* / רונית בכר־שחר

  •  
  •  
  •  
  •  

* / רונית בכר־שחר

בְּמִצְחִי נְטוּעָה צַלֶּקֶת לְבָנָה
הִתְבַּיְּתָה לָהּ בְּאֹפֶן נֶחְרָץ בְּקַו יָשָׁר
מִתַּחַת לְקַו הַשֵּׂעָר
בַּמָּקוֹם שֶׁעָלָיו נָחֲתָה הָאֶבֶן
יֶלֶד אֶחָד הִשְׁלִיךְ לְעֶבְרִי
אוּלַי כְּאוֹת חִזּוּר אוּלַי מִתּוֹךְ כַּעַס נוֹרָא
אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת מַה בְּדִיּוּק אֵרַע
כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי זוֹכֶרֶת וּמְבִינָה לָמָּה
הוּטְחוּ כָּל הַמַּכּוֹת הָאֲחֵרוֹת עָלַי
( צַלָּקוֹת חִוְּרוֹת עַל כַּפּוֹת יָדַי)
הָיָה זֶה רַק צֵרוּף מִקְרִים
אוּלַי זְמַן לֵדָתִי אוּלַי מַכַּת בְּכוֹרוֹת
בִּשְּׂרָה טוֹבָה אוֹ רָעָה
הַכֹּל בְּעֵינֵי הַמִּתְבּוֹנֵן
זֶה שֶׁמַּשְׁלִיךְ אֲבָנִים
וְזֶה שֶׁסּוֹפֵג אוֹתָן
לִפְעָמִים צַלָּקוֹת הֵן אוֹת קָלוֹן
יֵשׁ שֶׁהֵן עִטּוּר כָּבוֹד
הָעִקָּר לַעֲמֹד
בָּהֶן בִּגְבוּרָה
לְגַדֵּל שֵׂעָר מֵעֲלֵיהֶן אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת
שָׁרָשִׁים.

ניקוד: יאיר בן־חור

מה מרגישה ילדה שגופה סומן במִכְוות, במכות ובצלקות גופניות ונפשיות? הכותבת השכילה להמיר את הזעם והעלבון הגופני והנפשי, "אות הקלון" מרגע שהגיחה לאוויר העולם וסומנה כ"מכת בכורות" בפעולה: בכתיבה וביצירה. מרגע שעלה בידה לדובב את הגוף המוכה והמצולק, נבראה מציאות חדשה של כוח, של "עיטור כבוד" ו"גבורה".

7 thoughts on “* / רונית בכר־שחר

  1. רחל בכר

    ידוע הרי שבעור מצולק לעולם לא יצמחו שורשים, ולכן אני מוצאת שהשיר מעגלי, קיימת כמיהה לחזור לשורשים. לבדוק אם היה ניתן לחוות אחרת את אותם מצבים שהותירו צלקת.
    רוב הסיכויים שהכל יחזור על עצמו באותו אופן, אולי המשוררת למדה בבגרותה כיצד להתמודד עם אותן סיטואציות, אך מי ימנע מאותו ילד לחזור על אותה פעולה של השלכת האבן?

  2. איתן .

    כואב.
    המסע שעוברת המשורר כובש את הקורא במיוחד כשבסופו –
    "העקר לעמוד
    בהן בגבורה
    לגדל שער מעליהן
    או לכל הפחות\שרשים"

  3. שמעון רז

    קדקד שיער מתהלך באשמיו, עטור מצחך זהב שחור [כינוי לנפט ומקום הנחת התפילין] ונאמר שמואל א פרק יז
    פסוק מ"ט: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה. נראה שגלית הניח תפילין ושם מקור כוחו כשם שמקור כוחו של שמשון בגידול שערו פרא שהיה נזיר מבטן.

  4. יערה בן-דוד

    שיר יפה ואמיתי, צומח מחוויה פיזית וממריא ממנה להשתמעויות נוספות. קצת מזכיר את דליה רביקוביץ: "קווים של עשן ניטו במלוכסן / ואבא שלי היכה אותי".

  5. שרה מזרחי

    צלקת לא חייבת להותיר חותם רע, על אף ולמרות..
    היטבת לזכך הצלקות שלך ולקחתן גם למקום אחר.
    לא חייבת להיות הירואית..
    לא חייבת עיטור גבורה..
    הגבורה היא באופן ההגשה, בהשרדות וביכולת המופלאה שלך לכתוב על כך.
    יפה

  6. מוטי

    יפה.

    אהבתי את הדרך שבה היא עוברת מהזיכרון האישי המוצג בתחילת השיר לחוויה קולקטיבית אנושית של סבל
    והתעצבותה והתפתחותה של התודעה באמצעותו.השיר שם דגש על זכות הבחירה שיש לאדם להגיב למציאות לא פשוטה,לא מובנת,באופן כזה שיעמיק את חווית הקיום שלו ויתן לה משמעות על אף ולמרות הכל.

    מהמקום שבו אנו עומדים,הכל הוא,אכן,בעיני המתבונן,אבל החוויה האישית של המתבונן מתבררת כדבר מה שהוא תמיד מגלם אמת גדולה יותר,כוללת יותר.,מקיפה יותר.

    בסופו של דבר,הסבל הוא חלק משורשי הדברים ולולא היה הסבל,לולא היו הצלקות,לולא היה האדם חש את חוסר השלמות בקיומו,את תחושת הדחק וחוסר הנחת,הוא לעולם לא היה מבקש תשובות לשאלותיו ,משום שלא היו עולות לו שאלות וללא השאלות,הקיום היה ריק מתוכן ומשמעות.היה סטטי,חד ממדי,עומד במקום.אם היה מקום כזה כמו גן עדן,יש מצב שאף אחד מאיתנו לא היה מחזיק שם מעמד אפילו שעה.לכן,ככל הנראה אף אחד לא נשאר שם וחוזר לעולמנו לעמוד בכל הנפלאות והנוראות..:)

    יש תנועה קדימה של התפתחות וכל דבר מוצא משמעות במסגרת היותר גדולה של חיינו,שמשתנה כל הזמן יחד עם כל תכניה באופן בלתי צפוי ויצירתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *