אָז לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה אֲדֻמָּה וְנָסַעְתִּי אֶל הַזְּאֵב / רות אשור

אָז לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה אֲדֻמָּה וְנָסַעְתִּי אֶל הַזְּאֵב / רות אשור

הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת
בְּלִי חֻלְצָה
(כְּדַרְכָּם שֶׁל זְאֵבִים)
 
אִחַרְתְּ, אָמַר, אֲבָל
הָעוֹר שֶׁלָּךְ נָעִים כָּל כָּךְ הַיּוֹם
אֵיךְ זֶה שֶׁלֹּא לָבַשְׁתְּ
אָדֹם לִפְנֵי, חֲבָל. חִבֵּק
לָחַשׁ רָזִית קְצָת.
לָמָּה אַתָּה לֹא
עָדִין יוֹתֵר? אַל תַּגִּיד שֶׁאֵינְךָ
זוֹכֵר לַיְלָה אַחֵר, לֹא מִזְּמַן
קִעְקַעְתָּ עָלַי סִימָן
שִׁינַּיִם, גֶּלֶד שֶׁנִּרְקָב
מֵאֲחוֹרֵי הַצְּלָעוֹת. וּבְאַחַד הַיָּמִים
נִקַּבְתָּ בִּי חָלָל, לְלֹא
מִלִּים, מִתַּחַת לֶעָקֵב
וּבַשָּׁעוֹת כְּשֶׁהִתְעַכַּבְתָּ לַעֲנוֹת
בָּרְוָחִים שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלְּךָ.
 
אֲבָל הוּא רַק שָׁאַל
אֵיךְ זֶה שֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ
לֹא מְלַטְּפוֹת אוֹתִי עֲדַיִן.
אָז לִטַּפְתִּי
וְנִרְדַּמְתִּי
נִצְמֶדֶת לְגוּפוֹ, מוֹתִירָה יָדַי עַל
גַּבּוֹ, מַאֲמִינָה

ניקוד: יאיר בן־חור

הזאב המוכר לנו מסיפור הילדים "כיפה אדומה" מככב גם בשיר זה, אך פה, הוא השואל שאלות המקרבות אותו אל הטרף: "איך זה שהידיים שלך לא מלטפות אותי עדיין". טענותיה של הדמות הנשית ספק נאמרות בקול, ספק נותרות בנפש. הערפול הזה מבטא יחס אמביוולנטי ויוצר מתח.

10 תגובות “אָז לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה אֲדֻמָּה וְנָסַעְתִּי אֶל הַזְּאֵב / רות אשור

  1. לאה צבי

    שיר מאוד מיוחד ומאוד מורכב, אהבתי את השימוש מתוך כיפה אדומה, שיר יפה ומעורר הרבה שאלות, תודה

  2. רחל בכר

    המעבר מגוף שני לגוף שלישי מצביע אולי על הקונפליקט של הדוברת במערכת היחסים המורכבת . כשהיא כותבת עליו בגוף שני, עולה הביקורת והקשיים שבתוך הקשר ואילו כשהיא כותבת עליו בגוף שלישי עולה הרוך והצורך בהתקרבות הדדית ומכאן שאולי אין הוא יודע על הצלקות שהוא מותיר בה. יתכן שהפרשנות שלו שונה משלה,.אם היא זו המתגנדרת לכבודו. מתאימה את הבגד למפגש האולי מיני, היא זו העושה מאמץ ומגיעה עד אליו הרי שהיא זקוקה לו לסיפוק צרכיה
    קיים. דיסוננס מוחלט בתקשורת הבינאישית .אין הוא מבין אפילו איך זה שעדיין היא לא מלטפת אותו.

    "…לַעֲנוֹת
    בָּרְוָחִים שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת…"
    הזכיר לי את המונח הזמן נוזל בין האצבעות ואולי מדובר בשעון המתקתק וההתעמרות הרגשית שלו בחוסר הרצון להתמסד גם כשהוא יודע שיהיו לכך השלכות על הצורך שלה להרות.

    1. רות אשור

      תודה רבה רחל!
      קריאתך רגישה ומרגשת 🙂
      אהבתי מאוד את הרעיון של הזמן החומק בין האצבעות- מדויק ומתאים
      תודה!
      רות

  3. מוטי

    מה המניע של הדמות הנשית המתוארת בשיר?מדוע שאיזושהי אישה תרצה להיות במערכת יחסים עם גבר שהיא עצמה
    תופסת אותו בלא מודע שלה "כזאב",דהיינו כאדם שאינו יכול להשתנות,שמערכת היחסים איתו תסתיים,ככל הנראה, באופן שעלול להיות טרגי או במקרה "הטוב" יותר,רק בשברון לב?

    מדוע בכלל בני אדם עושים מה שהם עושים,כאשר הם יודעים בליבם וברוחם שהדבר אינו טוב להם?

    במקרה הנדון בשיר,הזאב יכול לייצג ,לצורך העניין, גם גבר בעל פוטנציאל לאלימות בלתי מרוסנת ופתאומית.אנו נתקלים בתוצאות של מערכות יחסים דומות כל הזמן,כפי שהן מתוארות בתקשורת.המקרה האחרון שעולה בזכרוני הוא זה של אילן בן עמי וגורלה הטרגי של דפנה בן ציון זכרונה לברכה.ישנן מערכות יחסים שהופכות להיות מלכודות קשות מאוד עבור שני הצדדים באותה מערכת.
    נדמה לי שהשיר מתאר פוטנציאל כזה,שבו עולם פנימי רב תשוקה,סוער ושברירי של הצד הנשי נמשך באופן בלתי נמנע לעולם אפל יותר,שהוא אינו יכול להתנגד לו,גם אם הוא הרסני עבורו,משום שהוא נתפס עבורו כדבר מסוים,משום שקיימת בדמות האמונה,שהיא יכולה לשלוט בעולם הזה ולשנות אותו ובכך לצבור עוצמה בעצמה,עוצמה שנעדרת ממנה,כמיהה קמאית אולי לדמות אב מגוננת,שמעולם לא הייתה.

    אישה מוכה ,שהיא גם אישה אוהבת נמצאת במלכודת נוראית.הזאב הוא גם מאוד עדין,יש לו שפת חלקלקות,שפה שהכוח שלה גורם לאותה אישה לתעות במשעולים אפלים מאוד.בתופת.מה שמחזיק את האישה במקום כזה היא האמונה,אבל האמונה במקרה הזה הופכת בשיר למשהו מאוד אירוני,בהתחשב בדברים הידועים לנו על אופים של זאבים.זאב יכול להיות בעור של כבש,כפי שטוען הביטוי,אבל הוא עדיין נשאר זאב.אמונה לא תעזור לשנות אותו,לכל היותר,תהפוך להיות סוג של עיוורון קטלני עבור המאמין.

    יש סימנים בלתי ניתנים לערעור לגבי אופיו של הזאב:הוא מקעקע סימן,הוא מנקב חלל,הוא ביקורתי,מצפה שהאישה תהיה שם עבורו כפי שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה.אובססיבי ורכושני.יש לו זכות בעלות על האישה ועל גופה.הוא דורש.הדמות הנשית בשיר נמשכת רק לאשליית התקווה שיש לה בנוגע לאותו גבר,רק לפוטנציאל שהיא מזהה,לאשליית החוזק והעוצמה לכאורה,אבל היא ללא ספק בדרך לתהום אם לא תתעשת ואולי אפילו גם אם תתעשת.
    הגבר הזה ללא כל ספק אינו אוהב אותה.הוא אינו יכול לאהוב,הוא מעולם לא למד מה זאת אהבה.הוא נזקק ולכן אינו יכול באמת לתת דבר,אינו מבין את מושג הנתינה,הוא מראש בא לקחת.

    יש כמה ביטויים אירוניים בשיר כמובן,שנובעים מעצם בחירת "הדמויות" והאיזכורים הקשורים בהם.זאת אירוניה עדינה,על גבול הסרקסטית,אבל זה לא הומור שחור,אין כאן שום דבר שיכול להצחיק.אנו יודעים שאין כל גאולה באמונה וכי מאמינים רבים לא יוושעו
    באהבה.סיפור עצוב שהיה מנת חלקם של רבים ועדיין מהווה חלק מחייהם של אחרים.

    סימן השיניים מאחרי הצלעות העלה בי את האסוציאציה של בריאת האישה מתוך צלעו של האדם ולדעתי יש כאן סוג של מסר בנוגע לניסיון הפתטי של הגבר לעיתים להחזיר לעצמו חלק אבוד בעצמו באמצעות האישה.גברים בשלים משאירים זאת מאחוריהם,אבל גברים לא בשלים פונים לאלימות שמתחילה מילולית,אבל מסתיימת באופן הרסני באופן פיזי.

    הגבר והאישה בשיר הזה מהווים אחד עבור השני את שני צדדיו של אותו צל.

    איזכור העקב של הדמות הנשית,הוא למעשה השימוש שהגבר המתואר בשיר עושה בחולשות של האישה(עקב אכילס)על מנת לנצל אותה לצרכיו.שימוש יפה בכפל מילים בתוך ההקשר הזה"בשעות שבהן התעכבת לענות"(גלישה),כלומר יש כאן ממש בית של עינויים מילוליים ואחרים וזה בא לידי ביטוי יפה בבחירת התמונות הקשות שמייצגות זאת.

    אז מדוע בני אדם עושים את מה שהם עושים ואיך הבחירות שאנו עושים והמעשים המשתרשרים מהם באופן בלתי נמנע הופכים להיות גורל?שאלה טובה,במקרה הזה לפחות,הפסיכולוגים מלמדים אותנו שסגנון ההיקשרות של אדם בילדותו בהחלט משפיע באופן בלתי נמנע על כל מערכות היחסים שלו בחייו.כל עוד אין לו מודעות לדבר הזה,הוא ימשיך ליצור באופן בלתי נמנע מציאות הרסנית לו.ימשיך להשתתף במערכות יחסים מזיקות עם בני זוג לא מיטיבים וידרדר את עצמו בהדרגה לעברי פי פחת.

    1. רות אשור

      תודה רבה על הקריאה וההערות הרבות מוטי!
      כתבת דברים מעניינים מאוד ואפילו דברים שלא חשבתי עליהם בעצמי- למשל הרעיון של עקב אכילס שהוא באמת מתאים 🙂
      תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *