* / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

* / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

“אֲבָל אֲנָשִׁים לֹא נִשְׂרְפוּ”
‘ידיעות אחֲרונות’, 27.11.16

הֶעָלִים אֵינָם מְרַשְׁרְשִׁים
עוֹד עַל גִּדְמֵי עֵצִים מְפֻחָמִים
אֲבָל אֲנָשִׁים לֹא נִשְׂרְפוּ
אֵינָם נִשְׂרָפִים.
 
הָעַד שׁוּב אֵינוֹ יָרֹק
בַּשִּׂיחִים וּבַחֻרְשׁוֹת שֶׁהֻכְתְּמוּ
רוּחַ זָרָה רָעָה וּשְׁחֹרָה
גִּבְעַת הָאֳרָנִים מְאֻפֶּרֶת בִּכְבֵדוּת
לַמִּלְחָמָה.
 
טֶרֶם הֻכְרַע הַכֹּל
כֵּן: הַכֹּל כְּבָר הֻכְרַע
כִּי רַק רַע
כָּל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שֶׁפֵּרוּשׁוֹ דָּם עַל דֶּרֶךְ הָאֲדָמָה.

רוממה החדשה (רָמות בן-גוריון), חֵיפה

הכותב מרפרֵר בשירו לגל השרפות שפרץ בישראל בנובמבר 2016, ובעיקר לשרפות הענק שפקדו את חיפה. העד הושחר, האורנים “מאופרים בכבדות” בפיח חורש רע, כמו צבעי ההסוואה של לוחמים היוצאים לקרב. אבל הקרב הוכרע מלכתחילה עקב הרשעות מעשה ידי אדם, הגם שמבחינת הכרוניקה העיתונאית היבשה זאת סתם שרפה, שהרי “בני האדם לא נשרפו”.

7 תגובות “* / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

  1. תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    בֹּקר שֶל שִגרה כרמלית, שהפַך, באחת, לִמנוסה עַל עצם-החיים, למסע-הישרדות; חוסר-האֵמון לנֹכח כֶּתם הלהבות, הָרצות וּמטפסות אֶל מרפסות ואֶל הבית (בְּמרחק מֶטרים בודדים מכָּל כיוון); נטישת-העיר ההמונית, כִּבמלחמה, בֶּעשן הכָּבד, הרָמוץ; המשפחה שנָטשה (מזמַן); הֶלם-החֲזרה: האפָלה, המחֲסומים, מַראות שִלדי-העצים השרופים, ארובות-חלונות מושחרות וריקות, לא רואות, הַשְקֵט-הציפורים, האֵפר בַּדירה, בְּעיקר הריחות, החדורים בַּכּל – עַד בוא אֵידו שֶל מַרְס וכל צבאיו, עִם אישָיו הירוקות, רעננוֹת ורופאות, הפורצות מִן האדמה. תודָה רַבּה!

  2. תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    בֹּקר שֶל שִגרה כרמלית, שהפַך, באחת, למשהו מאוד מפחיד, ממָש עַל סף-הבית. וּבצֵל-השריפה, ההשלמה: המשפחה, שנָטשה (מזמַן). שום גיבור אינו משייט בים-המפלצות, דברים התנהלו כסדרם. תודָה רַבּה!

  3. תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    תודָה רבּה לרונית וענת, לד”ר דוד אדלר, ללאה (צבי) דובז’ינסקי, לתמרה אור סלילת, וכמובן – למוטי, עַל הדברים מרחיבי-הדעת, מלאי-המחשבה ותשומת-הלב.

  4. דוד אדלר

    אהבתי. אהבתי במיוחד “גִּבְעַת הָאֳרָנִים מְאֻפֶּרֶת בִּכְבֵדוּת
    לַמִּלְחָמָה.”
    וכן את הארמזים מהמקורות שהוטמעו יפה בשיר.

  5. לאה צבי (דובז׳ינסקי)

    שיר כואב, “כִּי רַק רַע
    כָּל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם” נכון, קשה תיאור השרפות והתוצאות, אבל הגורם הוא האדם , כמובן שזו פרשנותי בלבד… שיר חזק , מעורר מחשבה ! תודה

  6. תמרה אור סלילת

    אחחח מוטי, תענוג לקרוא את פרשנויות השירים שלך. כל מילה בסלע.
    אהבתי את השיר. גם לבי נחמץ כשאני עוברת כל יום ליד מורדות זכרון יעקב ורואה את עקבות השריפה, או עולה לבית אורן, ובודקת עד כמה צמחו והתחדשו האורנים.

  7. מוטי

    השיר מתבסס למעשה על שני פסוקים מהתנך ועל אירוע היסטורי מהזמן האחרון המתכתב עימם וגם מרמז על סיפור הבריאה והפיתוי בגן עדן.

    “כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: ”

    “לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ח כא).

    אנשים תמיד נשרפים כי הם מכילים חומרי בעירה,ממש כמו העץ.חומר הבעירה הפנימי המדובר כאן נתפס כאותו יצר הרע,הטבוע באדם מנעוריו.את חומר הבעירה הזה רצה הנחש ללבות בסיפור הבריאה באמצעות חלקלקות לשונו ולמעשה עד ימינו אלו השפה האנושית(שהיא גם עיקר העיקרים של השירה למשל והספרות) עומדת בבסיס כל מעשי האלימות בדרך ישירה או עקיפה.מלחמה היא תמיד ביטוי של חינוך לקוי ועיוות של העולם ,שמועברים לילדים קטנים מגיל קטן באמצעות מילים.הסתה ושיסוי,שהם ליבוי של האש הפנימית הקיימת ממילא(להלן המערכת הלימבית המבוססת על פחד ועונג)מביאים בסופו של דבר לידי מלחמות,חלקן נוראיות.אנו רואים ונוכחים בדבר הזה באופן היסטורי ובאופן יומיומי.תעמולה היא אחת מהשיטות שבהן מלבים אש ותעמולה היא תקשורת מבוססת שקר או חלקי אמיתות והסתרה של אמת תוך כדי עידוד חלקים לא חושבים באדם לבעור ולבער כל חלקה טובה.

    האם הכוונה שהאדם באמת “רע” מנעוריו כפי שמרבית האנשים תופסים את המילה רע,כשיפוט?לא,הכוונה,שמילדות אין לילדים יכולת הבחנה לדעת מה טוב ומה רע והם מתבססים על הכוונת המבוגרים,שבעצמם חסרים לעיתים את היכולת הזאת,שלא הגיעה בהם לידי בשלות.התינוק והילד הוא לבה טהורה ואם אין יודעים לתחום את הלבה הטהורה הזאת ולכוון אותה באופן בריאה בתהליך ההתפתחות,הלבה הזאת יכולה גם להרוס,כשהיא מתפרצת ללא גבולות.יחד עם זאת,עצם ההכוונה עצמה לעיתים יוצרת את הפיתוי לעשות את מה שמניב “לילד”(או למבוגר הפועל כילד) “רווחים מהירים” |(עונג מיידי)יותר תוך כדי כך שהוא ממרה את פי הוריו או מתעלם מסביבתו.ההורה אומר “לא”,אבל כל אדם יודע שלמרות שהמילה לא היא אחת הראשונות שהתינוק למד,ומכאן גם עוצמתה על הנפש,לאדם יש נטייה בלתי נשלטת לא להכיל את המילה לא ולעשות למרות זאת דברים שהוא יודע שאסורים או שאינם מיטיבים עימו או עם סביבתו.על הכוח הזה של המילה לא,שיוצר התנגדות בנפש בנה “הנחש”
    ולכן דווקא הנחש נבחר לייצג את הכוח הזה בשל יכולתו להגיע ממקום לא צפוי,באופן בלתי צפוי ולהחדיר לאדם את ארסו הגורם להרס שיקול הדעת ויכולת ההבחנה ולמיסוס כל התנגדויות כלפי מעשה שיכול להוביל לניוון ומוות.האנושות התבגרה תוך כדי שריפות רבות וסבל דווקא משום שתהליך ההתבגרות שלה היה מאוד קשה והפתרונות שהאנושות מצאה לא תמיד היו הפתרונות המיטביים ביותר לצורך העניין.זה היה ניסוי וטעייה,תהיה וניסוי.עד ימינו אלה הדת למשל מובילה להרס למרות שעל פניו נראה שלדת,אפילו הממוסדת יש כוונות טובות.אבל הנחש הסתנן ועדיין מסתנן לכל מקום ומקום ויש מי שאינו מוכשר לראות אותו ועל כן גם נפגע ממנו שוב ושוב.

    אז האם הכל הוכרע?:)

    זה לא משחק שמכור מראש.לאנושות יש סכנות רבות ועדיין העולם הזה הוא מקום מסוכן מאוד לחיות בו,בייחוד עבור “התמימים”(תמימות היא יחסית).אומרים שמצבה של האנושות משתפר והולך,הולך ומשתפר ככל שנוקפות המאות ויש לא מעט סטטיסטיקנים ומדענים(גם ממדעי הרוח)מאוד אופטימיים.הם סבורים שהם יודעים מה לעשות והכל יהיה בסדר.אולי.בינתיים מישהו צריך לעדכן את היזידים שנטבחו לא מזמן בהמוניהם ונעשו בהם מעשי זוועה ואימה,שזה מה שחושבים במקומות “המוגנים” יותר,שבהם יש לאנשים זמן לחשוב ולכתוב ספרים.:)

    לאנושות יש עוד לא מעט סכנות חוץ מעצמה.זאת אולי התקווה שלה.כשיש לאנשים משהו להתאחד סביבו,יש מצב שהם יתאחדו בסופו של דבר ויפעלו כגוף אחד.יחד עם זאת,זה תהליך ארוך מאוד,מי יודע כמה מאות של שנים זה עוד יימשך,אם לא אלפי שנים.
    בינתיים אנשים אכן נשרפים,ממש כמו היערות.בטווח הרחוק שריפה משרתת גם מטרות טובות כמו התחדשות וריענון,אבל למי שנשרף זה לא ממש משנה.בכל אופן,לא כשהאש אוחזת כבר בבשרו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *