חברתי הפסיכיאטרית / רות גלעד

חברתי הפסיכיאטרית / רות גלעד
 
אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי מַה זֶּה שׁוֹק חַשְׁמַלִּי.
אֲנִי מוֹזֶגֶת קָפֶה.
יֵשׁ לָךְ קוֹל רַךְ.
אַתְּ מַסְבִּירָה כְּמוֹ שֶׁמַּסְבִּירִים לִילָדִים.
אֲנִי מוֹזֶגֶת עוֹד קָפֶה
וְשׁוֹאֶלֶת אֶת שְׁאֵלוֹתַי בִּזְהִירוּת
שֶׁשּׁוּם צְעָקָה לֹא תִּתְגַּלְגֵּל פִּתְאֹם
מֵאַחַת הַפִּנּוֹת.
אַתְּ לוֹעֶסֶת אֶת הָעוּגִיּוֹת וּמַמְשִׁיכָה:
שׁוֹק חַשְׁמַלִּי. בַּהַרְבֵּה מַקְרִים זֶה עוֹזֵר.
נֶגֶד דֶּפְּרֶסְיָה, לְמָשָׁל.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה וּמְחַיֶּכֶת,
מְבִיאָה עוֹד עוּגִיּוֹת.
אַתְּ לֹא שָׂמָה לֵב שֶׁאֲנִי מְחַיֶּכֶת יוֹתֵר מִדַּי.
בְּעִקָּר כְּשֶׁאָמַרְתְּ:
נֶגֶד דֶּפְּרֶסְיָה, לְמָשָׁל.

ניקוד: יאיר בן־חור

המשוררת סילביה פלאת' תיארה בהרחבה ברומן האוטוביוגרפי שכתבה, "פעמון הזכוכית", טיפולים בנזעי חשמל. טיפולי ECT מתבצעים כיום בהרדמה כללית והם טראומטיים פחות מאלה שבוצעו בפלאת' בשלהי שנות החמישים של המאה שעברה. עד כאן שישים שניות על; וכעת לליריקה. הדוברת בשיר מאלצת את עצמה לחייך, חיוך נעווה או מלאכותי, בשעה שידידתה הפסיכיאטרית מספרת ש"לעתים זה עוזר, נגד דפרסיה, למשל".
עצמתו של השיר טמונה בפער שבין תחושת האימה שחווה הדוברת לנוכח אכילת העוגיות האגבית של ידידתה הרופאה, שמבחינתה מדובר בהליך רפואי בנאלי.

11 תגובות “חברתי הפסיכיאטרית / רות גלעד

  1. רחל בכר

    מסכימה עם זיוה – שני קווים מקבילים שאינם נפגשים.
    פעולות הסחה של מזיגה/לעיסה כדי לאפשר את הבריחה אל המקום המוכר והבטוח.
    מזכיר לי את הצירוף נוגע, לא נוגע.
    תודה.

  2. רחל אשד

    בספרי השני, "הבטחות קטנות", יש שורה בשיר: "ואני, מה עשיתי כל אותו הזמן/ הקפה בער על לשוני". תיאור שתיקה קודחת בהקשר אחר.
    שיר חזק, עוצמתי, ממי שעברה חוויה טראומתית זו על בשרה לפני שנים רבות מאד, ועדיין זה שב בסיוטי הלילה.

  3. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    קראתי את השיר מספר פעמים….ובכל פעם נעלמו לי המילים, השיר כל כך חזק, הניגודיות , השקט המאפיין של מזיגת הקפה, כמעט תמונה פסטורלית, ומנגד הסערה , השוק החשמלי ושוב הרכות , הקול הרך ,ההסבר השקט ומנגד הצעקה שלא תתגלגל , לעיסת העוגיות , החיוך ומנגד המחלה, שיר עוצמתי , אני בטוחה שיש עוד הרבה מה לכתוב , אסיים בזאת שהשיר נגע והרשים אותי בצורה בלתי רגילה, תודה.

  4. זיוה גל

    לקריאתי, השיר שוטח בפני הקוראת (במקרה הזה) יחסים בין בני אדם, והוכחה לכך שהשתיקה אינה מדברת.

    המתח שבין המחשבות המקבילות ולא נפגשות, יכול להיות מעוצב בכל נושא
    כמו למשל בין הדורות, בין הוא והיא, בין שתי חברות כמו כאן.

    יפה מעוצב המתח על ידי ניגודים:
    שוק חשמלי – מזיגת קפה (המים שדוחים את החשמל)
    זהירות – קול רך (בזהירות – ניתן לשמוע קולות ניפוץ, שבירה, הליכה על זכוכיות)
    צעקה – חיוך
    מחייכת יותר מדי – אומרת דיכאון

    רכות הדיבור בחלל – לעומת המחשבות הדחוסות

    הצעקה לובשת ממד של דמון, של שד שעומד לפרוץ מתוך בקבוק קסמים נעול
    והיא גם שיא העלילה או שיא השיח בשתיקה

    וְשׁוֹאֶלֶת אֶת שְׁאֵלוֹתַי בִּזְהִירוּת
    שֶׁשּׁוּם צְעָקָה לֹא תִּתְגַּלְגֵּל פִּתְאֹם
    מֵאַחַת הַפִּנּוֹת.

    [ואני חושבת גם על כך לפתע, שהמושג : "לשתות קפה" בחיינו, הוא בעצם מעין מסווה למשמעויות שמציצות מתוך התחושות המבויישות]

    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *