שירה

שלושה שירים ליום השואה / חגית מנדרובסקי, לי שיר, גבריאלה מורז

צפירה / חגית מנדרובסקי

מִסְתַּכְּלִים בָּהּ. מְסַמְּנִים בַּיָּדַיִם.

הִיא לֹא עוֹמֶדֶת, הָאִשּׁה הַזֹּאת.

עֲסוּקָה בִּלְהַרְגִּיעַ אֶת הַבֵּן הַקָּטָן שֶׁלָּהּ.

הוּא לֹא מְבֹהָל. הַחֲרָדוֹת שֶׁלָּהּ כֵּן.

כְּלָבִים מַפְנִים רֹאשָׁם אֶל עָל בִּכְאֵב,

תּוֹהִים מִי זֶה רֹאשׁ הַלַּהֲקָה

שֶׁמַּנְהִיג יְלָלָה כֹּה אֲרֻכָּה.

הִיא הִפְסִיקָה לַעֲמֹד מֵאָז גָּדְלָה,

מֵאָז הֵבִינָה כִּי לִבָּהּ עוֹמֵד

מִלֶּכֶת עוֹד טֶרֶם נוֹלְדָה,

פּוֹעֵם אֶת הַצְּפִירָה הַזֹּאת

הַמְהַדְהֶדֶת בֵּין כָּתְלֵי גּוּפָהּ.

שׁוֹאָה.

אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה / לי שיר

אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה

אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה

אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאַתְּ נֶכְדָּה טוֹבָה

אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה

אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

בַּיָּדַיִם חָפַרְתִּי בַּשּׁלֶג בַּמִּלְחָמָה

אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר

אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר

כְּשֶׁיָּרוּ לוֹ בָּרֹאשׁ לֵב שֶׁלִּי מֵת מִצַּעַר

אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר

אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה

אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה

לָקְחוּ לִי מֵהַבֶּטֶן וְלֹא הָיְתָה יַלְדָּה

אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה

בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ

בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ

מִילְיוֹנֵי אָדָם עוֹמְדִים כְּצֹאן בַּמִּטְבָּח

בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ

אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה

אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה

אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאֶת נֶכְדָּה טוֹבָה

אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה.

ידי אמי / גבריאלה מורז

סוֹנָטָה שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וַלְס שֶׁל שׁוֹפֶּן,

גְּלִיסַנְדּוֹ, אָלֶגְרֶטוֹ

וִיוָצֶ'ה וְלֶנְטוֹ,

צְלִילִים עוֹלִים לַשּׁמַיִם

רוֹדְפִים זֶה אַחַר זֶה

בְּמַעֲלֵה סֻלַּם יַעֲקֹב מְטַפְּסִים

וְיוֹרְדִים כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים הָהֵם

אֶל נִשְׁמַת יַלְדוּתִי

בְּעוֹד צְלִילִים אַלְמוֹתִיִּים נִצְרָבִים בְּגוּפִי.

וְהַשּׁוֹאָה?

מְעֻצְבֶּבֶת, אֲרוּגָה

בְּבַלּוּטַת הַתְּרִיס וּבַקֵּבָה

אַךְ בְּאֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ

כְּמוֹ לֹא הָיְתָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שלושה שירי שואה מנקודות מבט שונות. הצפירה המהדהדת בין כותלי גופה מזכירה את הרעב התמידי ולכן אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה, אבל כשהיא מנגנת את שופן ואת בטהובן השואה כמו לא הייתה.

14 תגובות

  • רחל אשד

    משלושת השירים, נגע בי וצמרר אותי רק השיר המזעזע של לי שיר, שהזכיר לי את דברי אמי המנוחה, ניצולת אושוויץ, שהייתה אומרת בלשונה העילגת: "צריך לגמור הכל מה שבצלחת." תודה, לי.

  • חגית מנדרובסקי

    שירה של לי לוקח אותי למחוזות קשים, עד היום אני נושאת עמי את אות הקלון הזה של 'לגמור הכל בצלחת' , להשמין ולא מנחת, כי מי אני שאזרוק אוכל ואין לדעת מה יהיה מחר… אני באופן אישי, דור שני לשואה, עצוב שגם כדור שלישי נושאים צלקות כאלה. חיבוק רך ממני.

    גבריאלה יקרה ואהובה – שירך חזק, קשה ונוגע. תודה לך.

  • GABRIELA MORAZ

    לכבוד הוא לי להיות על פלטפורמה אחת עם המשוררת הנפלאה חגית מנדרובסקי שכל שורה שלה בכל שיר שלה (הרווי למרבה הצער בזכרונות של דור שני) הן מופת לשירה שאין למעלה ממנה.
    את לי שיר איני מכירה אך אין כל ספק כי בחירה של שלושה שירים אלה היא מארג אומן של ענת ומתן אפשרות להביט בנושא הכל כך מעסיק דור שלם באופנים שונים ומיוחדים.

  • לאה צבי (דובז׳ינסקי)

    שירים קשים ומרגשים, תודה שהבאתם שלושה שירים העוסקים בנושא השואה, כל שיר ומבטו. תודה

  • איתן .

    תודה לשלוש המשוררות

    אני בן לאב יליד הארץ ואם שבאה משם.

    בשירה של חגית מנדרובסקי ראיתי את אמי חוזרת אלי. האמא, שלא עמדה בצפירה ,כי היא "עסוקה בלהרגיע את הבן הקטן לה".

    בשיר של לי שיר ראיתי את אמי שקבלה אוכל רק בשביל עבודה , "בגלל זה אני נותנת לך הרבה כל כך".

    בשיר של גבריאלה מרוז ראיתי את "השואה מעוצבת ארוגה בבלוטות התריס והקיבה" של אמי,

  • יובל

    באמת שירים כתובים היטב, על נושא כמעט בלתי אפשרי. ויחד הם פועלים טוב זה עם זה.

  • מוטי

    כל שלושת השירים חזקים וכתובים היטב ונראה לי שכדאי להצביע על החוזקות הללו,שבאות לידי ביטוי באופנים שונים.

    בשירה של חגית מנדרובסקי מציאות מסוג אחת יוצרת הידהודים רבים למציאות אחרת שנמצאת ברקע התודעה של הדמות המתוארת,מציאות השואה שמוזכרת במילה אחת בסוף השיר(אפקט אחרונות).

    דבר ראשון הצפירה כאות אזהרה,כביטוי לפחד של הדמות עצמה,פחד טראומטי הכלוא בין כתלי הגוף.פחד זה אינו זקוק לאיזכור,משום שהוא תמיד חי וקיים ונוכח ואין ממנו מנוס.עמידה במקום במקרה הזה אינה אפשרית כי אדם שפחד כזה נוכח בחייו,שצופר את נוכחותו ללא הפסק,אינו יכול לעמוד במקום,משום שהוא תמיד בתחושה של מנוסה,של הישרדות,של פחד מוות.

    קל לראות כיצד הנוכחות של הטראומה בדור אחד תלך ותעבור בהדרגה לדור השני,שקולט את המסרים הללו של הפחד כאדמה את הזרעים שעוד יגדלו.האם מטפחת בילד חרדות שלא הבשילו,אבל גם הם יבשילו בבוא העת.

    איזכור הכלבים מהדהד בתוכו את מציאות הכלבים של חיילי השמירה במחנות המוות והריכוז,וזה גם מסמל סוג של כלא פנימי של זיכרון,שלא תמיד מצליחים למצוא ממנו מנוס,זיכרון שיכול להשתלט על האדם בכל רגע ושיש לו נוכחות חיה,בלתי פוסקת,קמאית כמעט כמו יללות הכלבים.

    השיר משדר מציאות לא רגועה,שבלתי אפשרי להירגע בה,הניסיון להרגיע את הילד הוא אירוניה,ההתבוננות(המבטים) באישה שאינה יכולה לעמוד מרמז על סוג של "טירוף" כלשהו מודחק ומוסתר שלא ניתן לשלוט בו אך גם מעורר אמפטיה בתוך הקורא שיודע ומרגיש מה מתרחש בתוך הנפש ההיא,חסרת המנוח,המיוסרת.נראה כאילו הדמות המתוארת בשיר היא עצמה הייתה ילדה בתקופת השואה ואת "הילדה" הפנימית שלה היא עדיין מנסה להרגיע ללא הצלחה.

    בשיר השני חלק מאותה אובססיה פנימית בא לידי ביטוי בחזרות הרבות המדגימות דווקא את ההיפך מסדר או וודאות.
    הסבתא מנסה בכוח ליצור תחושה של סדר וביטחון,אך החזרות מרמזות על האופי חסר היציבות של העולם הרגשי שמתחת.
    יכול להיות שיש אוכל על הצלחת במציאות שבה הנכדה נפגשת עם הסבתא,אבל למעשה בעולם הפנימי של הסבתא יש כל הזמן מציאות אחרת שמתקיימת בו זמנית ואשר אינה מאפשרת לה לחוות שלווה את רוגע.כאן מדובר כבר בדור שלישי לשואה שחווה את אותו מחסור בביטחון רגשי,רק בדרך הפוכה.

    ביטוי יפה וחזק "כצאן במטבח" במקום כצאן לטבח.הוא מזכיר את הביטוי בעקיפין ויוצר משמעות נוספת.

    לשיר השלישי גם עולם דימויים מעניין שמתאר למעשה את מה שבני אדם אינם מצליחים לתפוס בדרך כלל.כיצד תרבות שנועדה לשמר את מה שקיים מצליחה להגיע למצב שבו היא משמידה בשנאתה לא רק את האחרים,אלא גם את עצמה?
    מותם חסר המשמעות של מליונים ועלייתם בעשן השמיימה במשרפות בא לידי ביטוי בדימוי של המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב.השיר מדבר למעשה על עולם יצרי מסוים שמתוכו יכולה לצמוח יצירה גדולה,אך גם מחנות השמדה ומשרפות.

    גם בשיר הזה נוכחת מאוד "הגופניות" או למעשה זיכרון הטראומה,שבאה לידי ביטוי ועיצוב יפה מאוד בשלושת השירים בדרכים שונות ודומות.השואה מעוצבבת בבלוטת התריס ובקיבה ולמרות זאת ישנה תחושה מסויימת של התעלות וזה החלק היותר אופטימי בכל שלושת השירים הללו המרמז על ניצחון רוח האדם למרות הכל על הכיליון,על צמיחה מתוך העפר,על עוף החול שקם מתוך העפר.

    • חגית מנדרובסקי

      תודה לך מוטי על קריאה מעמיקה ומרגשת. רק תיקון- אני בת לניצולי שואה ז"ל ולא חוויתי את השואה בילדותי.

      • מוטי

        נכון,זאת "טעות" שעלתה בדעתי לאחר פרסום התגובה.את דור שני וחווית השואה שלך באה לידי ביטוי בשני אופנים,
        גם בפן הגנטי וגם בפן החוויתי סביבתי(גידול)
        גם אימי היא דור שני לשני הורים ניצולים ואני דור שלישי.מי שיודע להסתכל ולבחון את הדברים באופן נרחב יכול לחוש
        בחוט המקשר בין כל הדורות.

        בכל מקרה,שירך יכול בהחלט גם לחיות מחוץ לגבולות האוטוביוגרפיה האישית שלך..:)

        תודה לך ולשאר המשוררות על החוויה המעמיקה.

        • גבריאלה מורז

          מוטי היקר,
          כבוד גדול חלקת לי בהתייחסותך הרצינית והמעמיקה. זה איננו מסוג השירים הנכתבים על נקלה וכל תגובה היא כמו הנחת זר של כבוד לו.
          תודה לך לזכרה של אמי.

השאר תגובה