שיקום בקהילה / רונן בלומברג

שיקום בקהילה / רונן בלומברג
 
בְּתוֹךְ כָּל הָעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
הַמָּלֵא בְּרִיאוּת נוֹרְמָטִיבִית
שֶׁל תִּפְקוּד וְחַיֵּי מִשְׁפָּחָה
עִם מַשְׁכַּנְתָּה וּמְכוֹנִית בַּחֲנָיָה צְמוּדָה
בְּתוֹךְ כָּל הַשִּׁגְרָה הַנּוֹרְמָלִית הַזֹּאת שֶׁל
עֲבוֹדָה מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
 
אֲנִי בְּתוֹךְ כָּל זֶה אֲנִי בַּחֶדֶר
בְּדִיּוּר מוּגָן לְחוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ בַּקְּהִלָּה
מִתְגּוֹנֵן עִם תְּרִיסִים מוּגָפִים וְהִתְבּוֹדְדוּת
מִפְּנֵי כָּל הַנּוֹרְמָלִיּוּת הַכְּפוּיָה הַזֹּאת
וַאֲנִי יוֹדֵעַ –
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא סוֹבְלִים אוֹתִי שָׁם
בָּעוֹלָם הַבָּרִיא וְהַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
לֹא הַשְּׁכֵנִים וְלֹא הָאֲנָשִׁים שֶׁחוֹלְפִים בָּרְחוֹב
 
הֵם לֹא סוֹבְלִים אוֹתָנוּ
וְאֶת רֵיחַ עָשָׁן הַסִּיגַרְיוֹת הֶחָרִיף
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּזְנָחִים
עִם סִרְחוֹן הַזֵּעָה
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַהוֹפָעָה וְהַמַּרְאֶה הַמְרֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ
אֶת הַזְּקָנִים הַלֹּא מְגֻלָחִים וְהַבְּגָדִים הַיְשָׁנִים
וְאֶת הַשֵּׂעָר הַמְפֻזָּר וְהַלֹּא מְסֹרָק
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַמּוּזִיקָה שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים בַּחֶדֶר
וְלֹא אֶת הָרַעַשׁ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה
 
אֵין לָנוּ זְכוּת לְמָקוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה

ניקוד: יאיר בן־חור

בלומברג מציב לפנינו, ה"בריאים", מראה שמנכיחה דיכוטומיות ותיוגים. על "בריאות" נפשית לעומת "חולי", "הקמת משפחה", שהיא ערך הטרו־נורמטיבי בסיסי לעומת אי־תפקוד כללי שמניב גם אי־ילודה, על מראה בורגני מצוחצח לעומת ההזנחה האופיינית למי ששרויים בשלב סוער של מחלתם. ונדמה שלא חלפו אי־אלו שנים מאז כתב פוקו את "השיגעון בעידן התבונה".

10 תגובות “שיקום בקהילה / רונן בלומברג

  1. ארלט

    תודה לרונן ולליריקה על השיר העוצמתי. ותודה למגיבים. ברשותי גם ספרו של רונן 'המשוגע בעליית הגג'. מומלץ לקריאה!
    בראייה שלי, נורמליות ושיגעון אינם ישויות נפרדות ושונות זו מזו. כולנו נמצאים על הרצף שבין הקצוות. ויש מצב גם לתזוזה על הרצף. כל אדם הוא ישות יחודית וההגדרות של נורמלי/משוגע אינן עונות כהלכה ליחודיותו.

  2. מוטי

    המשפט האחרון בשיר המדבר על " אֵין לָנוּ זְכוּת לְמָקוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה " מהדהד אצלי כבר מאז אתמול.הוא הזכיר לי,שהיחס לחולי הנפש בתרבות המערבית היה נוראי אלפי שנים..חיפשתי בגוגל במטרה להזכיר לעצמי שוב, מי באמת היו קורבנותיו הראשונים של היטלר ומצאתי,שמלבד היהודים,הראשונים לשלם היו כמובן חולי הנפש.מסתבר שהיטלר ומדעניו לא היו הראשונים לעסוק באויגניקה והם למדו ממדענים אמריקאים שמאז תחילת המאה העשרים ועד כמעט שנות ה-70 באותה מאה היו עסוקים בעיקור מי שנחשב בעינהם חולה נפש או כל אחד אחר שאינו תואם לאיזושהי נורמה שאותה ככל הנראה קבעו המדענים!(סיפור אמיתי התרחש בקליפורניה)

    הנה הלינק:

    http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=1077&lang=HEB

    היום דברים כאלו לא נעשים כמובן,אבל התחושה הכבדה שהשיר יוצר נוגעת בעצם בעצם החשופה,בפצע פתוח שספק אם נסגר עדיין.הזכרונות הללו,קולקטיביים,עיין טריים מאוד בתרבות.אם משהו סבור שרודפים אותו או רוצים לפגוע בו או לא מקבלים אותו ומסתכלים עליו מגבוה,לא תמיד זאת פרנויה.חולי נפש תמיד היו שעיר לעזזעל,העולו על המוקד,נחשדו בכישוף.השיר ממחיש במידת מה את פחדו של העולם" הנורמלי" ממה שאינו מובן לו ואת הדרך האכזרית שבו העולם הנורמלי הזה לעיתים נוהג בה בשעה שהוא מכחיש את הפחד הזה..גם זה הצל.האחריות אינה מוטלת על החלש,אלא על החזק וחובתו של החזק בחברה בריאה היא לדאוג לחלש ולשאת אותו בחמלה על גבו.לעזור לו להבריא עד כמה שניתן ולהתחזק ולמצוא את מקומו האפשרי תחת השמש בכבוד הראוי לו.אני מקבל את ההתרסה שבשיר במלואה מעבר להקשרים שבחרתי להציג בנוגע לעולם "הנורמלי" ההוא.אין מקום לטאטא את הרגשות הללו מתחת לשטיח.

    גם היטלר סבר שהוא משקם את הקהילה שלו והוא למעשה עושה טובה לחולי הנפש.אותם מדענים בקליפורניה,שככל הנראה השפיעו על מדעניו של היטלר,סברו כך אף הם.שיקום אירוני מאוד.
    הנה פסקה מאותה כתבה בלינק שמעידה על כך:

    "אין פלא, אפוא, שמדעני הגזע הגרמנים, שביקשו חיזוק לתפישותיהם בדבר שימור הגזע והשבחתו, מצאו עניין רב במה שנעשה באותן שנים בקליפורניה. ב-1937, חמש שנים לפני מותו, קיבל גוזני מכתב תודה אישי מד"ר פריץ לנץ, מ"מדעני הגזע" הנאציים הבולטים ביותר, שהדגיש: "המסקנות מהניסויים בארצות- הברית חשובות מאד לגרמניה". שנים אחדות קודם לכן כתב פופנוי מאמר לכתב עת בנ ושאי תורשה, וביטל חשד לפיהן הנאצים "מונעים על ידי חלומות בדבר טוהר הגזע". הוא שיבח את היטלר כ"איש חזון ורעיונות טובים בנוגע לאויגניקה בכל מדינות התרבות". ברלין של היטלר הגיבה על המחמאות, כאשר פרשה שטיח אדום בפני אחד מראשי הקרן, צ'ארלס גתה, ממוצא גרמני. מנהיגי הנאצים שיבחו ללא הרף את הקרן, ואת ראשיה האמריקנים "הממלאים תפקיד כה מרכזי בעיצוב דעות האינטלקטואלים, התומכים עתה בהיטלר".

    הרוע אינו נחלת הגרמנים לבד ואינו נחלת דעאש בלבד.בכל מקום שבו מישהו סבור שהרוע שייך למישהו אחר,שם הוא עצמו אינו לוקח בעלות על הרוע שלו עצמו ובכך הוא מאפשר לו להשתולל וליצור מציאות שתרדוף אותו לאחר מכן.

  3. לילך גליל

    שיר חזק ואמיתי! תודה לרונן על האומץ! אביא אותו לקריאה בסדנת הכתיבה שאני מנחה ב"עמיתים", סדנה משולבת למתמודדי נפש. ב-24.5 אנו עורכים ערב סיום חגיגי ומרגש, ומי שמעניין אותו להיווכח כמה כוח יש בכתיבה להתמודדות עם מחלות נפש – מוזמן בשמחה! הפרטים אצלי.

  4. יובל

    שיר יפה של מר בלומברג, ותגובות יפות. כמי שחושב שהמשורר אינו נופל מכל אלה
    ש"הארץ" מקדיש להם כפולות ומשולשות של עמודי ראיונות ושבחים, וכעורך ספרי המשורר,
    ממליץ לחפש את "המשוגע בעליית הגג", ואת "שירי כוכב קורס", שני ספריו האחרונים
    שנדפסו ב"הוצאת ספרי עיתון 77".

  5. מוטי

    אין ספק שמתחת לכל המעטה של "הנורמליות" נמצא מה שהנורמליות באה לכאורה להגן מפניו.זה אינו העדר נורמליות,אלא הכאוס.חוסר הסדר.בני אדם זקוקים לנקודות התייחסות כדי לנווט ומי שאין לו נקודת התייחסות שיש,לכאורה,לפי תפיסתו, למרבית בני העולם,חייב למצוא לעצמו נקודת התייחסות אחרת כלשהי,שמהווה נורמליות עבורו.זאת הגישה הלעומתית,כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיר.

    בני אדם מבקשים לייחד את עצמם בסבלם כדי להתגבר על התחושה של הדחייה,שהם חשים לכאורה מפני הנורמליות הזאת,שאין הם יכולים להתיישר ביחס אליה.זאת השלכה.נזירים שפורשים מן העולם עושים זאת משום שאין הם רוצים לעמוד מול עולם הפיתויים האינסופי הקיים מחוץ למנזר.הם מצמצמים את עולם הפיתויים למינימום אפשרי ושמים עצמם בסד חיי שיגרה ספרטניים מחוץ לעולם.בהיעדר פיתויים והסחות דעת הם יכולים למקד את עצמם במטרה שלשמה הם נכנסו למנזר,אבל איזו מטרה יכולה להיות לפגועי נפש בדיור מוגן?רובם יודעים מדוע הם נמצאים שם,רובם כמהים בדיוק לאותם חיים שגורמים להם לרתיעה משום שהם יודעים שאין הם יכולים להתמודד עם החיים הללו ואין להם ממש זכות בחירה.החוויה הסובייקטיבית שלהם היא של חוסר יציבות ויציבות יחסית דרושה כדי לחיות חיים שבהם יש משכנתה,ילדים ומכונית בחצר.הדיור המוגן נועד להגן עליהם מפני לחצי החיים,אבל לחץ בחיים הוא עניין סובייקטיבי ,עניין יחסי בהחלט ואין ממנו מנוס,אפילו לא בדיור "מוגן".

    יחד עם זאת,כמובן,המפה איננה השטח,אבל היא כל מה שיש לאדם בבואו להסביר לעצמו את העולם ואת מקומו בתוכו.המשימה הגדולה המוטלת על כל אדם היא לקבל את המקום הזה ולעשות זאת באהבה,דבר ראשון כלפי עצמו ואחר כך,כפועל יוצא כלפי האחרים.לאחר מכן לשאוף לדייק יותר ויותר,לשאוף להתרחב יותר ויותר,לשאוף להתמזג יותר ויותר.זאת מלאכה שלעולם לא תושלם,אבל היא הכרחית.גרגור סמסא כסמל הבין זאת בסופו של הסיפור הידוע הגלגול.גרגור היה סוכן נוסע,עבודה שאין בה יציבות,אותה עבודה שהייתה לוילי לומן במחזה" מותו שלסוכן "של ארתור מילר.לומן לכאורה היה נורמלי,כמעט סיים לשלם את המשכנתה ,אבא לשני ילדים עםן מכונית,אבל סבלו היה גדול מאוד.נורמליות היא בסך הכל אשליה.החוויה האנושית היא סבל וכל אדם שואף תמיד לבית שלעולם לא יגיע אליו.לוותר על הלעומתיות ולהגיע למצב של אחדות היא הנורמליות האמיתית ומרבית האדם רחוקים מאוד מהחוויה הזאת.במותו של איוואן איליץ של טולסטוי מתואר לנו גיבור נורמלי לחלוטין וסופו הבלתי צפוי באמצעות מחלה קשה המזקקת אותו בייסורים מתוך המטריקס של האגו שבו היה נתון.יש שם גאולה,ברגע האחרון והיא היציאה מתוך הנרקיסיסטיות העצמית וראיה של המכלול שבתוכו הדברים מתקיימים.כולנו פגועי נפש,בין אם יש לנו משכנתא וילדים ובין אם לאוו.זה מצב שהשיר אינו מצביע אליו ישירות,אבל הוא נובע ממנו בעקיפין.הדמות בשיר הייתה רוצה שאותו עולם "נורמלי" לכאורה,יבין זאת.

    משכנתא אינה מילה גסה,גם ילדים אינם עונש או משהו שיש לסלוד ממנו.בטהובן נולד להורים " נורמליים",ואן גוך נולד להורים נורמליים והיה לו אח נורמלי לחלוטין שהיה עבורו נקודת משען וחוזק בעולם שנע תמיד על סף התהום וחוסר היציבות.זה בא לידי ביטוי ביצירתו."נורמליות" דרושה בדיוק כמו חוסר הנורמליות והם משלימות זה את זה.לכל אחת מהן יש מקום ואין מקום שהוא טוב מהאחר.

    לכל אדם שנולד ,כאמור,מקומו בעולם.המקום אינו מוגדר על ידי האחר,אלא על ידי האדם עצמו,בשעה שהוא מפסיק להשוות עצמו לאחר ומנסה להשתוות אליו או להיות טוב ממנו.בשעה שבהוא מכיר באור הייחודי שלו,אותו אור שיש בכוחו לגאול את העולם,העולם שלו ובכך גם את עצמו מתוך חוויה סובייקטיבית של סבל ושקר עצמי.

  6. לאה צבי

    שיר חזק וכואב, מהי נורמה ? מי הוא באמת השפוי וכמה החברה שאנו חיים בה מקבלת את השונה…מפני מי היא באמת מפחדת ? שיר מעולה כתוב נפלא.

  7. זיוה גל

    כמה שהבריאות הנורמטיבית הזו צועקת לשמיים בסרקזם שהמשורר כה מיטיב לעצב בשיר.
    היכן עוברת הנורמה בין השגרה הנורמלית ובין הדיור המוגן
    מהי בריאות
    את מי צריך לשקם, על מה צריך להגן
    והיכן העולם הנורמלי בדיוק

    שיר סרקסטי חזק שמותח את הפער מקצה לקצה בתוך המושג של 'נורמה' או 'נורמלי' מן הכותרת
    ועד הזעקה הנשמעת בסיום השיר על בן אנוש כוחני שמעניק זכות לדומים ורומס את כל מי ששונה
    את כל מי שאחר ממה שאדם מכיר, והרי ברור שה-מד הזה משתנה מקבוצה לקבוצה, ממקום למקום
    מזמן לזמן על פני כדור הארץ.
    והזעקה הזאת "אֵין לָנוּ זְכוּת לְמָקוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה" – כל אדם שאיננו אטום
    באיזה זמן של היותו מרגיש כך. למי יש זכות קיום? ליהודי? לצועני? לסורי? תמיד יש מי שקובע את הנורמה
    ואין אכזרי מהציר של הנורמה כל מי שאינו עומד עליו, נכרת נופל לתהום.

    לקריאתי, זה שיר על טבע האדם ובכך כוחו.
    כתיבה נהדרת, תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *