, גְּנֵבוֹת, מַכּוֹת חַשְׁמַל, אִשְׁפּוּזִים כְּפוּיִים)/ אֲנִי מַמְתִּין לַתּוֹר שֶׁלִּי אֵצֶל דּוֹקְטוֹר X/ לְיָדִי יוֹשֵׁב גֶּבֶר זָקֵן וְעָצוּב/ עִם פֶּצַע בַּנְּחִיר, כַּנִּרְאֶה מִזּוֹנְדָּה/ וְתַחְבּוֹשׁוֹת עַל פִּרְקֵי יָדָיו/ מוּלִי יוֹשְׁבוֹת אִמָּא וּבַת מְאֻשְׁפֶּזֶת/ מְחַכּוֹת לְוַעֲדָה רְפוּאִית/ וַעֲלֵיהֶן מֻפְקָד שׁוֹמֵר קָשׁוּחַ.
 
עַל הַקִּיר מִרְקַע טֶלֶוִיזְיָה שָׁטוּחַ/ מְשַׁדֵּר תָּכְנִית בֹּקֶר מְאֻחֶרֶת/ וַאֲנִי מְזַהֶה שָׁם אוֹתוֹ/ "הָאַלְתֵּרְמָן שֶׁל דּוֹרֵנוּ", רוֹעִי חָסָן,/ יוֹשֵׁב מְסֹרָק, מְסֻדָּר וּמְאֻפָּר, חָנוּט בְּבִגְדֵי מְעַצְּבִים/ הֵם מַתְחִילִים לְדַבֵּר שָׁם עַל "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ קְרִי אָפְנָה שֶׁל סֶלֶבְּרִיטָאִיּוֹת אָמֶרִיקָנִיּוֹת וְיִשְׂרְאֵלִיּוֹת/ שֶׁבְּחֵרוּף נֶפֶשׁ שָׂמוּ פַּס עַל אֵיזֶשֶׁהוּ מוֹדֶל יֹפִי/ וְהִתְחִילוּ לָלֶכֶת בְּתִסְרוֹקוֹת שֶׁל שֵׂעָר אָרֹךְ וּמְתֻלָתָּל.
 
מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת עַכְשָׁו/ בֵּין אֻלְפַּן הַטֶּלֶוִיזְיָה הַנִּנּוֹחַ/ לְבֵין הַמְּצִיאוּת שֶׁל חֲדַר הַהַמְתָּנָה הַזֶּה/ פַּעַם הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמוֹת אוֹ עוֹשִׂים מַהְפֵּכוֹת עַל אִידֵאָלִים וְעֶקְרוֹנוֹת/ הַיּוֹם – "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת כָּעֵת בֵּינִי/ לְבֵין רוֹעִי חָסַן שֶׁבָּאֻלְפָּן/ בֵּינִי וּלְבֵין "פֶסְטִיבָל הַשִּׁירָה שֶׁל סָמִי שָׁלוֹם שִׁטְרִית" בְּאַשְׁדּוֹד/ אֲנִי עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וְנוֹשֵׁם עָמֹק כְּדֵי לְהֵרָגַע/ נִגָּשׁ לַמַּזְכִּירָה/ וּמְבַקֵּשׁ בְּנִימוּס לְהַחֲלִיף תַּחֲנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר מחאה נוקב וקשה על החיים בימינו. כל בית בו מוקדש להיבט אחר של מחאה. ככול שמתקדמים בקריאה המחאה נעשית ברורה יותר, ונוקבת הרבה יותר. הבית הראשון לוקח אותנו למרכז לבריאות הנפש ובין השורות נרמזת מחאה שקטה על המתרחש בין כותלי המרכז.
הבית השני מחזיר אותנו למציאות של האנשים "השפויים", אלה שצופים בטלוויזיה – ותוך כדי כך מבטא מחאה גלויה מעט יותר נגד ידוענים וסממני אָפנה מודרניים.
הבית השלישי והאחרון הוא הבית הנוקב ביותר, ומובעת בו מחאה גלויה ומתפרצת נגד קבוצה מסוימת באוכלוסייה ונגד מלחמות מודרניות נטולות עקרונות ואידאלים.
העולם המתואר בשיר הוא עולם משוגע ש"ירד מהפסים" ונראֶה מנקודת מבטו של אדם מתמודד נפש.

13 תגובות

  • אבינעם מן

    "גבר זקן ועצוב … עם תחבושות על פרקי ידיו". כנראה ניסה להתאבד, והפצע בנחיר, מזונדה, מצביע על כך שהיה מאושפז (בבית חולים רגיל, לא לחולי נפש), ועכשיו כאן, במרכז לבריאות הנפש (גם השם הוא אירוני, לכאן מגיעים החולים, לא הבריאים), צריכים להחליט האם לאשפזו או לשלחו לביתו. וכן לגבי הבת המאושפזת, יש לקבל החלטה דומה, ועליה מופקד שומר, חוששים שתברח. ולעומתם, בבית השני, המשורר המדבר על מרד ומהפכה, אך הוא חנוט בחליפת מעצבים, ולשינוי תסרוקות קוראים 'חרוף נפש'. ולבסוף, מה הדובר עושה כנגד כל זה? מבקש להחליף תחנה – זה לא ישנה לא את המציאות במרכז בריאות הנפש ולא את זו שמחוצה לו, אבל אולי יתרום לשלוותו של הדובר, שלא ייאלץ לצפות בניגודים. זה כל מה שביכולתו לעשות. האמנם?

  • דוד אדלר

    "עולם משוגע" הטומן בחובו ניגודים העולים על כל דימיון – ורונן מציג אחד מאותם ניגודים מנקודת מבט, אישית, מקורית וכנה. מקוריות זו מצדיקה, במקרה מיוחד זה, התייחסות והתמקדות בתוכן הטקסט.

  • עודד ניב (נימקובסקי)

    נהדר רונן. קודר אבל נכון ואמתי. סטירת לחי מצלצלת שאולי תעיר אותנו.

    פני הדור/ עודד ניב (נימקובסקי)

    תספורת כרבולת
    עגילים באף ובאוזן
    פה גדול וקעקועים
    שמים על סמים
    אהבה חד-גונית מועדפת
    וגם הטרדות לפעמים עם העוזרת.
    הכול באפליקציות.
    פני הדור כפני האייפון.

  • דבורה כהן

    שיר שמעביר לקורא עולם שלם של אמירות, תובנות ורגשות. זו גדולתה של שירה כענף בתוך הספרות – היכולת להעביר כל כך הרבה בטקסט קצר, על ידי בחירה מדויקת של מילים, באמצעות אירוניה, ניגודים, מטפורות, דימויים וכו׳. את השיר הזה צריך לקרוא יותר מפעם אחת כדי לספוג את כל מה שיש בו.

  • שיר

    הנורמלים הם כנראה אלה שממתינים במרפאה, שנואשו מהטרוף, חוסר ההגיון והשיגעון של העולם "בחוץ".
    ה"שיר" הזה נראה לי כמו התחלה של סיפור או אפילו ספר, שאשמח לקרוא.

  • יובל

    אכן שיר מעולה. לשאלת שיר בתגובה הקודמת: סיפורים בנושא מאת בלומברג קיימים בספר סיפוריו "הדחויים",
    וגם בספרי שיריו, אם מישהו רוצה לחפש.

    לדעתי המחאה העיקרית כאן היא של המציאות (הקשה) מול המסמנים הנוכלים שלה, בעידן בו השיח השתגע,
    בלע את המציאות, והמסמנים איבדו קשר למסומנים. כלומר – גם המחאה אינה יותר מאשר שיח,
    המשאיר את האדם הסובל (פליט בסירת גומי, "חולה נפש" נתון לחסדי רופאים סדיסטים,
    משורר אמתי בעולם של משוררים נוכלים) לבדו.

  • אביטל

    רונן אחד השירים הטובים שקראתי לאחרונה. ולצערי יצא לי להכיר לאחרונה חלק מהאנשים עליהם מדבר השיר. המון כאב מצונזר ולא מטופל. תודה. המשך לכתוב למעננו .

  • זיוה גל

    לנשום את השירה הזאת שלא חוששת להסתכל לאמת בעיניים, וגם יודעת היטב לבטא אותה.

    תודה.

השאר תגובה