הסוד שלנו / ניקולא יוזגוף־אורבך

הסוד שלנו / ניקולא יוזגוף־אורבך
 
כְּשֶׁהָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם
בָּא אֵצֶל
הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
לֹא לְמַעַן כִּנּוּן חֲבֵרוּת חֲדָשָׁה
לֹא לְמַעַן אִינְטֵרֶס נִסְתָּר
לֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל שֶׁקָּבַע לְעַצְמוֹ
לִפְנֵי שָׁנִים
כְּשֶׁהָיָה בּוֹדֵד
מֵהָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
אֶלָּא
מִתּוֹךְ כְּמִיהָה לְחִבּוּק חַם
שֶׁרַק אָדָם בּוֹדֵד יוֹדֵעַ לְהַעֲנִיק
שֶׁרַק אָדָם בּוֹדֵד יוֹדֵעַ לְהַעֲרִיךְ
שֶׁרַק הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
נָתַן לוֹ…
כָּל הַחֲבֵרֻיּוֹת שֶׁרָקַם בְּחַיָּיו
כְּמוֹ נִפְרָמוֹת
וְכָל הָעֲטִיפוֹת הַסּוֹצְיָאלִיּוֹת
בָּהֶן רִפֵּד אֶת זֶהוּתוֹ הַמְּלָאכוּתִית
הַכֹּה מֻתְאֶמֶת לַזְּמַן, לַמָּקוֹם וְלַחֶבְרָה
נִקְרָעוֹת וְהַמַּגָּע הַחַם, הָאוֹהֵב, הַמֻּכָּר שֶׁל
הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
מַפְשִׁיר אֶת הַמְּלָאכוּתִיּוּת
חוֹשֵׂף אֶת הַיֵּשׁוּת הַמְבֻיֶּשֶׁת
חוֹשֵׂף אֶת הַבְּדִידוּת
הָעֲצוּמָה
שֶׁל הָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם
שֶׁבּוֹכֶה וּבוֹכֶה
עַד שֶׁמַּמְשִׁיךְ
לַפְּגִישָׁה הַבָּאָה
מְחֻיָּךְ.

ניקוד: יאיר בן־חור

אינטראקציה מרגשת ומרתקת בין שני הפכים המתגלים כדומים כשמתקלפות העטיפות וההגדרות נהדפות.

10 תגובות “הסוד שלנו / ניקולא יוזגוף־אורבך

  1. רחל בכר

    ובעצם זה הסוד הגלוי לכולם, כי מי מאיתנו אינו בודד או זקוק לחיבוק חם?
    תודה על שיר נוגע ללב המזכיר לכולנו כי הננו שווים.

  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שיר מעורר מחשבה רבה והרבה עצב בנושא הבדידות ככל שעובר הזמן הנושא הולך ומתחדד ומעצים את בדידות האדם. תודה !

  3. זיוה גל

    הכמיהה האינסופית לשוב אל הרחם. אולי אל בראשית, אל רחם החיים, על פי יונג. השאיפה ללכד את חלקי הנפש
    שנמצאים ב'עצמי'. ההפכים יכולים להיות גם הקונפליקט שקיים בתת מודע של הדובר אך קיים גם בתת מודע הקולקטיבי.
    הרבה עומק בשיר. תודה.

  4. מוטי

    מיהו האדם הבודד בעולם?מיהו האדם החברותי בעולם?שניהם פנים של אותו אדם.בשעה שאין לאדם עוד נחת ממה שהוא רואה "בחוץ",בשעה שהוא נשאב על העולם מרובה הגירויים ושוכח את עצמו בשלל פיתויים הנושאים רווח חולף ולא מספק או שהצרות מכות בו זו אחר זו.בדיוק באותה שעה הוא גם מתחיל להיזכר בעצמו,הוא יודע שהוא שהשאיר משהו בבית,משהו נסתר,משהו "סודי",שאליו הוא תמיד יכול לחזור,מקור הכוח האמיתי שלו.זה נכון למשוררים שנראים מוחצנים לכאורה וזה נכון לאנשים רבים,כל עוד הם לא שוכחים את עצמם לחלוטין כמובן.זה מזכיר לי במידת מה את "הנסיגה אל תוך העצמי" של הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס.הוא גם היה האדם החברותי ביותר בעולם והאדם הבודד ביותר בעולם והוא אהב בהחלט את האדם הבודד שבו,שמבלעדיו בדידודתו של האדם החברותי שבו הייתה קשה מבלי נשוא,כי הקיסר המוקף תמיד באנשים נשא בעולו של התפקיד המסובך בעולם ובקלות יכול היה להיות אובד דעת ועצות ובודד מאוד בתפקידו לולא היה לו את עצמו.אפשר לראות מה קורה לאדם "החברותי "בעולם,כאשר אין לו את האדם הבודד ביותר בעולם,זה הפנימי,שיכול לארח לו לחברה ,כאשר בוחנים את דמותו של בנו של מרקוס אורליוס,קומדוס.סיפור מעניין שממחיש מה קורה לאדם בודד בתפקיד מבודד,שאין לו לאן לסגת.שאין מי שיכול לקבלו בזרועות פתוחות ובחיוך ידידותי.

    1. מוטי

      בכלל,אם נלך אחורה בזמן האישי לתקופת שהותנו ברחם,הרי "שהחוויה" של העובר,אם אפשר לכנות זאת חוויה(כי היא לא מודעת)היא חוויה של בדידות מחד גיסא ושל שהות מנחמת בצוותא בחברת מישהו אחר.כשהתינוק יוצא לאוויר העולם הוא עובר חוויה טראומתית במידת מה שאמורה לגרום לו להגיב אל העולם שבחוץ ולגרום להתאמה והסתגלות מידיות לשינוי התנאים המשמעותי,אבל זאת חוויה קצרה מאוד כאשר הכל מתנהל כשורה,משום שהוא מושם בחיקה של האם וסופג שוב נחמה וחום מקרבה לגירוי שאותו הוא כבר מכיר.לכן יש חוויה שהתינוק נושא עימו והיא הפחד להינתק מממקור הכוח והחום,שהיא השמש,שהיא האם והחוויה הזאת מעצבת תחושת הבדידות שיש לאדם ואת כמיהתו לאחר(בחזקת פיצוי.)לכן כל אחד הוא בודד וכל אחד הוא חברותי והקשרים החבריים אינם אלא חיבור של חבל טבור בינינו לבין בני אדם אחרים,שבאמצעותם אנו ממשיכים את גדילתנו .לשם הגדילה הזאת הכרחי לעיתים לנתק באופן יזום את חבל הטבור הזה על מנת לחוות את העולם והיחשף גם לאינטראקציה אפשרית עם "המקור" של הדברים.זאת עשויה להיות חוויה מפחידה מאוד עבור כל אדם,אבל מעבר לפחד קיימת גם האפשרות להתחבר לאחר מכן לא רק לאדם אחד או שניים או שלושה,אלא לכל המרקם הגדול של החיים האורגניים על פני הכדור.זאת חוויה שכבר העידו עליה אחרים,שבה האדם נולד מחדש.החיבור הזה למקור הוא החיבור למהות,למה שנתפס כבדידות,לעצמי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *