* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן
 
רֹב הַזְּמַן
 
הָיִיתִי
שׁוֹתֶקֶת.
הַפְּתָחִים בְּגוּפִי לֹא נָתְנוּ סִכּוּי לַמִּלִּים
וְלַמְרוֹת שֶׁשְּׂפָתַי נָעוּ מִדֵּי פַּעַם, נִדְמֶה הָיָה שֶׁאֵין לָהֶן מַה
לּוֹמַר.
 
בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט (שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת כֻּלָּם) הַסְּבִיבָה שֶׁלִּי נִרְדְּמָה.
 
בִּשְׁאַר הַזְּמַן, כְּשֶׁנָּדַדְתִּי לַמֶּרְחַקִּים וְנָשַׁמְתִּי שָׁמַיִם (הָאֲדָמָה הָיְתָה קְרוֹבָה מִדַּי)
הִסְבַּרְתֶּם לִי אֶת מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתִּי.
 
מֵאָז
שְׁתִיקוֹתַי נָעוֹת בְּתוֹכִי כִּמְטוּטֶלֶת
וּבֵין פְּעִימָה לִפְעִימָה אֶפְשָׁר
לִרְאוֹת אוֹתִי
מַנִּיחָה מִלִּים מְדֻיָּקוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּעַד
עַצְמָן

ניקוד: יאיר בן־חור

השתיקה הכרחית כדי לומר לבסוף את "המילים המדויקות", לאחר תהליכי חשיבה וחקירה, שהם בבחינת שקט המסתיר חכמה ויצירתיות אין־סופיות.

8 תגובות “* / תמי קויפמן

  1. זיוה גל

    השיר מצליח להעביר כל כך יפה את השתיקה. את הרווח שבין המילים. וכל רווח נופל אל עצמו, כבד וזועק
    וזה משפט המפתח, משפט המחץ מבחינתי:

    "בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט (שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת כֻּלָּם) הַסְּבִיבָה שֶׁלִּי נִרְדְּמָה".

    השקט המתעתע.

    והמוצָא להניח אותן בזהירות, אולי כדי שלא יהיו בהירות מדי, בולטות מדי, אולי כדי שלא יכאיבו.

    תודה

  2. תמרה אור סלילת

    אני לא יודעת אם התכוונת לזה, אבל השיר השרה עלי עצבות עמוקה. הפתחים שלא נתנו סיכוי למילים לצאת העלו בי תמונות מחרידות, השקט שהרדים את הסביבה קשה מאד בניכור ובבדידות שלו, והאחרים שנדרשים להסביר לדוברת מה שלא הצליחה לבטא – הכי קשה! כי כנראה הניכור שלה מעצמה כל כך גדול עד שהיא לא מצליחה לזהות בתוכה כוונות, ומחשבות. רק לקראת הסוף מתחילה להפציע קצת אופטימיות, כי בכל זאת, בין השתיקות הנעות כמטוטלת, הדוברת מצליחה להניח מילים מדוייקות, גם אם הן רק בתוכה… או שמא כבר לא…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *