תַּעֲרִיף לָאַהֲבָה / גבי בן אברהם

תַּעֲרִיף לָאַהֲבָה / גבי בן אברהם
 
אֲנִי יוֹרֶדֶת לִגְאֻלָּה
מֵאָלֶנְבִּי, גוֹלֶשֶת לַיָם
וּמַמְרִיאָה עַל אֵד חַם
שֶל יוֹם קַיִץ תֵּל-אֲבִיבִי.
בַּצֹּמֶת לֹא הַרְחֵק נִצָּב
שֶׁלֶט בְּוָרֹד מְפַתֶּה
עֲטוּר לְבָבוֹת אֲדֻמִּים
הַמַּשְׂכִּיר חֲדָרִים לְאַהֲבָה
לְפִי שָׁעָה.
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ,
מָה הַתַּעֲרִיף הַמְּקֻבָּל לְאַהֲבָה
כְּשֶׁהַנְשָׁמוֹת הָרְעֵבוֹת יוֹצְאוֹת לְחַפֵּשׂ
גְּאֻלָּה.

שלט הניצב בפינת רחוב בעיר החמה מציף אצל המשוררת את תחושת הניכור ומסחור האהבה

4 תגובות “תַּעֲרִיף לָאַהֲבָה / גבי בן אברהם

  1. דוד אדלר

    אהבתי את ההתחלה
    אֲנִי יוֹרֶדֶת לִגְאֻלָּה
    מֵאָלֶנְבִּי, גוֹלֶשֶת לַיָם
    וּמַמְרִיאָה עַל אֵד חַם
    שֶל יוֹם קַיִץ תֵּל-אֲבִיבִי.
    המתכתבת יפה עם "הרחובות ממריאים לאט" של אבידן.

    גם הסיום מפתיע בעקר בגלל התארים "הרוחניים": "הנשמות הרעבות", "גאולה" וכן בשל הטשטוש המסוים של זהותן של "הנשמות הרעבות" (הזוג? הלקוחות?). ייתכן שהשימוש הלא שגרתי, שיכול לעורר התנגדות מובנת בשימוש ב"גאולה" (אם הכוונה ללקוחות) גורם להירתעות מהשיר, שיש בו, למיטב שיפוטי, ניצוצות פואטיים (וכוונתי אינה למפגש בין "גאולה" אחת ל"גאולה" שניה, שלא היא שריגשה אותי במיוחד).

    יש בשיר סוג של פשטנות אך

    1. מוטי

      בדרך כלל זה קורה רק למשוררים.הם עוברים ,נניח,ברחוב בשם גאולה ורואים כניסה למכון ליווי ומשהו במוח שלהם מתחיל לפעול
      ולשאול מהי בעצם "המשמעות" הפואטית של הדבר הזה?אבל זה לא קורה רק למשוררים כמובן..:)

      ובכל אופן,למה רחוב בשם גאולה,כשיש בו מכון ליווי מעורר הירהורים על נשמות רעבות וגאולה?

      המונח גאולה ביהדות מכוון יותר למשל לגאולתו של עם ולא גאולה של נשמה יחידה ,משום שאין ייתרון לאדם מן הבהמה תחת השמש.כך זה בכל אופן במקור.
      בנצרות לעומת זאת,המונח גאולה הוא משמעותי מאוד,משום ששם מדברים מפורשות על גאולת הנשמה או על אלה העוברים בשערי שמיים וזוכים להגיע ולשכון בצילו של האל הכל יכול(האב)..ולהיטהר מחטאיהם.

      יש גם "גאולה" אחרת והיא הנירוואנה ופירושה הפסקה מוחלטת של מחזור הקיום והיגאלות מהשיבה המתמדת לעולם הזה לאותם חיים של רעבתנות מתמדת,גלגל הסמסרה,שחלק ממנו לדעתי מתאר השיר.

      השיר פותח בגאולה ומסתיים בגאולה,אבל מה שמפריע לגאולה בקרב הנשמות הרעבות,זה בעיקר הרצון שלהם,בחלקו הגדול לא מודע, להיגאל.וכשיש רצון להיגאל,עלולות גם להתפתח אסטרטגיות שמרחיקות כל אפשרות לגאולה וכיוון שיש רצון,יש להם בכלל הנחה כלשהי שיש גם אפשרות או שיש בכלל דבר כזה המכונה גאולה.האמת
      היא,שהגאולה היחידה שיכולה בכלל להתקיים היא ההיגאלות מהרצון להיגאל.ברגע שזה קורה,זאת כבר גאולה,אפילו שלמה..
      הרצון בגאולה פרטית הוא אנוכי מאוד,מקורו באגו הקטן.:)

      אבל עדיין מהי הגאולה האשפרית של האנשים בשיר?הגאולה שלהם היא גם "נוצרית" וגם "בודהיסטית" במידת מה והיא הגאולה באהבה.כיוון שאין להם אהבה והם אינם יכולים להבין מהי אהבה או נתינה הם מגיעים למצב שבו הם כלואים בגלגל הקיום ונמשכים כמו חרקים אל להט אורו של כל גירוי שגורם להם לחוש ולו לרגע את עצם קיומם.הרצון הזה של בני אדם לחוש ולו לרגע את עצם קיומם גורם להם לנקוט בכל מיני פעולות שגורמות בעצם לקיום הזה להמשיך להסתתר מהם,להמשיך לחמוק מהם.הם חיים פעם אחת,אבל כמו זומבים,כאילו לא חיו מעולם בעולם ממוסחר ומנוכר שבו אפילו האהבה מועלית לקורבן יחד עם אלו המעלים אותה גם יחד.הם מנצלים ומנוצלים,הם נעים כמו הנשמות של דנטה בתופת(גם כאן ,אד חם,יום קיץ חם:) במעגלים סחור סחור.הגאולה של השיר היא אירונית במידת מה.אבל זה המצב.כך הוא העולם.כדי שהעולם ישתנה,בני אדם צריכים להשתנות ובני אדם הופכים להיות מה שהם מכל מיני סיבות.ואז נוצרת המציאות שלהם באינטראקציה עם כל המציאויות האחרות של כל אלו מסביבם ואין לא תהיה להם גאולה כל כך מהר מההצדקות שהם מצדיקים את מעשיהם,כלומר פעולתו של האגו המנוון.

      בכל מקרה,כל עוד יש מציאות מסוג מסוים,משוררים ימשיכו ,מן הסתם,לכתוב עליה שירים.השיר הזה,למרות מה שנראה כפשטנות,מכוון כמובן לצד הטרנסצנדנטי.לרצון להתעלות מעל מצב מסוים,לעבור טרנספורמציה.כך זה נראה לי בכל אופן..:)

      כך וגם כך,אם כל אנשי דאעש למשל היו עוברים טרנספורמציה כזאת,האם העולם היה נראה יותר טוב או שמישהו אחר היה מחליט לתפוס את מקומם לאור הנס שהיה מתרחש?:)

      טוב,הבעיה של מרבית האנשים אינה דאעש החיצוני,אלא דווקא זה הפנימי.אין לכם דאעש פנימי אתם אומרים?אז מה החיצוני עושה בעולם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *